אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פוליקוב

הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פוליקוב

תאריך פרסום : 18/10/2018 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון ירושלים
2843-18
15/10/2018
בפני הרכב השופטים:
1. י' עמית
2. ד' מינץ
3. י' וילנר


- נגד -
המבקשת:
הכשרה חברה לביטוח בע"מ
עו"ד דביר דמנד
המשיבים:
1. ישראל פוליקוב
2. אורלי ענתבי
3. איי די איי חברה לביטוח בע"מ
4. ציון מדמון
5. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

עו"ד אלי הישראלי [בשם המשיבה 3]
עו"ד רועי צביקל [בשם משיבים 4-5]
פסק דין

 

 

השופטת י' וילנר:

 

  1. האם יש לפטור מבטחת מחבותה לפי חוזה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי בשל נזקי רכוש, כאשר נמצא כי המבוטח נהג ברכב תחת השפעת אלכוהול בעת קרות מקרה הביטוח? זו, בתמצית, השאלה הדורשת הכרעה בענייננו.

 

  1. בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) בע"א 43220-10-17 מיום 6.3.2018, בגדרו נדחה הערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' בוסני) בת"א 9747-08-15 ובתא"ם 39860-11-15 מיום 28.7.2017. בפסק הדין, קיבל בית משפט השלום את התביעות שהגישו המשיבים 5-2 נגד המבקשת (להלן: המבטחת) ונגד המשיב 1 (להלן: המשיב), שעניינן נזקי רכוש אשר נגרמו לכלי הרכב שהמשיבים 2 ו-4 נהגו בהם, שבוטחו על-ידי המשיבות 3 ו-5.

 

רקע והליכים קודמים

 

  1. ביום 19.1.2015 אירעה תאונת שרשרת במסגרתה פגע הרכב בו נהג המשיב ברכב בו נהגה המשיבה 2, וכתוצאה מכך נפגעו שני רכבים נוספים, אשר באחד מהם נהג המשיב 4 (להלן: התאונה). רכבו של המשיב בוטח על-ידי המבטחת בביטוח אחריות כלפי צד שלישי בשל נזקי רכוש (להלן: הפוליסה), רכבה של המשיבה 2 בוטח על ידי איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ, היא המשיבה 3 (להלן: איי.די.איי.), ורכבו של המשיב 4 בוטח על-ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ, היא המשיבה 5.

 

           המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בתיק תעבורה שהתנהל נגדו בעבירות של אי שמירת מרחק, נהיגה בקלות ראש, גרימה לתאונת דרכים בה נחבל אדם ונגרם נזק, ונהיגה בהיותו שיכור (ראו: ת"ד (תעבורה מרכז) 5008-01-15 מדינת ישראל נ' פוליאקוב (11.2.2015)). אציין כי בבדיקת נשיפה שנערכה למשיב כשעתיים לאחר התאונה, נמדדו בנשיפתו 1215 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, דהיינו כמות העולה פי חמישה לערך על רמת האלכוהול המותרת לפי חוק (ראו: תקנות 169א-169(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).

 

  1. המשיבים 5-2 הגישו לבית משפט השלום תביעות נגד המשיב והמבטחת בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכביהם של המשיבים 2 ו-4, ותביעתם התקבלה. במסגרת פסק דינו, דחה בית משפט השלום את טענת המבטחת להיעדר כיסוי ביטוחי בשל נהיגת המשיב תחת השפעת אלכוהול. בית משפט השלום קבע כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול אינה נמנית על החריגים לחבות המבטח אשר קבועים בפוליסה התקנית המצויה בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (להלן בהתאמה: הפוליסה התקנית ו-תקנות הפיקוח), וכי יש לראות בכך משום "הסדר שלילי". בנוסף לכך, נקבע כי המדובר באירוע תאונתי הנכלל ב"מקרה ביטוח" כהגדרתו בפרט 1(2) לפוליסה התקנית, וכן כי אין לראות במשיב מבוטח שגרם לתאונה במתכוון. בהקשר זה נקבע כי הכיסוי הביטוחי יישלל רק מקום בו המבוטח התכוון כוונה של ממש לגרימת התאונה, העולה כדי מזימה ישירה ורצון לגרום לנזק, וממילא בענייננו לא הוכח שכאשר המשיב הכניס עצמו למצב של שכרות והחל בנהיגה, הוא צפה את התרחשות התאונה ברמת הסתברות גבוהה.

 

           לבסוף, בית משפט השלום דחה אף את טענת המבטחת לפיה יש להפחית את תגמולי הביטוח בהם היא חבה בשל אשם תורם מצד המשיב. נקבע כי אף אם דוקטרינת "האשם התורם החוזי" חלה ביחסים בין מבטח לבין מבוטח, כוחה אינו עומד כנגד צדדים שלישיים אשר לא דבק בהם אשם.

 

  1. על פסק הדין של בית משפט השלום הגישה המבטחת ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה דחה, כאמור, את הערעור.

 

           בית המשפט המחוזי קיבל את כלל מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום. כמו כן, נקבע כי אי הכללתה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול בחריגים לחבות המבטח המנויים בפוליסה התקנית, מלמדת כי באיזון בין האינטרסים של ציבור הנפגעים הפוטנציאליים לבין אלו של חברות הביטוח, העדיף המחוקק את האינטרסים של הנפגעים תמי הלב.

 

           הבקשה שלפניי נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

הבקשה דנן

 

  1. לטענת המבטחת, יש לקבל את בקשת רשות הערעור כיוון שהיא מעוררת שאלות החורגות מעניינם הפרטני של בעלי הדין בתיק דנן, אשר ההכרעה בהן תשפיע על כלל ציבור המבוטחים והמבטחים. בהקשר זה נטען כי בהיעדר הלכה של בית משפט זה בסוגיות הנדונות, משלמות חברות הביטוח תשלומים רבים לציבור המבוטחים שלדידן הן אינן מחויבות לשאת בהם לפי דין. המבטחת מוסיפה כי הדבר משפיע על כלל ציבור המבוטחים, שכן להיקף תגמולי הביטוח אותם משלמות חברות הביטוח קשר ישיר לקביעת גובה הפרמיות הנגבות מן המבוטחים. עוד טוענת המבטחת, כי קבלת הבקשה נחוצה לאור החשיבות של מיגור תאונות הדרכים בכלל, ותופעת הנהיגה בשכרות בפרט.

 

  1. לגופם של דברים, טוענת המבטחת כי הלכה למעשה, דינו של מבוטח הנוהג תחת השפעת אלכוהול כדינו של מבוטח הנוהג תחת השפעתם של סמים מסוכנים, אשר בעניינו של האחרון נקבע חריג לחבות המבטח. כמו כן, לטענת המבטחת, הגם שלא נכלל בפוליסה התקנית חריג מפורש המוציא מגדר חבות המבטח מקרים בהם נהג הרכב היה נתון להשפעת אלכוהול, אין לפרש זאת כ"הסדר שלילי".

