פסק דין
בפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") בתאונת דרכים שארעה ביום 4/11/10. בתאונה היו מעורבים רכבה של הנתבעת-2 שהיה נהוג על ידי הנתבעת-1 (להלן: "רכב הנתבעות") ורכבו של הנתבע 3 (להלן: "הנתבע" ו"רכב הנתבע" בהתאמה).
התאונה ארעה בצומת, כאשר מכונית הנתבעות פנתה שמאלה ופגעה ברכבו של הנתבע שנסע מהכיוון הנגדי בכביש הישר. אין חולק שלנתבע זכות הקדימה הצומת. כתוצאה מן המפגש בין רכב הנתבע למכונית הנתבעות התנגש הנתבע חזיתית ברכב התובעת שהיה בעצירה בנתיב הפניה שמאלה. משכך, אין מחלוקת, כי לרכב התובעת אין כל אשם בתאונה, היא הייתה בעצירה מלאה, ורכבי הנתבעים 1-3 חייבים לשפותה, ביחד ולחוד.
מטבע הדברים, מטילות הנתבעות את האחריות על הנתבע, וזה הטיל בכתב ההגנה מטעמו את האחריות עליהן.
נוכח השתלשלות הארועים בתביעה זו והטענות שבאו עקב אותה השתלשלות, אין מנוס מלתאר, את האופן בו התנהלה התביעה עד כה.
השתלשלות הארועים עד כה
במועד ההוכחות, פתח ב"כ התובעת בשתי טענות – ראשית, טען, כי הנתבעת-1 (להלן גם: "הנתבעת") הורשעה בגין הפרשה בפסק דין חלוט בבית המשפט לתעבורה במסגרת עסקת טיעון, ושנית, ביקש למחוק את הנתבעים 3 ו- 4 בטענה כי הנתבעת 4 לא מבטחת את הנתבע 3 וכי אין אחריות על נתבע 3, ובמידה וכן, יוכל ב"כ הנתבעות להגיש הודעת צד ג'.
ב"כ הנתבעות הגיב לטענות אלה באמירה, כי אין מחלוקת שהחיוב הוא ביחד ולחוד גם אם הנתבע לא בתיק והוסיף, כי הנתבע יושב בכלא על תיק אחר. כמו כן, הוסיף, כי טענת הנתבעות 1 ו- 2 היא, כי כל האחריות רובצת לפתחו של נתבע. באשר להרשעת הנתבעת-1 בתיק הפלילי טען, כי ההודאה אינה משמשת כראייה בתיק, שכן לא היו ממצאים בתיק הפלילי.
ב"כ התובעת לא העיד עדים מטעם התובעת, שכן, לטענתו, הנהגת ברכב שלו עמדה ואין לה כל אחריות לתאונה וביקש לחקור את הנתבעת-1 שנהגה ברכב ואת המומחה מטעמה.
הנתבעת-1, העידה וסיפרה בעדותה, כי עצרה עצירה מוחלטת בצומת הפניה שמאלה, למרות שלא היה תמרור "עצור" וראתה את רכב הנתבע ממולה לוקח את נתיב ההשתלבות הימני ומאותת ימינה, כשראתה שהוא מאותת ימינה ולוקח את נתיב ההשתלבות פנתה שמאלה במשנה זהירות, אולם להפתעתה הוא המשיך ישר ונכנס ברכבה בסוף של הרכב וחזיתית בעוצמה רבה בזו שהייתה אחריה (רכב התובעת).
בחקירה הנגדית אישרה הנתבעת, כי המשרד שמייצגה בתיק זה ייצג אותה גם בתיק התעבורה, אולם טענה שאינה יודעת את מספר התיק הפלילי שהתנהל בבית משפט לתעבורה. לדבריה, לא נכחה בבית משפט לתעבורה, ניסתה למזער שם את הקטע של הקנס ומיהרה בהחלטות שלה, שכן לא הבינה את ההשלכות. היא רק רצתה לקבל קנס כספי נמוך. הנתבעת גם השיבה שאינה יודעת באיזו עבירה הוגש כתב האישום.
בשלב זה ביקש ב"כ התובעת, כי ב"כ הנתבעות ימסור את מספר התיק הפלילי, אולם ב"כ הנתבעת טען, כי אינו יודע את מספר התיק ואין לו חובה לתת אותו, מעבר לכך הוסיף, כי לא הוא ייצג בבית משפט לתעבורה. או אז ביקש ב"כ התובעת, כי בית המשפט יורה למסור את מספר התיק הפלילי שהתנהל בבית משפט לתעבורה.
בהחלטת הביניים שנתתי בבקשה זו, קבעתי, כי אף שעל התובעת היה לוודא שיהיו בפניה המסמכים הרלוונטיים טרם תחילת ההוכחות, הרי שעה שמטרת ההליך היא בירור האמת ושעה שהנתבעות הגישו את חוות דעת המומחה שיועדה לתיק התעבורה שכורכת את כל תיק המשטרה ומציינת, כי כתב האישום הוא נספח לחוות הדעת, יש למסור את מספר התיק גם בשלב מאוחר זה.
