בפתח הכרעת הדין אני מודיע כי מצאתי את הנאשם זכאי.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל ארבעה אישומים בעבירות אלימות כלפי אשתו דאז. על פי החלק הכללי לכתב האישום, אשר אינו שנוי במחלוקת, היו הנאשם והמתלוננת נשואים במועדים הרלבנטיים מספר שנים, והתגוררו ביחד עם בנם בן השלוש בביתם שבאבן יהודה. באישום הראשון נטען כי ביום 23.4.09, בשעה 23:00 לערך, נכנס הנאשם לחדרה של המתלוננת עם ילדם המשותף. על רקע בקשת המתלוננת מהנאשם לצאת מהחדר בעט הנאשם ברגלה של המתלוננת מספר פעמים ואמר לה "את תצטערי על זה", וכל זאת אל מול ילדם הקטן. לאחר מכן תפס הנאשם את ידיה של המתלוננת בחוזקה, העבירם מעל לראשה ואמר: "אני לא מאמין שבדם של הבן שלי זורם דם מנבלה כמוך". בגין מעשים אלה מיוחסות לנאשם עבירות תקיפת בת זוג ואיומים - עבירות על סעיפים 379 + 382(ב)(1) ו- 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק").
באישום השני מיוחסת לנאשם עבירה נוספת של תקיפת בת זוג, בכך שכחודש עובר לאירוע המתואר באישום הראשון, בשעות הערב, כשהמתלוננת שהתה בסלון הבית, הגיע הנאשם וחיפש בצעקות את מפתחות הרכב. באותן נסיבות תפס בצווארה של המתלוננת והעיף אותו הצידה, על מנת לחפש את המפתחות מאחורי ראשה. עבירה דומה מיוחסת לנאשם גם באישום השלישי, בו נטען כי מספר ימים עובר לאירוע המתואר באישום השני, בשבת בשעות הצהריים, נתקל הנאשם בכוונה בגופה של המתלוננת במטבח הבית, והיא נהדפה לעבר השיש ונחבטה במותנה. לבסוף, באישום הרביעי, מיוחסת לנאשם עבירת איומים בכך שבמהלך חודש דצמבר 2008, בשעות הבוקר, על רקע ויכוח שהתרחש בערב הקודם, התעורר הנאשם משנתו ואמר למתלוננת: "את בת זונה ואם הייתי יכול הייתי שובר לך את הפנים".
הנאשם כפר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וטען כי מדובר בתלונה כוזבת שהוגשה על מנת להשיג יתרונות דיוניים במסגרת הליכי הגירושין בכלל ובנושא המשמורת על הבן המשותף בפרט. הוא אישר כי לאחר שהגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בחודש פברואר 2009 היו מקרים בהם הוחלפו בינו לבין המתלוננת מילים קשות, אך כפר בביצוע עבירות אלימות כלשהן כלפיה. לפיכך הציגו הצדדים בפני את ראיותיהם, אשר נסמכו בעיקר על עדויותיהם הסותרות של המתלוננת והנאשם. כפי שציינה ב"כ המאשימה בהגינותה בסיכומיה, ניצבות זו מול זו במקרה זה שתי גרסאות מנוגדות, מבלי שהוצגו ראיות נוספות שיש בהן כדי לחזק אחת הגרסאות. לאחר שנתתי דעתי לעדויות הצדדים, ומבלי שיהיה בכך כדי להעיד על פגם כלשהו במהימנות המתלוננת, לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, ועל כן החלטתי לזכות אותו מהעבירות שיוחסו לו. להלן יובאו נימוקיי.