 

           המבטחת טוענת עוד כי התאונה אינה באה בגדר "מקרה ביטוח" כהגדרת המונח בפרט 1(2) לפוליסה התקנית. לטענתה, נהג אשר צורך אלכוהול עובר לנהיגתו יודע, או למצער עליו לדעת, כי בשל השפעת האלכוהול על כושר נהיגתו, התרחשותה של תאונה היא עניין צפוי וודאי. משכך, התאונה הנדונה איננה אירוע תאונתי.

 

           לחלופין, טוענת המבטחת כי ראוי לראות במבוטח שנהג תחת השפעת אלכוהול, ובפרט בנהג שצרך כמות אלכוהול גדולה באופן חריג, כנהג שגרם לנזק במתכוון. לעניין זה נסמכת המבטחת על הוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), הקובעת כי במקרה בו נגרם מקרה הביטוח על-ידי המבוטח או המוטב במתכוון, יהא המבטח פטור מחבותו. המבטחת מתבססת על ההלכה הפסוקה במסגרתה פורש המונח "כוונה", ככולל גם מצב דברים בו המבוטח אינו חפץ בקרות מקרה הביטוח, אך הוא מודע לכך שישנה דרגה גבוהה של הסתברות לכך שמקרה הביטוח אכן עתיד להתרחש. בהתאם לכך, נטען כי די בכך שהמשיב נהג תחת השפעת אלכוהול תוך ידיעה קרובה לוודאי שעקב כך תיגרם תאונה, כדי לראות בו כמי שהתכוון לגרום לתאונה ולפטור את המבטחת מחבותה.

 

           לבסוף, טוענת המבטחת כי נהיגתו הרשלנית של המשיב תחת השפעת אלכוהול מצדיקה את החלת דוקטרינת "האשם התורם" בעניינו באופן שיוביל להפחתת תגמולי הביטוח בהם היא חבה.

 

תשובות המשיבים

 

  1. בהחלטה מיום 23.5.2018 הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה ולכלול בה התייחסות לאפשרות שבית המשפט יפעל על-פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). כמו כן, הוריתי למשיבים להתייחס לשאלה אם ניתן יהיה לראות בתשובה סיכום טענות בכתב, כאמור בתקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבה 3 לא הביעה התנגדות לכך. לעומת זאת, המשיבים 4 ו-5 הביעו התנגדות לאמור, אך הסכימו לכך שאם יפעל בית המשפט על-פי סמכותו זו ניתן יהיה לראות בתשובתם כסיכום טענות בכתב.

 

  1. בתשובתם, טוענים המשיבים 4 ו-5 כי דין הבקשה להידחות באשר היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

 

  1. לגופם של דברים, טוענים המשיבים 4 ו-5, בעיקרו של דבר, כי עת בחר המחוקק שלא לכלול בפוליסה התקנית נהיגה תחת השפעת אלכוהול בגדר הנסיבות השוללות כיסוי ביטוחי, יצר הוא "הסדר שלילי". עוד נטען, כי הפוליסה התקנית היא חוזה מכוח חוק חוזה הביטוח, שהוא חוזה צרכני, ועל כן יש להעדיף פרשנות כנגד המנסח על פני כזו המיטיבה עמו. עוד טוענים המשיבים 4 ו-5 כי מאחורי בחירתו של המחוקק שלא לכלול את הנהיגה בשכרות בגדר החריגים לחבות המבטח עומד, בין היתר, הקושי לקבוע את כמות צריכת האלכוהול בגינה תוחרג החבות. לעניין זה נטען כי בעוד שהיכולת לקבוע אימתי עשה נהג שימוש בסמים מסוכנים היא פשוטה, שכן אין נפקות לכמות הסמים אותם צרך הנהג לעניין הפרתו את החוק, הדבר אינו פשוט כאשר מדובר בצריכת אלכוהול, אשר, כשלעצמה, אינה מהווה עבירה על החוק.

 

           בהתייחס לסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, הפוטר מבטח מחבותו מקום בו גרם מבוטח לקרות מקרה הביטוח במתכוון, טוענים המשיבים 4 ו-5 כי מטרתו של הסעיף היא לפטור את המבטח מתשלום תגמולי ביטוח במקרים העולים כדי מרמה או הגובלים במרמה ולא במקרים של רשלנות, אף אם זו חמורה. עוד נטען בהקשר זה, כי אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית אשר קבעה באופן מנומק, המבוסס על ראיות ועדויות שהובאו לפניה, כי התאונה שאירעה היא בגדר "אירוע תאונתי", וכי המשיב לא גרם לתאונה במתכוון. עוד מפנים המשיבים 4 ו-5 להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון - פיצוי מופחת לנהג שיכור), התשס"ז-2007, פ/2186/17 (להלן: הצעת החוק או הצעת החוק להפחתת הפיצוי הניתן לנהג שיכור), לפיה מוצע כי יופחתו 30 אחוזים מן הפיצוי המגיע למבוטח הנוהג בשכרות ממבטחו. השינוי המוצע, כך נטען, מלמד כי לפי הדין החל היום, המבטחת חבה במתן כיסוי ביטוחי מלא למבוטחים הנוהגים בשכרות. עוד נטען, כי אף אם תתקבל הצעת החוק, הפחתת הפיצוי בו המבטחת חבה כלפי הנהג לא תפגע בצדדים שלישיים תמי לב, והמבטח ימשיך לחוב כלפיהם בכיסוי ביטוחי מלא.

 

  1. לעניין תחולתה של דוקטרינת "האשם התורם" בענייננו, טוענים המשיבים 4 ו-5, כי בסעיפים 21-17 לחוק חוזה הביטוח מפורטים כלל המקרים בהם רשאי מבטח להפחית מתגמולי הביטוח בהם הוא חב, וכי אין מקום להוסיף על מקרים אלה. לטענתם, דוקטרינת "האשם התורם" מנוגדת למהותם של דיני הביטוח, לפיה פוליסת הביטוח נועדה להגן על מבוטחים מפני רשלנותם שלהם. עוד נטען, כי ככל שתוחל הדוקטרינה בתחום דיני הביטוח, ראוי יהיה להגביל את תחולתה למישור היחסים שבין המבטח לבין המבוטח, ואין להרחיב את תחולתה כך שתתפרש היא אף על עניינם של צדדים שלישיים תמי לב.

 

  1. לבסוף, טוענים המשיבים 4 ו-5 כי יש להגשים את תכלית ההרתעה נגד נהיגה בשכרות באמצעות הדין הפלילי ולא באמצעות דיני הביטוח, תוך השתת עלויות על מבוטחים וצדדים שלישיים. המשיבים 4 ו-5 מדגישים עוד כי הגם שבחלק ממדינות אירופה ניתן לשלול פיצוי מנהג שיכור, באופן מלא או חלקי, הדבר נעשה מכוח דברי חקיקה מפורשים המתירים זאת.

