הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' סמיר ואח'

פסק דין

בפני תובענה שעניינה תאונה בין שני רכבים שארעה ביום 8/4/2012 (להלן: "התאונה"). בהתאם להוראות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אפרט להלן בתמצית את עיקרי פסק הדין.

התובעת, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") היתה המבטחת של רכב מסוג טויוטה קורולה (להלן: "רכב התובעת"). במועד התאונה, נהגה ברכב התובעת הגב' עומר אסמהאן (להלן: "עומר").

הרכב השני שהיה מעורב בתאונה היה רכב מסוג מאזדה (להלן: "רכב הנתבעת") בו נהג הנתבע 1, מר סמיר ז'קי נוג'ידאת (להלן: "סמיר") ואשר היה מבוטח אצל הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

עומר טוענת כי כאשר היתה בדרכה לצאת מהמתחם של תחנת הדלק ליד כפר טורעאן, אחרי שסיימה למלא דלק ברכבה, יצא עומר מחניה ליד המסעדה שנמצאת במתחם ופגע בה. סמיר לעומתה טוען כי עומר שוחחת בטלפון בעת שנהגה ולא שמה לב שכאשר עברה בינו לבין עמוד שהיה במקום, היתה קרובה מדי לרכבו וכך שפשפה את רכבה ברכבו.

לפני העידו שני הנהגים, והעידה אף אשתו של סמיר, הגב' מוראד נוג'ידאת – אשר היתה עמו ברכב בעת התאונה (להלן: "מוראד"). בנוסף הוגשו הודעות שהעבירו הנהגים לחברות הביטוח הרלבנטיות, תמונות ושרטוטים של המקום עליהם הם המחישו את גרסתם לגבי השתלשלות האירועים.

לאחר בחינת העדויות והמוצגים ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

שוכנעתי כי המדובר במתחם בעייתי שכן נתיבי הנסיעה אינם מוגדרים באופן ברור.

עם זאת, עומר היתה בנסיעה בנתיב "המרכזי" והיתה לה זכות הקדימה יחסית למי שיוצא מהחניה בניצב למסעדה. ההגנה העלתה טענה לפיה היא הגיעה ב"דרך קיצור" ולא במסלול המיועד לנסיעה (כך ש"חתכה" מעמדות התדלוק לכיוון היציאה ולא עקפה מבנה שנראה בתמונות) – אך לא שוכנעתי כי כך היה – ואף אם היה אין לכך משקל משמעותי. שהרי, בעת התאונה, עומר כבר היתה במסלול הנסיעה המוביל אל מחוץ לתחנה וסמיר היה זה שיצא מהחניה והיה אמור לתת לה לעבור לפניו.

בנוסף, לא אוכל לקבל את טענת סמיר לפיה הוא התחיל את היציאה מהחניה, עצר עצירה מוחלטת ורק כאשר חידש את הנסיעה – התרחשה התאונה. ראשית, גרסה זו אינה תואמת את מה שמסר לחברת הביטוח שלו; ושנית, לו היה אכן עוצר ומחכה – התאונה לא היתה אמורה להתרחש. שוכנעתי כי סמיר החל בנסיעה רציפה איטית – ואז ארעה התאונה.

בדומה, לא אוכל לקבל את טענת סמיר לפיה עומר ניסתה "להשתחל" בינו לבין עמוד שהיה במקום וכך שפשפה את רכבו.

לכן, המסקנה היא כי היה על סמיר להקפיד הקפדה יתרה עת יצא מהחניה והחל בנסיעה.

יחד עם זאת, אני מקבלת את עדותו של סמיר ומוראד לפיה עומר דיברה בטלפון הנייד בעת התאונה ושוכנעתי שהדבר הסיח את דעתה. היא נסעה במהירות גבוהה מאשר מהירות נסיעתו של סמיר והיתה אף היא יכולה וצריכה לראותו יוצא מהחניה. כיון שאין מסלולים ברורים, היא היתה חייבת להאט ולראות את סמיר ולולא היתה מדברת בטלפון – היתה יכולה למנוע אף היא את התאונה.

עוד אעיר כי לשיטתי התמונות של רכב התובעת במקרה זה אינם יכולים לסייע בהכרעה חד משמעית לגבי שתי הגרסאות המנוגדות.

לכן, אפסוק לטובת התובעת 65% מהנזק. לגבי גובה הנזק – מחוות הדעת של השמאי שהוגשה עולה כי הוא בסך של 8,274 ₪ נכון למועד הגשת התביעה – ונתון זה לא נסתר.

אשר על כן, אני מחייבת את שני הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 5,378 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 1,250 ₪ (סכום הכולל מע"מ) ובתוספת החזר אגרת בית המשפט.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ד, 20 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.