אקדים ואומר כי כל אחד מב"כ הצדדים, במסגרת חקירתו הנגדית את עד המפתח מטעם הצד השני, ביקש להרחיב את היריעה ולדון גם בנושאים שאינם נוגעים ישירות לאירועים המפורטים בכתב האישום, ולעיתים אף לא לפריפריה של האישומים, אלא למכלול קשייהם של הנאשם והמתלוננת לאורך חייהם המשותפים. בהתחשב בטיב המחלוקות והאירועים ובחשיבות הפוטנציאלית של מצב מערכת היחסים במועד הגשת התלונה להבנת התמונה, אפשרתי למגמה זו להימשך עד גבול מסוים, בטרם הוריתי על קיצור החקירה בחלק מהנושאים. בדיעבד, ייתכן כי ידי הייתה קלה עם ב"כ הצדדים יתר על המידה, שכן חלק מהנושאים שנחקרו מתבררים בדיעבד כזוטות אשר אין בינם לבין הכרעה בשאלות המונחות לפתחי קשר כלשהו. לפיכך, יקובצו ויובאו להלן, מתוך החקירות הארוכות, רק הנתונים אותם מצאתי רלבנטיים להכרעה בסכסוך שבפני.
עדות המתלוננת:
מדברי המתלוננת עולה כי הכירה את הנאשם בשנת 2000. הם נישאו בשנת 2003 וכעבור 3 שנים נולד בנם היחיד. במסגרת עדותה הראשית סיפרה המתלוננת על האירועים אשר הובילו לעזיבתה את הבית המשותף, ביחד עם הבן, ביום 27.4.09, למחרת הגשת התלונה במשטרה. תחילה התייחסה המתלוננת לאירועי האישום הראשון. היא מסרה כי באותה תקופה עברו הליך גישור, מתוך רצון ליישב את המחלוקות ביניהם באופן שימנע בעתיד את חשיפתו של בנם לעימות המר שהתפתח ביניהם. ביום המדובר, יום חמישי 23.4.09, התקיימה ישיבת גישור, אשר "התפוצצה" על רקע התנגדותה להצעת המגשרת לפיה יחלקו את חדר השינה המשותף שבביתם. לדברי המתלוננת, עובר לאותו יום ומזה מספר חודשים, התקיימה הפרדה ובעוד היא עצמה ישנה בחדר השינה, ישן הנאשם בסלון. בהתאם לכך, באותו ערב, אמרה המתלוננת לנאשם כי בכוונתה לישון גם הפעם בחדר השינה. לטענתה, " התגובה שלו הייתה תגובה מילולית מלווה בתנועות יד 'חכי חכי, אנחנו עוד נראה'.
מכל מקום, הלכה המתלוננת לישון בחדר השינה והנאשם בסלון. בסמוך לחצות, התעורר הבן הקטן משנתו והחל לבכות, כפי שקרה לא פעם. הנאשם ניגש אליו, הרים אותו, נשא אותו אל חדר השינה והשכיב אותו לימינה של המתלוננת. לדברי המתלוננת, מדובר היה בדרך הרגילה בה נקטו על מנת להרגיע את הילד ולהרדימו, משום שמייד לאחר שהיה בא במגע עם ידיה של אמו היה נרגע ונרדם. אלא שהפעם נשכב גם הנאשם עצמו בקצה המיטה, לימינו של הבן. בתוך זמן קצר נרדם הפעוט והמתלוננת ציפתה שהנאשם יעזוב את החדר, אך הוא סירב לעשות כן. כשביקשה ממנו לקום ולצאת הזיז את רגלו עד שנגעה בה וכשביקשה שיזיז את הרגל ויצא, בעט בה בחוזקה פעמיים ויצא מהחדר. המתלוננת שלחה הודעת טקסט לאחיה וסיפרה לו מה קרה. הוא אמר שתגיד לנאשם שלא יעשה זאת שוב ובעקבות זאת יצאה מהחדר וביקשה שלא יכנס שוב ושיניח לה לנפשה. תגובתו לא הייתה מילולית אלא התבטאה בסימני ידיים בסגנון "חכי חכי" (עמ' 23 ש' 10-11 לפרוטוקול).