 

  1. איי.די.איי. הגישה תשובה נפרדת מטעמה במסגרתה סמכה ידיה על קביעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. עם זאת, איי.די.איי. הצטרפה לעמדתה העקרונית של המבטחת לפיה יהיה זה ראוי כי בית משפט זה יוציא מידיו הלכה שתבאר האם יש מקום לשלול את הכיסוי הביטוחי כאשר נגרם נזק בשל נהיגה בשכרות. בתוך כך, נטען כי פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) כורכת זה בזה את השימוש בסם ואת השימוש באלכוהול. האבחנה בין השניים בגדר הפוליסה התקנית, כך נטען, משדרת מסר מבלבל ומכשירה נהיגה עבריינית. עוד נטען כי הרציונליים העומדים מאחורי שלילת תגמולי ביטוח מאדם שנהג תחת השפעתם של סמים מסוכנים רלוונטיים ותקפים גם לעניין מבוטחים הנוהגים תחת השפעת אלכוהול. לבסוף נטען, כי אין קושי מעשי בבירור השאלה האם מבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול, וכי הלכה למעשה נערכות בדיקות לאיתור אלכוהול בגופם של נהגים אשר גרמו לתאונות דרכים.

 

  1. להשלמת התמונה יוער כי מטעם המשיב והמשיבה 2 לא הוגשו תשובות.

 

דיון והכרעה

 

בקשת רשות הערעור

 

  1. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן כדבר שבשגרה. בפסק הדין הידוע בעניין ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), הותוו הקווים המנחים ואמות המידה לפיהם תתקבל בקשת רשות ערעור בעניין שאליו נדרשו כבר שתי ערכאות שיפוטיות. בין היתר, נקבע כי בנושאים בהם ישנן החלטות סותרות של הערכאות הנמוכות, ואשר טרם נפסקה בהם הלכה על-ידי בית משפט זה, ראוי ליתן רשות ערעור (ראו: שם, בעמ' 128).

 

  1. בענייננו, עיון בפסיקה של בתי משפט השלום ושל בתי המשפט המחוזיים העוסקת בסוגיה הנדונה בבקשה, מעלה כי קיים חוסר אחידות בין פסקי הדין הרבים והשונים אשר נדרשו להכריע בה. ככלל, ניתן לזהות שלוש אסכולות עיקריות בפסיקה ביחס לשאלה – האם נהיגה תחת השפעת אלכוהול פוטרת את המבטח, באופן מלא או חלקי, מחבותו על-פי הפוליסה.

 

             האסכולה הראשונה גורסת כי נהיגת המבוטח תחת השפעת אלכוהול אינה פוטרת את המבטח מחבותו כלל (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 1632/94 פוגריבצקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקאות ד-ה (24.3.1996); ת"א (שלום חד') 8805-10-09 גרוס נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (ניו קופל) (19.7.2012); תא"ם (שלום פ"ת) 45386-08-15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (18.1.2018); תא"ם (שלום חד') 9284-09-16 מגריסו נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ, פסקה ג (18.3.2018)). לפי האסכולה השנייה, יש לפטור את המבטח מחבות מלאה במקרים בהם נמצא כי המבוטח נהג בשכרות (ראו: ת"א (שלום ת"א) 172514/02 איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ נ' שלומוב (30.12.2004); תא"ם (שלום ת"א) 8511-09-09 קובלנקו נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ (24.11.2010)). לבסוף, לגישת תומכי האסכולה השלישית, הפטור למבטח יינתן באופן חלקי ובשים לב ל"אשם התורם" מצד המבוטח בגרימת מקרה הביטוח (ראו: ת"א (שלום קריות) 4729/01 נוה חן נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (11.8.2002); ת"א (שלום ת"א) 48093/05 איוונוב ולדימיר נ' פניקס הישראלי בע"מ חברה לבטוח, פסקאות 11-7 (25.5.2006); תא"ם (שלום ת"א) 45168-02-15 ברדה נ' סקוריטס סוכנות בטוח בע"מ, פסקאות 41-22 (18.4.2017)).

 

  1. לנוכח האמור, נראה כי הגיעה העת כי בית משפט זה יעמיד הלכה על מכונה, ויכריע בשאלה זו. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כאילו ניתנה רשות ועל-פיה הוגש ערעור, כאמור בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי. יחד עם זאת, אני סבורה כי יש לדחות את הערעור לגופו – והכל כפי שיוסבר להלן.

 

  1. המבטחת העלתה בבקשתה שלוש טענות עיקריות המבססות, לגישתה, מתן פטור, מלא או חלקי, מחבותה על-פי הפוליסה במקרה בו נמצא כי המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול:

(-) הימנעות המחוקק מאזכור נהיגה בשכרות כחריג לחבות בפוליסה התקנית אינה מהווה "הסדר שלילי".

(-) נהיגה בשכרות מהווה גרימת מקרה הביטוח במתכוון, ולחלופין, אין לראות בתאונה הנדונה "מקרה ביטוח".

(-) נהיגה בשכרות, המהווה למצער רשלנות רבתי מצד המבוטח – מצדיקה מתן פטור מלא או חלקי מחבות המבטח.

 

אדון להלן בטענות אלה לפי סדרן.

 

האם הימנעות המחוקק מאזכור נהיגה בשכרות כחריג לחבות בפוליסה התקנית מהווה "הסדר שלילי"?

 

  1. כאמור, לטענת המבטחת, יש לפרש את החריג הנזכר בפוליסה התקנית, לפיו המבטח פטור מחבותו מקום בו המבוטח נהג תחת השפעת סמים מסוכנים, באופן מרחיב, הכולל גם מקרים בהם המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול. לגישת המבטחת, אין מקום לאבחנה מהותית בין שני המקרים, וההצדקות העומדות בבסיס החריג לחבות במקרה של נהיגה תחת השפעת סמים רלוונטיות באותה מידה גם למקרים של נהיגה תחת השפעת אלכוהול.

 

  1. כפי שיובהר להלן, אין בידי לקבל טענה זו. מלשון הפוליסה התקנית ומתכליתה, כמו גם מהשוואה לדברי חקיקה אחרים העוסקים בנהיגה תחת השפעת אלכוהול וסמים מסוכנים, עולה כי יש לפרש את בחירת המחוקק שלא להכליל בין החריגים לאחריות המבטח מקרה בו המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול כ"הסדר שלילי".

 

המסגרת הנורמטיבית

 

  1. תקנה 1 לתקנות הפיקוח קובעת כי פוליסה בחוזה לביטוח רכב פרטי מפני נזקי רכוש – בין אם מדובר בנזק הנגרם לרכב הנקוב במפרט הפוליסה ובין אם נגרם הנזק לצדדים שלישיים – תיעשה לפי הפוליסה התקנית. בפרק ג' לפוליסה התקנית מנויים החריגים לחבות המבטח, ובהם נכלל מקרה של "אבדן או נזק שנגרמו בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים מסוכנים, כהגדרתם בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973" (ראו: פרט 18(ב)(5) לפוליסה התקנית). לענייננו, חשובה העובדה כי בין חריגים אלה לא נמנה מקרה בו נגרם אבדן או נזק בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת אלכוהול.