בשלב זה המשיכה חקירתה הנגדית של הנתבעת-1. הנתבעת נשאלה האם הגרסה שנמסרה מעל דוכן העדים היא גם זו שנמסרה במשטרה, והשיבה, כי הייתה מאוד מבולבלת במשטרה למרות שמסרה את ההודעה 4 ימים לאחר התאונה. העדה אישרה את חתימתה על כל אחד משלושת עמודי ההודעה, אך שבה וטענה שהייתה מאוד נסערת. כאשר הוצגו בפניה הדברים שאמרה במשטרה, כי ראתה את רכב הנתבע באמצע בין הנתיב הימני לנתיב האמצעי, השיבה, כי ראתה אותו עובר לנתיב הימני בוודאות. העדה לא זכרה את המרחקים הרלוונטיים בצומת וכן לא זכרה באיזה מרחק לפני הצומת מתחילה ההשתלבות ימינה. העדה גם לא ידעה לציין, גם לא לאחר עיון בתמונות באיזה שלב חזר הנתבע 3 לנתיב ישר. כאשר הוצגה בפניה עדותה במשטרה, כי אמרה שבמרחק של 50 מ', השיבה, כי במצב שהייתה לאחר התאונה אי אפשר להתייחס למה שחתמה. העדה חזרה והפנתה לבוחנים מטעמה בנוגע לשאלות המתייחסות לתאונה וכאשר נשאלה היכן בצומת ארעה התאונה השיבה, כי אינה טובה בהגדרות, אך זה היה באמצע הפניה שלה. כאשר נשאלה אם חוות דעת הבוחן הוגשה לצורך תיק המשטרה, השיבה, כי אינה יודעת ויש לשאול את עורך הדין שלה. לדבריה, דפדפה בחוות הדעת וראתה שהכל נכון לא התעמקה בה.
מטעם הנתבעות העיד המומחה אבי מעוז. המומחה ציין, כי לצורך חוות דעתו עמד בפניו כל תיק המשטרה וכן כתב האישום. מסקנת המומחה הייתה שאין לייחס אשמה לנתבעת-1, שכן קיימת האפשרות הסבירה שליקוי במערכת הבלימה ברכב הנתבע-3 גרם לכך שנהג הרכב, למרות שבלם בבלימת חירום, לא הצליח למנוע את התאונה.
בעדותו שב והסביר המומחה, כי בהתאם לחוות דעתו, הגורם הדומיננטי לתאונה והסיבה שלא נחקרה מטילה את כל משקל האחריות לרכב הנתבע-3. המומחה השיב, כי בדיעבד הוא יודע שהנתבעת הודתה בכתב האישום נגדה וכי לא נועצו בו האם לנהל את התיק הפלילי. המומחה אישר, כי שוחח עם הנתבעת אולם הבהיר כי התמקד בעדותה במשטרה. המומחה הסביר, כי בהתאם לחישוביו הנתבעת יכלה לראות את רכב הנתבע-3, בסביבות 97 מ' לפני התאונה. כאשר עומת עם כך שבמשטרה אמרה הנתבעת 50 מטר, השיב, כי אין משמעות למרחקים שמוסרים בזמן חקירה, שכן נהג המעורב בתאונה אינו יודע להעריך מרחקים. המומחה אישר, כי במקום שעמדה הנתבעת יש בעיה להבחין מתי מתחיל נתיב ההשתלבות.
המומחה חזר וטען שסימני הבלימה על הכביש של רכב הנתבע-3 מצביעים על ליקוי במערכת הבלמים ועל הבוחן המשטרתי היה לבדוק את הדבר לעומק ולא להסתפק בבדיקה האם הבלם מגיב. לדבריו, לו הרכב היה תקין היה יכול לבלום ולמנוע את התאונה. הבוחן עמד על דעתו, כי במקרה זה לא היה ראוי להגיש כתב אישום, שכן בהנחה שהיה איתות ימינה הדבר מקנה לה זכות להתחיל בפניה.
בתום הדיון, שהתקיים ביום 20/9/12 ביקשו ב"כ הנתבעות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתי להורות על מסירת מספר התיק הפלילי, ומשכך הוריתי על עיכוב הדיון עד להחלטת בית המשפט בערכאת הערעור וכן ביקשתי את הצדדים להודיע לבית המשפט את תוצאות הערעור ואת בקשותיהם לגבי המשך ההליך.
בתאריך 19/11/12, הגישה התובעת הודעה על הגשת כתב האישום וההרשעה של הנתבעת-1 וביקשה לקבוע את התיק לסיכומים. אפשרתי לנתבעות להגיב על הודעה זו בתוך 20 יום, אולם לא התקבלה כל תגובה.
בתאריך 12/12/12 הוגשה בקשה נוספת מטעם התובעת ליתן החלטה בנוגע לבקשתה לקבוע את התיק לסיכומים. התובעת הודיעה לבית המשפט, כי המציאה לב"כ הנתבעות את הבקשה הקודמת ואת החלטת בית המשפט אולם אלה לא הגיבו והביאה לידיעת בית המשפט, כי הבר"ע שהוגשה על החלטת הביניים נמחקה בנתיים.