בהמשך בכה הילד פעם נוספת ואז שוב נכנס הנאשם לחדר השינה ונשכב על המיטה. גם הפעם סירב לצאת ועל כן התקשרה המתלוננת אל אמו של הנאשם, על מנת שתיקח אותו לביתה. האם לא הייתה מעוניינת להתערב, וגם לאחר שהנאשם שוחח איתה בקצרה בטלפון, המשיך לשהות בחדר. לאחר מכן התקשר אחיה של המתלוננת אל הנאשם, שוחח עמו וביקש ממנו לצאת מהחדר. לאחר השיחה יצא הנאשם, ובצאתו עשה שוב את תנועת "חכי, חכי". בהיותו בחדר הסמוך שוחח עם אמו ובמהלך אותה שיחה שמעה אותו המתלוננת מכנה אותה "זונה בת זונה". בתום אותה שיחה נכנס הנאשם לפתע חזרה לחדר, נכנס למיטה ו-" פתאום מצאתי את עצמי כשהידיים שלי למעלה, הוא שוכב מעלי, הפנים שלו צמודות לפנים שלי, כל זה ליד הבן שלי שבמיטה והוא אומר לי שהוא לא מאמין שבדם של הבן שלו זורם דם נבלה כמוני. בזה נגמר אותו אירוע." (עמ' 23 ש' 22-24).
בהמשך דבריה התייחסה המתלוננת לשלושת האישומים הנוספים. באשר לאישום השני מסרה כי כחודש לפני הגשת התלונה, בשעה 21:30 לערך, נרדמה על הספה בסלון הבית. לפתע נדלק האור והיא הבחינה בנאשם עומד בפתח החדר ושואל היכן מפתחות הרכב. היא השיבה שאינה יודעת אך הנאשם ניגש אליה, משך בחוזקה את הכרית מתחת לראשה, ככל הנראה על מנת לבחון אם המפתחות חבויים שם. כתוצאה מכך חשה לאורך זמן תחושת מכאוב בצווארה. בתום מעשים אלה יצא הנאשם מהבית. באשר לאישום השלישי סיפרה כי בשבת שלאחר אירוע המפתחות, בעת שהיא והנאשם אמורים היו לחלוף זה לצד זה על פניו של זו, בכיוונים מנוגדים, במטבח שבבית, נתקל בה הנאשם בעוצמה באופן מכוון וכתוצאה מכך נהדף גופה לעבר השיש והיא נחבלה במותנה. לדבריה, בעקבות אותו מקרה התקשרה לאמו של הנאשם, אך ללא הועיל.
לגבי האישום הרביעי העידה המתלוננת כי במהלך חודש דצמבר 2008 יצא הנאשם לשירות מילואים. עוד קודם לכן התעוררו ביניהם מחלוקות ועימותים לגבי המשך חיי הנישואין, ועם שובו מהמילואים אמר לה הנאשם כי הוא מעוניין בגירושין. בעקבות זאת התנהל בינים ויכוח בשאלה מי מהם יעזוב את הבית וברשותו של מי תיוותר המשמורת על הילד המשותף. למחרת בבוקר, בהיותם בסלון הבית " הייתה שם השתוללות מאוד גדולה איך אני עושה לו את זה? אני הורסת לו את החיים, אני הורסת לבן שלנו את החיים ושאני זונה בת זונה. אם הוא היה יכול הוא היה שובר לי את הפנים" (עמ' 24 ש' 29-31).
מטבע הדברים נשאלה המתלוננת, עוד במהלך החקירה הראשית, מדוע כבשה את תלונותיה ופנתה לראשונה למשטרה רק ביום 26.4.09, 3 ימים תמימים לאחר מועד האירוע האחרון, המתואר כזכור באישום הראשון. המתלוננת השיבה כי ביקשה לעשות כל שניתן על מנת ליישב את הסכסוך עם בעלה מבלי לערב את הרשויות, על מנת לצמצם כל אפשרות לפגיעה עתידית בבן הצעיר. בסופו של דבר החליטה לפנות למשטרה בעקבות אירוע נוסף, אשר התרחש ביום 25.4.09, יום לפני הגשת התלונה, ואשר לא בא לידי ביטוי בכתב האישום. לדבריה, במוצאי אותה שבת, בשעה 22:00, הבן הפעוט היה במיטתו אך טרם נרדם, והנאשם שכב לידו על ספה ועסק בהרדמתו. בשלב מסוים קרא הבן לאמו וביקש שתיכנס לחדר. כשנכנסה לחדר הורה לה הנאשם לצאת אך היא סירבה והתיישבה בסמוך לכניסה, שכן הנאשם חצץ פיזית בינה לבין מיטת הפעוט. " כתגובה הוא עשה לי עוד פעם 'חכי, חכי', אמר לי עוד פעם תצאי מהחדר. כשסירבתי לצאת הוא אמר לי שאני עוד אצטער על זה, בסגנון כמו שהיה בחמישי בערב ובהמשך הוא הניח עלי את הרגל... באותו רגע יצאתי מהחדר... וזה בשבילי הייתה נקודת המפנה, שני האירועים והסמיכות שלהם וההחמרה מאחד לשני, הבנתי שלא ניתן להמשיך לחיות איתו והבן כבר מעורב וזה לא משהו שאני אספוג אותו רק אני בעצמי" (עמ' 26 ש' 1-6).