 

           השאלה עליה יש להשיב היא, כאמור, האם ניתן לפרש את החריג לאחריות המבטחת במקרה בו נהג המבוטח תחת השפעת סמים מסוכנים ככולל גם מקרה בו נהג המבוטח תחת השפעת אלכוהול, או שמא יש לפרש את העובדה שנהיגה תחת השפעת אלכוהול לא נזכרת כחריג מפורש לחבות המבטחת כ"הסדר שלילי"?

 

פרשנות הפוליסה התקנית

 

  1. כידוע, נקודת המוצא לפרשנות דברי חקיקה היא לשונם, ומבין אפשרויות פרשניות שונות אותן ניתן לחלץ מלשון החוק, על הפרשן לבחור בזו שתגשים את תכליתו (ראו: ע"א 9657/03 מגן דוד אדום בישראל נ' הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, פ"ד נח(6) 794, 805 (2004); רע"א 7287/06 שלמה ובר – כונס הנכסים למכירת הדירה נ' יונה פסקאות 18-16 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (12.6.2008); רע"א 6845/06 בנק הפועלים בע"מ נ' טוריאל פסקאות 28-27 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (20.1.2009); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני 97 (התשנ"ג)). לפיכך, אבחן את הפרשנויות הלשוניות האפשריות של החריגים לחבות הנזכרים בפוליסה התקנית, ובהמשך אף אבחן איזו מהן מגשימה את תכליתה באופן המיטבי.

 

לשון הפוליסה התקנית

 

  1. נראה כי אין מחלוקת על כך שפרשנות דווקנית וצרה של לשון הפוליסה התקנית, לפיה רשימת החריגים כוללת אך את מה שנזכר בה במפורש, מובילה למסקנה כי אין לפטור מבטח מחבותו מקום בו המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול. עם זאת, כך לטענת המבטחת, פרשנות רחבה יותר של רשימת החריגים תוכל לכלול תחת הביטוי "השפעת סמים מסוכנים" הנזכר בפרט 18(ב)(5) לפוליסה התקנית, אף "השפעת אלכוהול".

 

  1. ואולם, עיון בדברי חקיקה אחרים העוסקים בנהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול מעלה כי מקום בו המחוקק ביקש לכלול בהוראת החוק את שני סוגי ההתנהגות – הוא עשה כן באופן מפורש.

 

           כך למשל, בסעיף 64ב לפקודת התעבורה, שעניינו עריכת בדיקת שכרות, מוגדר המונח "שיכור" כך שנכללים בו כל אחד מהבאים:

 

"(1)   מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת   שהוא ממונה על הרכב;

  (2)   מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן;

  (3) ...  ......

  (4)   מי שנתון תחת השפעת משקה משכר או תחת השפעת סם מסוכן, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות לפי פסקה (3) או מהסף כאמור בפסקה (3א), לפי העניין".

 

 

           כך גם כולל בגדרו המונח "שיכור" כהגדרתו בתקנה 169ב(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, הן אדם שצרך סמים והן אדם שצרך אלכוהול:

 

"לענין סעיפים 62(3) או 64ב לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה".

 

 

           בהקשר זה, ראו גם: סעיף 19(א) לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005, פרט 31(א)(4) לתוספת השניה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 ופרט 29(א)(4) לתוספת הראשונה לחוק המשטרה, התשס"ו-2006, שכולם עניינם בנהיגה בשכרות, תוך הפניה להגדרת המונח "שיכור" בסעיף 64ב לפקודת התעבורה שצוטט לעיל.

 

  1. נראה אם כן, שכאשר המחוקק ביקש להתייחס הן להשפעת סמים מסוכנים והן להשפעת אלכוהול, הוא ציין זאת באופן מפורש. משכך, אני סבורה כי הפרשנות הלשונית הסבירה יותר של פרק החריגים לחבות המבטח בפוליסה התקנית היא הפרשנות הצרה. במילים אחרות, נראה כי בחירת המחוקק שלא לכלול מקרה בו המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול בין חריגים אלו היא בחירה מודעת ומכוונת, המהווה "הסדר שלילי". בהתאם לכך, לא ניתן להוסיף לפוליסה חריג כאמור, ואין לפטור את המבטח מחבותו אך בשל כך שהמבוטח נהג ברכב בהיותו נתון להשפעת אלכוהול.

 

           כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי פרשנות זו, שהיא, כאמור, הפרשנות הסבירה יותר מבחינה לשונית, אף עולה בקנה אחד עם תכליתה של הפוליסה התקנית.

 

 תכלית הפוליסה התקנית

 

  1. עיקר תכליתו של חוק הפיקוח, מכוחו הותקנו תקנות הפיקוח, הוא להגן על ציבור המבוטחים (ראו: בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נה(3) 625, 660 (2001); בג"ץ 5064/03 לשכת סוכני ביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח, פ"ד נח(3) 217, 226 (2004); מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון – דיני ביטוח 101 (מהדורה שנייה, 2001) (להלן: יפרח וחרל"פ)). ההוראות הקבועות בחוק הפיקוח העוסקות במישור היחסים בין המבטח לבין המבוטח, מהוות חלק ממארג של חוקי צרכנות מובהקים, וככאלה, הן באות להגן על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השוויון האינהרנטי השורר בין הצדדים (ראו: ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 857 (1993)). בהתאם לכך, בהתקינו את תקנות הפיקוח והפוליסה התקנית, ביקש מחוקק המשנה להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח. הדבר עולה אף מעיון בהוראותיהן של תקנות הפיקוח והפוליסה התקנית, לרבות תקנה 4 לתקנות הפיקוח, המתירה למבטח לשנות תנאי מתנאי הפוליסה התקנית רק מקום בו השינוי שנעשה הוא לטובת המבוטח (ראו והשוו: ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 680 (1993)).

 

משכך, אף אם ניתן היה לחלץ מלשון החוק פרשנות אחרת, ולא כך הדבר, תכליתן של תקנות הפיקוח והפוליסה התקנית תומכת אף היא במסקנה כי אין לצמצם את חבות המבטח ואין לראות בנזק לו גורם נהג הנתון להשפעת אלכוהול כמוחרג מגדר הכיסוי הביטוחי.

 

הפרשנות המצמצמת – חיזוקים נוספים

 

  1. נדמה כי הפרשנות המצמצמת, לפיה החסר הנדון הוא "הסדר שלילי", היא הפרשנות המקובלת הן על-ידי המחוקק עצמו והן על-ידי הרגולטור.

