תת"ע
בית משפט השלום לתעבורה באשקלון
|
1739-05-11
28/05/2012
|
בפני השופט:
שמעון לייבו
|
- נגד - |
התובע:
מדינת ישראל עו"ד אושרת קובליו בר
|
הנתבע:
מורוז יורי - בעצמו עו"ד אלמוג אזולאי
|
הכרעת דין |
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות זאת בניגוד לס' 62(3) יחד עם ס' 64ב(א) וסעיף 39א לפקודת התעבורה בהתייחס לתקנה 169א לתקנות התעבורה.
לפי האמור בכתב האישום נהג הנאשם ביום 21.10.10 בכביש 34 לכיוון מערב כאשר במדידה נמצא באויר שנשף שיעור של 610 מיקרוגרם רכוז אלכוהול בליטר אויר .
הנאשם באמצעות ב"כ כפר בעובדות כתב האישום , טען כי כלל לא נהג , כן כפר בשכרות בתקינות המכשיר ובאמינות התוצאה.
בשלב ההוכחות העיד רס"ב משה פריאנטה אשר הינו מוסמך להפעלת המכשיר כמוסכם בין הצדדים בפרוטוקול.
מסמכים אותם ערך הוגשו בהסכמה.
כמו כן הוגשו בהסכמה תע"צ ותעודת כיול בלון במסגרת פרשת התביעה .
הנאשם בחר שלא להעיד ובמסגרת פרשת ההגנה הוגשו בהסכמה כרטיס המכשיר וטופס בקורת תקופתית .
נקודות המחלוקת בין הצדדים בשלב הסיכומים נסובו בשאלות הבאות:
האם יש בעדות ע"ת מס' 1 ובמסמכים שהוגשו בהסכמה כדי לשלול אפשרות לפיה הנאשם שתה משקה אלכוהולי אחרי הנהיגה המדוברת בכתב האישום וממילא תוצאות הבדיקה אינן מעלות ואינן מורידות לעניין אשמתו.
טענה חלופית העומדת בבסיס המחלוקת הינה : האם די במסמכים הנוגעים לתקינות הינשוף בהתייחס לבלון הכיול שהוגשו כדי להוביל למסקנה בדבר אמינות התוצאה או שיש בהם כדי לפגוע באמינות המכשיר ובתקינותו עד כדי אי אישרור התוצאה.
יודגש כי אף שהנאשם כפר בעצם הנהיגה הרי שטענה זו נזנחה בשלב הסיכומים.
בכל הנוגע לשאלה הראשונה הנתונה במחלוקת אני סבור כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנהיגה התרחשה לאחר השתייה וכי הנאשם לא שתה כל משקה אלכוהולי לאחר סיום הנהיגה ועד בדיקתו בינשוף.
הנקודה המרכזית עליה השתית הסנגור את טיעונו הינה העובדה כי בת-2 בסעיף 3 "שיחה ראשונית" נרשם מפיו של הנאשם במענה לשאלה מתי שתה?"לפני שהגעת ב- 15 דקות" וזאת בהמשך לעדות ע"ת 1 לפיה הגיע למקום לאור תאונה שהתרחשה וכי מסגרת הזמן בה הגיע למקום אינה עולה על שעה .
יודגש כי ע"ת 1 לא נדרש להסביר דברים אלו שרשם וכי הרישום אינו ברור בקריאה ויכול ומצוין שם "לפני שפגעתי כ - 15 דקות" או "לפני שהגעתי" דבר המשתלב עם ארוע התאונה שארעה ובגינה הבדיקה ואף עם כלל העדות אולם בשל אי בהירות הכתוב אתייחס כאילו נכתבו הדברים כטענת הסנגור.
לטענת הסנגור מקום בו בחר הנאשם שלא להעיד לא יכול ביהמ"ש להתבסס בקביעת מהימנות אלא על הכתוב וכאשר מצויה טענה כזו מפיו מובילה היא לספק.
אין בידי לקבל את טענת הסנגור.
לבית המשפט סמכות לאמץ ככלל חלק מעדותו של עד ולדחות חלק אחר.
הדברים אמורים הן ביחס לעדות הנאמרת בביהמ"ש ואין לעדויות המוגשות מכוח ס' 10א ודומיו בהם ביהמ"ש לא בחן ישירות את העדות גופא וזאת אף שיכול וקיימות סתירות בין העדויות שנמסרו במשטרה והוגשו בלא שנאמרו בביהמ"ש- זאת מכוח הכלל הנובע מהמשפט העברי בדבר "פלגינן דיבורא"- יעויין ע"פ 526/90 בלזר ואח' נ' מד"י פד"י מה(4) 133. ע"פ 3124/91 כהן ואחרים נ' מד"י , פד"י מז(3) 406 ע"פ 7046/96 מזרחי נ' מד"י פד"י נא (2) 691 וכן ע"פ 6157/03 הוך נ' מד"י.
יפים בעניין זה דברי הנשיא שמגר בע"פ 71/76 עמוד 819: