1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו, ביום 11.09.2010, בשעה 22:00, שעה שנהג ברכבו, לא ציית לתמרור ב-36 המוצב בדרך בכיוון נסיעתו בכך שלא נתן זכות קדימה לרכב אחר הנכנס לצומת, עבירה בניגוד לתקנה 64(ג) ו- 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.
2. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.
3. התביעה הביאה כעד מטעמה את רפ"ק רוני משיח, עורך הדו"ח והגישה באמצעותו את הדו"ח וכך נכתב בדו"ח:
"אני בניידת 14118 לבדי, נסעתי ברחוב אברהם בן שושן, לכיוון כללי הום סנטר, הנ"ל יצא מרחוב לופס מימין לי, בכיוונו מוצב תמרור ב-36, משמאל לו על אי התנועה. נראה בבירור...התקרבתי לצומת הנ"ל יצא ונכנס לצומת כאשר הנ"ל חוסם את דרכי וגורם לי לבלום בלימת חירום עד כדי עצירה, הנ"ל המשיך בנסיעה כדי למנוע בריחה שלו סטיתי שמאלה לנתיב הנגדי ועמדתי באלכסון, הדלקתי קשר תאורה ואז הנ"ל נעמד במקום. סימנתי לו לעצור, הנ"ל אחז בראשו עם שתי ידיו וסימן לי שהוא ממשיך נעצר ליד מרכז מסחרי קטן ליד חנות אופניים. הסברתי לו את מהות העבירה... לציין לאחר בדיקת השטח, מדובר בצומת בן שושן לופס ולא העלייה כפי שכתבתי בטעות "
על פי הרישום בדו"ח, הגיב הנאשם ואמר:
"אני לא ראיתי אותך, אני הסתכלתי לשני הצדדים, ויש רכב מסחרי שחוסם אותי בשלמות ואז הגעת במהירות והפתעת אותי, כמעט נכנסת בי, יש לי ארבעה עדים שמוכנים לבוא ולהעיד".
עד התביעה המחיש את הדברים בעזרת סקיצה שערך בגב הדו"ח
4. בחקירתו הנגדית בבית המשפט ציין כי נאלץ לחסום את רכבו של הנאשם, כיון שהנאשם המשיך בנסיעתו על אף שהוא צפר לו.
במהלך חקירתו הנגדית, חזר עד התביעה מהדברים הנ"ל ואמר שכנראה לא צפר לנאשם כי לא כתוב בדו"ח. כמו כן, ציין עד התביעה כי בסקיצה הוא לא שרטט את תהליך הבלימה, אלא סימן את המצב הסופי של כלי הרכב.
לשאלות בית המשפט
"הנאשם טוען כי שדה הראייה שלו היה חסום על ידי רכב שחנה בסמוך לצומת. האם בדקת זאת?" השיב, כי שדה הראיה של הנאשם לא היה חסום שכן הרכב היה במרחק של כ-10 מטרים.
לשאלה באיזה שלב הבחין ברכבו של הנאשם, השיב
"כשהייתי ממש צמוד אליו ראיתי אותו מימין שלי, הוא היה במקביל אליי. הייתי אז בתחום הצומת".
5. מטעם הנאשם העידו הנאשם ואשתו.
א.
עדותו של הנאשם:
לדבריו, מדובר בצומת בעייתי, כניסה אשר מחייבת להאט עוד לפני ההגעה לכיכר, לאחר מכן ישנו חצי כיכר ומוצב בו שני תמרורי ב-36 מימין לשמאל. לדבריו הסתכל ימינה ושמאלה אולם רכב שחנה בצד שמאל, חסם לו את שדה הראייה וכאשר ביקש לפנות שמאלה, שוטר נסע נסיעה רציפה ללא שום עצירה הגיע ופנה שמאלה, עצר וחסם לו את הדרך. לדבריו אם השוטר היה ממשיך ישר, לא היה פוגע בו.
הנאשם ציין
"יכול להיות מבחינתו באמת לא ניתנה לו זכות קדימה, אבל זה לא היה כל כך דרמטי כפי שהוא הציג את זה, ושנית לא היה ניתוק אלא תנועה רציפה. אין לי כל סיבה שהייתי עוצר בצומת, הייתי עוצר בצד ולא הייתי בורח בשום אופן".
בחקירתו הנגדית, לשאלה
"אתה מאשר שהצומת בעייתי. למה נכנס בנסיעה רצופה ולמה לא עצרת. גלשת קצת ועוד קצת הייתה מונע את כל האירוע, וזאת כשרכב חוסם לך את שדה הראייה משמאל?" השיב,
"הצומת בעייתי אחרי שהסתכלתי עליו בדיעבד. שנית, אי אפשר להיכנס לצומת הזה שלא בגלישה, כי כשנכנסים לכיכר צריך להאט. הייתי כבר בנסיעה מאוד איטית. הסתכלתי ימינה ושמאלה, לא ראיתי שום רכב ויצאתי לצומת. הרכב המשטרתי עצר אותי בנתיב הנגדי".
לשאלה האם יכול להיות שהנאשם התמקד בצד ימין שלטענתו הינו צד בעייתי, ולא הסתכל לצד השמאלי ולכן לא נתן זכות קדימה, השיב
"נתתי זכות קדימה, הסתכלתי שמאלה והרכב עצר אותי בנתיב הנגדי. בצומת הזה יש בעיה. גם אם אני מסתכל שמאלה, זה מאפשר למכוניות להתקרב אליי יותר מאשר בצומת רגיל. אי מתן זכות קדימה זאת הרגשה סובייקטיבית. אני לא חסמתי לו את הזכות קדימה באופן דרמטי כפי שהשוטר אמר".
לשאלת בית המשפט, מתי לראשונה ראה את הניידת, השיב, כשהיה בנתיב הנגדי, הניידת הייתה כבר לידו.
ב.
עדות אשתו של הנאשם- הגב' עאמר ג'וניה