 

כך, בדברי ההסבר להצעת החוק להפחתת הפיצוי הניתן לנהג שיכור, אשר נמצאת בימים אלה בהכנה לקריאה ראשונה בוועדת הכלכלה, צוין כי:

 

"מוצע כי למרות שכיום אסור למבטח להתנות את הכיסוי הביטוחי לנזקי הרכב בכך שהנהג לא נהג בשיכרות, תיפגע זכותו של נהג שיכור לפיצויים מלאים מחברת הביטוח עבור הנזק לרכבו וגובה השיפוי יהיה  70% בלבד. חברת הביטוח תהיה אחראית על נזקים שיגרמו לצד ג' במקרה זה, ולא תוכל לחזור אל הנהג השיכור בגין התשלום לצד ג'" (ההדגשה אינה במקור).

 

 

           מכאן, שאף לשיטת המחוקק הדין החל אינו פוטר את המבטח מחבות במקרה בו המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול, ואף אינו מאפשר להתנות על כך.

 

           בדומה, פרשנות זו אף נתמכת בעמדת המפקחת על הביטוח, כתוארה דאז, דורית סלינגר, בסעיף 2.טו לחוזר ביטוח 2015-1-16 "הוראות לניסוח תכניות ביטוח" (20.8.2015), בגדרו נקבע כי תכנית לביטוח לא תכלול תנאי אשר מחריג מקרה ביטוח הנובע משכרות (ראו אתר משרד האוצר).

 

           אמנם אין באמור לעיל כדי להכריע את הכף באשר לפרשנות הראויה של הפוליסה התקנית, ואולם אני סבורה כי עמדותיהם של המחוקק והרגולטור, העוסקים בהסדרת שוק הביטוח, מחזקות באופן ממשי את המסקנה האמורה.

 

  1. סיכום הדברים עד כה מעלה כי הפרשנות הלשונית הסבירה, אשר אף עולה בקנה אחד עם תכליתה של הפוליסה התקנית, היא זו שלפיה אין לקרוא לתוך רשימת החריגים לחבות המבטח בפוליסה התקנית מקרה בו המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול. אדגיש כי לפרשנות זו, לפיה בחירת המחוקק היא מכוונת ומהווה "הסדר שלילי", השלכה אף על פרשנות סעיפיה הנוספים של הפוליסה התקנית, בהם אעסוק להלן (על פרשנות המובילה להרמוניה חקיקתית בתוך דבר החקיקה עצמו ובין חוקים שונים, ראו: דנ"א 690/94 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן, פ"ד מט(3) 245, 255-253 (1995); בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ פסקה לב והאסמכתאות שם (20.12.2010); ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 98 והאסמכתאות שם (14.5.2012); בג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996, פסקה 37 והאסמכתאות שם (3.8.2017)).

 

האם נהיגה בשכרות מהווה גרימת מקרה הביטוח במתכוון?

 

  1. המבטחת טוענת עוד כי יש לפטור אותה מחבותה על בסיס סעיף 26 לחוק חוזה ביטוח הקובע כי: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". לטענת המבטחת, מבוטח אשר נוהג תחת השפעת אלכוהול, הלכה למעשה מתכוון לגרום לתאונה, או לכל הפחות יכול לצפות את גרימתה בוודאות קרובה – באופן העולה כדי "כוונה". משכך, כך נטען, בענייננו יש לראות את המשיב, אשר נהג תחת השפעת אלכוהול, כמי שגרם במתכוון לתאונה, ולפטור את המבטחת מחבותה על-פי הפוליסה.

 

           כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי אף דין טענה זו להידחות.

 

  1. בית משפט זה כבר נדרש בעבר לפרשנות המונח "במתכוון", המופיע בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, וקבע כי משמעותו הפשוטה היא פעולה המכוונת לגרום לתוצאה (ראו: ע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511, 522 (2002) (להלן: עניין רוזנצוויט)). עוד נקבע, כי סעיף זה נועד, בעיקרו של דבר, למקרים בהם המבוטח מעוניין בקרות מקרה הביטוח, כמו למשל במקרה של הצתה מכוונת לשם קבלת דמי הביטוח (ראו: שם, שם; ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב 1025 (2016) (להלן: אליאס)).

 

           לצד זאת, בעניין רוזנצוויט נכון היה בית משפט זה להניח כי ידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות שייגרם מקרה הביטוח שקולה אף היא לכוונה הפוטרת את המבטח מחבותו (שם, בעמ' 523). בהמשך לכך, פרשנות מרחיבה זו אומצה בבתי המשפט המחוזיים, (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 4110/04 וייצמן נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ (17.9.2006); ת"א (כלכלית) 48855-01-11 מריניאנסקי נ' מומנטום שוקי הון בע"מ, פסקה 63 (23.7.2013)). ואולם, השאלה האם יש לאמץ את הפרשנות המרחיבה של המונח "כוונה" – המקובלת בעיקר בדין הפלילי – אף ביחסי מבטח-מבוטח, טרם הוכרעה באופן מחייב בבית משפט זה, ובספרות המשפטית נשמעים קולות המתנגדים לכך. בין הטענות המועלות כנגד הרחבת פרשנותו של מונח הכוונה בהקשר הביטוחי נטען כי פרשנות כזו עלולה להותיר צדדים שלישיים תמי לב ללא פיצוי לנזקם (ראו: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 574-569 (2005) (להלן: ולר)).

 

  1. בענייננו, איני נדרשת להיכנס לעובי הקורה של מחלוקת פרשנית זו, אם כי נדמה שיש טעם רב בפרשנות המצמצמת של מונח הכוונה בהקשר הביטוחי, מהטעם שנזכר, כמו גם לאור מטרות דיני הביטוח בכלל, וביטוח האחריות בפרט. כמו כן, אף איני נדרשת לדון בשאלת המשנה העקרונית והרלוונטית לענייננו – האם מבוטח הנוהג תחת השפעת אלכוהול עושה כן תוך ציפייה ברמת וודאות קרובה לוודאי כי יגרום לתאונה. זאת, מאחר שאף אם הייתי נכונה לאמץ את הפרשנות המרחיבה למונח "במתכוון", לא היה בכך כדי להועיל למבטחת בענייננו.

 

           השאלה האם מבוטח התכוון לגרום למקרה הביטוח, בין אם על-פי הפרשנות המרחיבה ובין אם על-פי הפרשנות הצרה, היא שאלה עובדתית, שיש להכריע בה בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. בנסיבות המקרה הנדון, כאמור, בית משפט השלום דחה את טענת המבטחת לפיה המשיב התכוון לגרום לתאונה, או למצער צפה את התרחשותה ברמת הסתברות גבוהה עת שתה לשכרה והחל לנהוג ברכבו. בית משפט השלום בחן את טענות המבטחת, אשר נסמכו אף על חוות דעתו של מומחה מטעמה, ומצא כי אין להן בסיס בראיות שהציגה. מסקנה זו שהתבססה על ראיות ועדויות שהובאו לפני בית משפט השלום, נומקה היטב בפסק דינו של בית משפט השלום ולא ראיתי להתערב בכך.

