הכרעת דין בתיק תת"ע 8133-05-12

ביום 15.12.11  נרשם לנאשם דוח בגין אי מתן אפשרות להולכי רגל להשלים חצייתם בבטחה על גבי מעבר חצייה בניגוד לתקנה 67 (א) לתקנות התעבורה.  הנאשם כפר במיוחס לו.

1.         גרסת המאשימה בהליך זה נשענה על עדותה של סמ"ר רויטל צדקה אשר ערכה את הדוח לנאשם. סמ"ר צדקה, שהעידה בהגינותה כי פרטי האירוע עצמו אינם זכורים לה עוד, ציינה מתוך עיון בדוח - שהתקבל כמוצג ת/1 כי בהיותה במרחק של כ-15 מ' ממעבר חצייה הבחינה ברכבו של הנאשם נוסע מכיוון שד' הר ציון מצפון לדרום ופונה ימינה (מזרחה) לכיוון רחוב לוינסקי כאשר בכיוון נסיעתו מצוין מעבר חצייה המסומן באופן בולט בכביש. " משפחה (מס' אנשים) שחצו במשבצת הרביעית מצפון לדרום נאלצו לעצור את קצב הליכתם מאחר והנ"ל חלף על פניהם ולא אפשר להם זכות קדימה ". העדה הבהירה בעדותה כי קבוצת האנשים נעצרה על מנת לאפשר לרכב הנאשם לחלוף על פניה.

מטעם הנאשם העידו הנאשם ובנו, מר שי שמרלינג.

 2.        הנאשם העלה בעדותו גרסאות סותרות לגבי השאלה אם היו הולכי רגל חוצים על גבי מעבר החצייה בעת שחלף על פניו עם רכבו. בעדותו בחקירה ראשית ציין הנאשם כי " לא היה על מעבר החצייה אף אחד.. לא סיכנתי אף אחד.. כשאני חציתי את מעבר החצייה לא היה שם אף אחד" [עמ' 2 שו' 20,22]. לעומת זאת, לשאלת הבהרה של בית המשפט השיב הנאשם תשובה שונה:" אני משיב כי כאשר הייתי בצומת לא היו אנשים על המעבר אולם אני לא יודע לומר אם כאשר הייתי על המעבר היו עליו אנשים" [עמ' 2 ש' 25-26]. 

3.         אחר כך, בחקירתו הנגדית, שב הנאשם לגרסתו כמקודם והשיב כי " למיטב ידיעתי לא היו [הולכי רגל -ד.ס.]."    שאלת קיומם או אי קיומם של הולכי רגל במעבר החציה בעת הרלוונטית היא קרדינאלית לעניין אשמתו או חפותו של הנאשם ועל כן סבורני כי הסתירה בגין גרסאות הנאשם בעניין זה היא מהותית ולא שולית.  סתירות אלה גם אינן מאפשרות לסמוך על גרסתו של הנאשם בעניין אי קיומם של הולכי רגל במעבר החצייה.  אוסיף ואומר כי אילו ניתן היה לאמץ את הגרסה שהעלה הנאשם בעדותו ולפיה אינו יודע לומר אם היו הולכי רגל באותה עת על מעבר החצייה, ברור היה כי אין ביכולת הנאשם לסתור את גרסת המאשימה הגם שזו נשענת על רישומיה של עורכת הדוח, רס"ר צדקה, ולא על זיכרונה.

עדות בנו של הנאשם

 4.        בנו של הנאשם, מר שי שמרלינג, העיד כי ישב לצד הנאשם בעת הרלוונטית. בין עדות הנאשם לעדותו של בנו התגלו סתירות שלא ניתן למצוא להן הסבר סביר אלא בניסיונו של מר שמרלינג לגונן על אביו, הנאשם, בהליך זה. כך, בעוד שהנאשם העיד כי סמ"ר צדקה עמדה במרחק של 50 מ' ממעבר החצייה, העיד מר שי שמרלינג כי היא עמדה במרחק של 200-300 מ' ממקום האירוע. במלים אחרות,  על פי גרסת בנו של הנאשם,  המרחק בין רס"ר צדקה למקום בו בוצעה לכאורה העבירה היא בין פי 4 לפי 6 מן המרחק עליו העיד הנאשם עצמו.  לא ניתן לקבל את תשובת בנו של הנאשם כי מדובר "באומדן".   אין מדובר בסטייה של מטרים בודדים מן המרחק בו נקב הנאשם אלא במרחק העולה פי כמה על מרחק זה.  תמיהה נוספת העולה מעדותו של מר שי שמרלינג היא הנחרצות בה העיד כי בעת שאביו חלף עם רכבו על פני מעבר החצייה לא היו הולכי רגל שניסו לחצות (לפחות לא לפני רכבו של הנאשם). נחרצות זו אינה עולה בקנה אחד עם ההיסוס שגילה הנאשם באותו עניין ממש. הנאשם נשאל בחקירתו והשיב פעם אחת כי " לא היה על מעבר החצייה אף אחד.." ובפעם אחרת "אני לא יודע לומר אם כאשר הייתי על המעבר היו עליו אנשים".  לא ניתןאלא לתהות כיצד הנאשם עצמו אינו יודע, לפחות באחת מתשובותיו, לומר אם היו הולכי רגל על מעבר החצייה בעת שחלף במקום עם רכבו בעוד שבנו, שישב לידו ברכב, משיב באופן חד משמעי ונחרץ כי לא היו דברים מעולם.  שוני מהותי זה בין הגרסאות מעורר ספק אם ניתן ליתן אימון בגרסה שמסר בנו של הנאשם.

5.         נוכח הסתירות בגרסאות שמסר הנאשם עצמו לעניין ביצוע העבירה ולנוכח סתירות בין גרסת הנאשם לגרסת בנו בנוגע לאירוע, מוצא אני להעדיף את גרסת המאשימה בהליך זה. אשר על כן ולאחר שהזהרתי עצמי כי גרסת המאשימה מושתתת על עדות יחידה אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בדוח.

ניתנה היום,  י"ד חשון תשע"ג , 30 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים