העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום היא כי ביום 11.9.12 בשעה 20:20 , נהג את רכבו במהירות של 101 קמ"ש, וזאת כאשר המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש בלבד, עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.
הנאשם כפר בעבירה המיוחסת לו וראיות הצדדים נשמעו בתאריכים 14.11.12 ו - 18.12.12.
לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, שקלתי את טענות הצדדים ושבתי ועיינתי בחומר שהוגש, השתכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל השיכנוע כנדרש במשפט פלילי להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
עד התביעה העיקרי מר סביתי, העיד בפניי בצורה ברורה ועקבית לדברים שרשם בדו"ח ת/2 ושוכנעתי כי דבריו משקפים נאמנה את עובדות המקרה לאשורן. עד התביעה ציין בדו"ח "הבחנתי ברכב הנ"ל נוסע בנתיב הימני, מתוך שני נתיבים במקום, לבדו בקטע האכיפה". דברים דומים ציין השוטר יוסף סועאד ששימש כאתת במקרה זה: "ראיתי רכב בנתיב הימני נוסע ממערב למזרח לבדו בכביש".
בכפירתו ציין הנאשם כי נהג במהירות של 70 קמ"ש, וכי לפניו היה רכב אחר.
הנאשם הביא לעדות את אשתו שישבה לצידו, ואשר אישרה את עיקרי טענתו.
יחד עם זאת, בין גרסאות עדי ההגנה יש הבדל מהותי כאשר הנאשם טען שנהג בנתיב השמאלי וכך אף הרכב שנסע לפניו. ואילו אשתו טענה שהם נסעו בנתיב הימני "הרכב לפנינו נסע באותו נתיב. השוטר שעצר אותנו (ואשר אין מחלוקת כי עמד מימין לכביש - א.ק.) היה באותו צד".
ב"כ המאשימה אפשר לאשת הנאשם להבהיר זאת בחקירה הנגדית והיא עמדה על כך שהם נסעו בנתיב הימני, וכך הרכב הנוסף שנסע 3-4 מטרים לפניהם, ולבקשתו אף ציינה כי היא כותבת ביד ימין. בנסיבות אלה אינני מוצא מקום לקבל את טענת הנאשם כי "אשתי לא מבינה, לא יודעת ימין ושמאל".
אולם בלי קשר לאמור לעיל, על סמך התרשמותי הישירה מהנאשם אינני מקבל את גרסתו והתרשמתי כי כפירתו אינה כנה וכל גרסתו נולדה לצרכי המשפט בלבד.
מעבר להתרשמות ישירה אוכל לציין פירכות ותמיהות העולות מגרסתו כגון הטענה שנסע במהירות 70 קמ"ש, אולם כאשר נשאל בידי ב"כ המאשימה מדוע נסע במהירות העולה על המותר במקום, השיב "לא שמתי לב".
אם לא שם הנאשם ליבו למהירות, הכיצד הוא יכול לציין שנסע במהירות של 70 קמ"ש דווקא?
באופן דומה הסבירה אשת הנאשם כי היא תמיד שמה לב למהירות ודואגת שבעלה ייסע כחוק כי היא פוחדת, אולם לא יכולה הייתה להסביר מדוע לא התריעה בפניו על כך שהוא נוהג במהירות של 70 קמ"ש בדרך בה המהירות המותרת הינה 50 קמ"ש בלבד "לא בסדר. לא יודעת למה לא אמרתי לבעלי", תוך שהיא מציינת כי הסתכלה על מד המהירות "לאורך כל הדרך".
הנאשם הוסיף וטען כי רכב נסע לפניו, מרחק של 10 מ', וזאת במשך כשני קילומטרים. אם נסע הנאשם במהירות של 70 קמ"ש כטענתו, היה עליו לשמור מרחק של כ - 35 מ' מהרכב שלפניו, ואינני מוצא כסבירה טענתו שנסע צמוד לאותו רכב מרחק של כשני קילומטר, וזאת במיוחד לאור טענת הנאשם כי שני כלי הרכב נסעו בנתיב השמאלי, כאשר הנתיב הימני פנוי "לא אמרתי שבנתי ימין היה רכב, אמרתי לפני התכוונתי לצד שמאל".
זאת ועוד, רק בחקירה הנגדית "נזכר" לפתע הנאשם כי אותו רכב שנסע לפניו סבר שהשוטר מורה לו לעצור "אמר לו להמשיך וסימן לי לעצור". טענה זו באה רק בתשובה לשאלת ב"כ המאשימה, לא נזכרה כלל בעדות הראשית של הנאשם, ומובן כי לא הועלתה על ידו בפני השוטרים במסגרת חקירתם, וזאת למרות שהכחישו קיומו של אותו רכב כלל. מובן כי כאשר טען השוטר בחקירה הנגדית "לא ראיתי שום רכב", היה על הנאשם להזכיר בפניו כי לא רק שהיה רכב אלה שאפילו נהג רכב זה סבר שמורים לו לעצור, אולם טענה זו לא הועלתה לא בפני השוטר סביתי ולא בפני השוטר סועאד, אלא כאמור רק בחקירה הנגדית של הנאשם.
יתרה מכך, בחקירת השוטר סביתי ציין הנאשם: "כשאתה עצרת אותי, עצרתי לך במקום", הנאשם לא הזכיר נולו ברמז בנקודה זו קיומו של רכב אחר שביקש לעצור כאשר הורה לו השוטר.
לאור האמור לעיל, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום ולפיכך, הנני מוצא אותו אשם בביצועה.
ניתנה היום, 10 בינואר 2013, במעמד הנאשם וב"כ המאשימה רס"ב אמל סעד.