 

  1. לנוכח האמור, אני סבורה כי אין להחיל בענייננו את הפטור מחבות המעוגן בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, אף אם איישם, לצורך העניין, את הפרשנות המרחיבה למונח כוונה. לפיכך, אף דין טענה זו של המבטחת להידחות.

 

  1. מסקנה זו משליכה באופן ישיר אף על טענת המבטחת לפיה אין לראות בתאונה הנדונה "מקרה ביטוח", כמשמעו בפוליסה התקנית, הכולל אחריות המבטח לנזקים בלתי וודאיים בלבד, דהיינו, נזקים הנובעים מאירועים מקריים או בלתי צפויים (ראו: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 327-325 (1993); ולר, בעמ' 566; אליאס, בעמ' 428; יפרח וחרל"פ, בעמ' 227). טענתה זו נסמכת על ההנחה כי נהג הנוהג תחת השפעת אלכוהול יודע, או למצער עליו לדעת, כי התרחשותה של תאונה היא עניין צפוי וודאי. ברם, הנחה זו אינה מהווה חזקה מוכרת ומשכך היא טעונה הוכחה. כאמור, המבטחת לא עמדה בעניין זה בנטל המוטל עליה. כמפורט לעיל, בית משפט השלום קבע, לאחר שבחן את התשתית הראייתית שהונחה לפניו, כי לא הוכח שבמקרה זה המשיב צפה את התרחשות התאונה ברמת הסתברות גבוהה. מכאן המסקנה שהתאונה הנדונה לא הייתה אירוע "צפוי וודאי" או אף קרוב לכך, ועל כן התאונה באה בגדר "מקרה ביטוח" שהתרחשותו מקימה את חבות המבטחת.

 

רשלנות מצד המבוטח – האם מצדיקה מתן פטור מלא או חלקי מחבות המבטח?

 

  1. טענתה השלישית של המבטחת היא כי בשל נהיגת המשיב תחת השפעת אלכוהול יש הצדקה לפטור אותה מחבותה באופן מלא, או למצער – באופן חלקי, תוך החלת הדוקטרינה של "האשם התורם". בטענה זו, על שאלות המשנה שהיא מעוררת, אדון להלן.

 

  1. האפשרות לפטור את המבטח מחבותו מקום בו התנהגות המבוטח עלתה כדי רשלנות או רשלנות רבתי באופן הנוגד תניה מפורשת בפוליסה, נדונה בפסק הדין שניתן בע"א 56/77 לה נסיונל חברה ביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לג(1) 337 (1979) (להלן: עניין סטרפלאסט), וראו גם: ע"א 465/84 טרביה נ' אליהו, חברה לביטוח בע"מ (31.12.1984) (להלן: עניין טרביה); ע"א 418/74 עממית חברה לביטוח בע"מ נ' וינברגר, פ"ד כט(1) 303 (1974)). בעניין סטרפלאסט נדונו טענותיו של עובד אשר נפגע בתאונת מלגזה, והגיש תביעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל רשלנותה של המעבידה. המעבידה שלחה הודעת צד שלישי לחברת הביטוח, אשר ביטחה אותה בביטוח חבות מעבידים. חברת הביטוח מצדה טענה כי המעבידה הפרה את התניה בפוליסה, בגדרה התחייבה המעבידה "לנקוט באמצעי זהירות המתקבלים על הדעת כדי למנוע תאונות ומחלות" (להלן: תניית זהירות). בפסק הדין נקבע כי התניה האמורה "אינה משתרעת על התנהגות רשלנית של המעביד, אלא אך ורק על התנהגות שיש בה יסוד של פזיזות או אי אכפתיות" (שם, בעמ' 342). עוד נקבע כי על-מנת לאזן בין השאיפה שלא לרוקן את הפוליסה מתכנה לבין השאיפה למנוע הפקרות של מעבידים, יש לקבוע כי הפרת התניה הנזכרת מתרחשת רק מקום בו המעביד סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת (שם, בעמ' 343).

 

  1. בעקבות פסק הדין בעניין סטרפלאסט, היו בספרות המשפטית מי שביקשו לבסס טענה לפיה אף מקום בו חוזה הביטוח שותק, ואינו כולל תניה המתייחסת לחובת הזהירות של המבוטח, יש להחיל את אמות המידה שנקבעו בפסק דין סטרפלאסט, ולפטור את המבטח מחבותו אם המבוטח נהג ב"רשלנות רבתי" ובפזיזות (ראו: אליאס, בעמ' 491-487; יפרח וחרל"פ, בעמ' 154).

 

           התומכים בהרחבת הלכת סטרפלאסט גם על מקרים בהם חוזה הביטוח שותק, מבססים טענתם על חובת תום הלב המוטלת על המבוטח ועל עקרונות של תקנת הציבור. בהקשר זה נטען כי היסוד ההרתעתי שעומד בבסיס הלכת סטרפלאסט ראוי הוא, בין אם קיימת תניית זהירות בפוליסה ובין אם לאו, באשר הוא נועד להגן על צדדים שלישיים החשופים להתנהגות מופקרת של המבוטח. בהקשר זה הודגש כי כאשר המבוטח פועל ברשלנות רבתי, מתוך מודעות מלאה לתוצאות המזיקות העלולות לנבוע מהתנהגותו, אין זה מוצדק לגלגל את תוצאות התנהגותו המופקרת על שכם המבטח (ראו: אליאס, שם; יפרח וחרל"פ, שם).

 

  1. בשונה מהעמדות המובאות לעיל, אני סבורה כי אין מקום להרחבת אמות המידה שנקבעו בעניין סטרפלאסט אף למקרים בהם אין בחוזה ביטוח תניה מפורשת המחייבת את המבוטח לנהוג בזהירות. הטעם העיקרי לכך הוא עיקרון "חופש החוזים" המאפשר לצדדים לעצב את יחסיהם והתחייבויותיהם בהתאם לרצונם (ראו: ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 765 (1975); ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849, 862-861 (2000); ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש פסקאות 20-18 (25.6.2007); ג' שלו "סוס הפרא – לאן, או מה ארע לתקנת הציבור" קרית המשפט ב 21, 24 (התשס"ב)). אני סבורה כי אין לקרוא לתוך חוזה ביטוח, בגדרו נמנעו הצדדים מלהטיל חובת זהירות על המבוטח, תניה כאמור, ובוודאי שאין לעשות כן באופן גורף המנותק מבחינה קונקרטית של ציפיות ורצון הצדדים.

 

  1. יתר על כן, על אף ששיקולי הרתעה מפני התנהגות מופקרת של מבוטחים ראויים להגנה משפטית, אלה אינם השיקולים העיקריים העומדים בבסיס דיני הביטוח. כידוע, עיקרון יסוד של דיני הביטוח הוא, כי פוליסת ביטוח בה מתקשרים מבטח ומבוטח נועדה להגן על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו בקרות אירוע הביטוח. אשם זה, שהוא אינהרנטי לתנאי ההתקשרות, הוא בגדר סיכון צפוי של המבטח ואף של המבוטח - בגינו התקשר בחוזה הביטוח, וממילא מגולם הוא בפרמיות שמשלם המבוטח. לפיכך, שלילת או הפחתת התגמולים בשל רשלנותו של המבוטח, בין רשלנות רגילה ובין רשלנות רבתי, מרוקנת מתוכן את תכלית דיני הביטוח (ראו: יפרח וחרל"פ, בעמ' 156-155; ולר, בעמ' 599-598).

 

           יודגש כי חשש זה מפני ריקון תכליתם של יחסי הביטוח על-ידי הוספת תניה הפוטרת את המבטח מחבותו במקרה בו המבוטח התרשל (לא כל שכן בהיעדר תניה, כאמור) הוזכר כבר בעניין סטרפלאסט, והושאר בסופו של דבר בצריך עיון:

 

"בעת הדיון העלה חברי הנכבד, השופט חיים כהן, את השאלה אם ההוראות הנזכרות של הפוליסה תקפות הן, שכן יש בהן כדי לרוקן את החוזה מתוכנו. שאלה זו טרם התעוררה לפני בית משפט זה ... הערתו של חברי הנכבד, השופט כהן ... [מתיחסת] לאפשרות כי אין תוקף לתניות הנזכרות עד כמה שהן באות לשחרר את חברת הביטוח מחובתה על פי הפוליסה בהתקים האירוע העיקרי שבגינו הוצא הביטוח. אכן, שאלה זו מענינת היא ואף חשובה, אך נראה לי כי אין לנו צורך להכריע בה במקרה שלפנינו. נחה דעתי כי בנסיבות המקרה שלפנינו, לא הפרה המעבידה את תניות הפוליסה, ועל כן אין חברת הביטוח משוחררת מחובתה על פי הפוליסה. נוכל, על כן, להשאיר את שאלתו של חברי בצריך עיון, למקרה שהבעיה תדרוש במפגיע את פתרונה" (שם, בעמ' 340).

 

 

  1. לכל האמור יש להוסיף כי חוק חוזה הביטוח קבע נקודת איזון ברורה בין האינטרס של המבוטח לבטח עצמו אף מפני רשלנותו שלו, לבין השאיפה למנוע ממבוטחים לנהוג בהפקרות, וזאת באמצעות סעיף 26 לחוק. כזכור, סעיף זה קובע כי מקום בו גרמו המבוטח או המוטב לקרות מקרה הביטוח במתכוון, יהא המבטח פטור מחבותו (ראו הדיון לעיל בהוראת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח). אף משום כך, אינני רואה להרחיב את שקבע המחוקק על-ידי מתן פטור למבטח מחבותו בשל רשלנות (או "רשלנות רבתי") של מבוטח, אשר נעשתה בפזיזות, ולא במתכוון, מקום בו נעדרת מחוזה הביטוח תניה תקפה הקובעת כאמור.

 

  1. סיכום הדברים הוא כי איני סבורה שיש הצדקה למתן פטור גורף למבטח מחבותו מקום בו נמצא כי המבוטח נהג ב"רשלנות רבתי", אם הצדדים לא כללו תניה מפורשת בעניין זה בפוליסה ביניהם. כאמור, מתן פטור גורף שכזה – חרף שתיקת החוזה ובמנותק מהתחקות אחר כוונת הצדדים וציפיותיהם – חותר תחת עיקרון "חופש החוזים" ועקרונות היסוד של דיני הביטוח.

 

           משכך, בענייננו, מאחר שפוליסת הביטוח שבין המבטחת לבין המשיב לא כללה תניית זהירות כאמור, אין לפטור את המבטחת מאחריותה לפי הפוליסה, זאת אף אם נצא מנקודת הנחה כי נהיגה בשכרות בכלל, ובמקרה של המשיב בפרט, עולה כדי "רשלנות רבתי". 

 

           אפנה עתה לבחינת טענתה החלופית של המבטחת, לפיה, למצער, יש לפטור אותה באופן חלקי מחבותה בהתאם לדוקטרינת "האשם התורם".

 

האם ניתן לפטור מבטח מחבותו באופן חלקי תוך החלת הדוקטרינה של "האשם התורם" ביחסי מבטח-מבוטח?

 

  1. לטענת המערערת, יש ליישם במקרה הנדון את דוקטרינת "האשם התורם" לנוכח תרומתו של המשיב לקרות התאונה, עקב נהיגתו תחת השפעת אלכוהול. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי יש לדחות אף את טענתה זו של המבטחת. אציין כי חלק ניכר מהטעמים לכך כבר הוזכרו לעיל והם רלוונטיים אף ביחס לדיון במתן פטור חלקי מחבות עקב רשלנות או "רשלנות רבתי" מצד המבוטח.

 

  1. דוקטרינת "האשם התורם", שמקורה בדיני הנזיקין, מאפשרת הפחתה בשיעור הפיצויים במקרה שבו תורם הניזוק לקרות הנזק (ראו: סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש];ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803, פסקה 46 (2007)). דוקטרינה זו אומצה בהמשך בפסיקת בית משפט זה אף בדיני החוזים, והיא מהווה הגנה למפר החוזה במקרים בהם גם הנפגע תרם באשמו לנזקיו (ראו: ע"א 3912/90 Eximin S.A., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 87-81 (1993) (להלן: עניין אקסימין); אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 13 (התשנ"ז)). הגנה זו מיושמת במקרים בהם שני הצדדים לחוזה גרמו להתרחשות הנזק, והכרעה בשיטה הבינארית של "הכל או לא כלום" אינה צודקת. אכן, רבים עמדו על כך שהשימוש בדוקטרינת "האשם התורם" מאפשר תוצאה הוגנת ומוסרית יותר מן התוצאה הדיכוטומית המטילה על אחד מן הצדדים את מלוא האחריות ופוטרת את הצד האחר באופן מוחלט (ראו: עניין אקסימין, בעמ' 85; ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה ל לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין (28.12.2009); רע"א 9488/02 שחר נ' עטיה גד, פסקה 14 לחוות דעתו של השופט י' טירקל (23.3.2005)).

 

  1. השאלה אותה מעוררת המבטחת בענייננו היא האם יש להחיל את דוקטרינת "האשם התורם" גם בדיני הביטוח, שהם ענף ייחודי של דיני החוזים הכלליים? הערכאות הדיוניות חלוקות בשאלה זו (ראו לעיל בפסקה 16), וכך גם המלומדים (לגישה התומכת בהחלת הדוקטרינה בחוזה ביטוח ראו: אליאס, בעמ' 513-510. לעומת זאת, לגישה המתנגדת לכך, ראו: יפרח וחרל"פ, בעמ' 156-155; ולר, בעמ' 599-598). שאלה זו טרם הוכרעה בבית משפט זה.

 

  1. בעיקרו של דבר, המחלוקת בין התומכים בהחלת דוקטרינת "האשם התורם" בדיני הביטוח לבין המתנגדים לה, נובעת מהיחס של כל צד למתן פטור למבטח עקב רשלנות, או "רשלנות רבתי" מצד המבוטח, כמפורט בהרחבה לעיל (ראו: יפרח וחרל"פ, בעמ' 156; ולר, 599-598). דעתי היא כי אף אם קיימת אפשרות עקרונית להחלת הדוקטרינה ביחס לחוזה ביטוח, ואיני קובעת מסמרות בסוגיה נכבדה זו, אין לעשות כן במקרה בו הצדדים לא כללו תניה מפורשת בפוליסה לפיה על המבוטח חלה חובת זהירות. כפי שצוין בהרחבה לעיל, מתן פטור – אף אם חלקי – למבטח, בשל רשלנותו של המבוטח אשר תרמה במידה זו או אחרת לקרות מקרה הביטוח, כאשר הצדדים לא הסכימו על כך באופן מפורש, אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון "חופש החוזים" ועם תכליות דיני הביטוח.

 

  1. המסקנה העולה מן האמור היא כי בנסיבות המקרה הנדון, בהן נמנעו הצדדים מלכלול תניה בפוליסה המטילה על המשיב חובת זהירות, אין להחיל אף את דוקטרינת "האשם התורם".

 

 

שיקולי מדיניות

 

  1. המסקנה אליה הגעתי, לפיה אין לפטור את המבטח מחבותו כלפי המבוטח במקרה בו הצדדים נמנעו מהסכמה מפורשת על מתן פטור – מלא או חלקי – עת המבוטח פעל ברשלנות או ב"רשלנות רבתי", אף עולה בקנה אחד עם שיקולי מדיניות רחבים יותר.

 

  1. ראשית, הכרה גורפת בחובת המבוטח שלא לנהוג באופן רשלני, אף אם הדבר לא סוכם כתנאי לחבות במפורש בפוליסה, עלולה להוביל לריבוי התדיינויות, כך שבמקרים רבים מדי ייאלץ המבוטח להתדיין בהליך משפטי ולהתגונן מפני הטענה כי התרשל או תרם לקרות מקרה הביטוח. כך, עלול להיווצר מעין "מדרון חלקלק" בגדרו מבטחים ירבו להעלות טענות לפיהן יש לפטור אותם מחבות בשל התנהגויות רשלניות שונות של הנהגים המבוטחים אצלם – ובהן, למשל, מעבר צומת באור אדום, עקיפה בסמוך לקו הפרדה רציף, ועוד. מידת הרשלנות הכרוכה בהתנהגויות מעין אלה אינה בהכרח פחותה מזו הכרוכה בנהיגה תחת השפעת אלכוהול. וכך, ככל שטענות אלה יתקבלו ויבססו מתן פטור מחבות המבטח, מוסד הביטוח יאבד מכוחו באופן משמעותי עד כדי ריקונו מתוכן.

 

  1. באופן יותר ספציפי, הנכונות להכיר בכך שנהיגה תחת השפעת אלכוהול היא התנהגות העולה כדי "רשלנות רבתי" הפוטרת את המבטח מחבותו למבוטח מעוררת קשיים מעשיים – מהי כמות האלכוהול שצריכתה תוביל לקביעה כי המבוטח לא רק התרשל אלא נהג ב"רשלנות רבתי"? האם ההגדרה תילקח מתחומי המשפט הפלילי? האם כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו וליסוד הנפשי של הנהג המסוים? אמנם ניתן להתגבר על קשיים אלה, ולתחום קווי גבול רלוונטיים, אך נדמה שריבוי ההתדיינות העלול להיגרם במצב משפטי כזה, יפגע בוודאות של המבוטחים, ובסופו של דבר יפגע ביציבותו של שוק הביטוח כולו.

 

  1. לבסוף, מתן פטור למבטח בשל רשלנות או "רשלנות רבתי" מצד המבוטח עלולה לגלגל את העלויות לצדדים שלישיים תמי לב. הצעת החוק העוסקת בהפחתת דמי הביטוח למבוטח שנהג תחת השפעת אלכוהול מבקשת למנוע מצב בלתי רצוי זה, וגם משום כך אני סבורה כי יש להמתין לדברו של המחוקק בנדון (ראו לעיל, פסקה 27).

 

הערה לסיום

 

  1. אין באמור בפסק דיני זה כדי להקל ראש, חלילה, בעבירת הנהיגה בשכרות – רעה חולה אשר יש למגרה. ואולם הכלים להתמודד עמה הם בראש ובראשונה חינוך והסברה, ובזירה המשפטית – ענישה והרתעה בגדרי הדין הפלילי, ולא בגדרי דיני הביטוח, אשר תכליתם שונה ואשר, בין היתר, נועדו אף לפצות צדדים שלישיים תמי לב.

 

סיכום

 

  1. מכל האמור לעיל עולה כי חרף העובדה שהמשיב נהג תחת השפעת אלכוהול בעת שאירעה התאונה, אין לפטור את המבטחת מחבותה כלפיו. טענותיה העיקריות של המבטחת בהקשר זה נדחו. בכלל זה, מצאתי כי העובדה שהמחוקק נמנע מלציין נהיגה תחת השפעת אלכוהול כאחד החריגים לחבות המבטחת בפוליסה התקנית היא בגדר "הסדר שלילי". עוד קבעתי כי במקרה הנדון אין להתערב בקביעת בית משפט השלום לפיה המשיב לא גרם לתאונה במתכוון, וכי אף משום כך אין לפטור את המבטחת מחבותה. לבסוף, נדרשתי לטענת המבטחת לפיה המשיב פעל ברשלנות באופן המצדיק מתן פטור מלא או חלקי מחבותה על-פי הפוליסה, בין היתר על-ידי החלת דוקטרינת "האשם התורם" בעניינו. לאחר הדיון בגישות השונות, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה בו הצדדים נמנעו מלכלול תניה מפורשת המטילה חובת זהירות על המבוטח, אין לפטור את המבטח מחבותו על-פי הפוליסה – באופן מלא או חלקי – אף אם המבוטח נהג ב"רשלנות רבתי", וכי הדבר עולה בקנה אחד גם עם שיקולי מדיניות רחבים יותר.

 

  1. סוף דבר: אם דעתי תישמע, יידחה הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי ייוותר על כנו. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט י' עמית:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

השופט ד' מינץ:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.

 

 

           ניתן היום, ‏ו' בחשון התשע"ט (‏15.10.2018).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

_________________________

   18028430_R04.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  supreme.court.gov.il


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