בפתח החקירה הנגדית נשאלה המתלוננת שאלות רקע רבות לגבי יחסיה עם הנאשם לאורך השנים. כאמור, מטעמים של חוסר רלבנטיות ועל מנת לצמצם הפגיעה בצנעת הפרט של כל המעורבים, לא מצאתי מקום להתייחס לכלל הנושאים שהעלו, ואזכיר רק את הנתונים שיש להם חשיבות להבנת הסיטואציה המשפחתית במועד הגשת התלונה. הנה כי כן עולה מתשובות המתלוננת בחקירה הנגדית כי לקראת סוף שנת 2008 התעורר משבר בחיי הנישואין של בני הזוג על רקע רצונו של הנאשם להרחיב את המשפחה. לנוכח אותו משבר החלו שיחות בין השניים לגבי פרידה אפשרית, לרבות בנושאים הנוגעים לשאלה מי מהם יעזוב את הבית ומי יזכה בחזקה העיקרית על הבן המשותף, כאשר הנאשם הבהיר כי הוא מוכן אמנם לעזיבתה, אך אינו מסכים לכך שהבן יצא מאזור אבן יהודה. בחלוף מספר חודשים, משלא גובשו הסכמות, הגיש הנאשם בפברואר 2009, שלא בידיעת המתלוננת, תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכן בקשה לצו מניעה האוסר על העברתו של הבן המשותף אל מחוץ ליישוב.
על אף הגשת התביעה החליטו הנאשם והמתלוננת להמשיך ולהתגורר באותו בית, על מנת לצמצם את הפגיעה בבן המשותף ולהביא לפירוד באופן הדרגתי. באותה עת אף ניהלו ביניהם הליכי גישור וכן נערכו פגישות בנוכחות בני משפחה נוספים על מנת להגיע להבנה לגבי תנאי הפירוד. במענה לשאלות הסנגור אישרה המתלוננת כי באותה עת, במקביל להליכי ההידברות, החלה לחפש עבור בנה גן ילדים באזור תל אביב. מעשים אלה בוצעו שלא בידיעתו של הנאשם והתגלו לו בדרך מקרה, בהודעת מייל שנשלחה אליו בטעות. לטענת המתלוננת, כוונתה הייתה לחפש גן לשנת הלימודים הבאה ולטענתה לא איתרה את הגן בו השתלב הבן, לאחר שעזבה עמו את הבית המשותף, ואף לא ביקרה בו, עובר לעזיבת הבית ביום 27.4.09. לצד טענות אלה אישרה כי מיד לאחר יום העצמאות, אשר חל באותה שנה ביום 29.4.09, כבר השתלב בנה בלימודים באותו גן חדש.
עוד נחקרה המתלוננת בנוגע לבקשה לקבלת צו הגנה שהגישה נגד הנאשם ביום 27.4.09, למחרת התלונה. בקשה זו נערכה על ידי ב"כ של המתלוננת, אך היא נתמכת בתצהיר עליו חתומה המתלוננת, המעיד על כך שמקורם של הפרטים המופיעים בו בידיעתה האישית של המתלוננת. עיון בבקשה, אשר הוגשה וסומנה נ/2, מגלה כי מוזכרים בה כל ארבעת האירועים המפורטים בכתב האישום, כאשר ההתייחסות המרכזית הינה לאישום הראשון, אשר על פי הנטען הוא שהביא לפניית המתלוננת לבית המשפט. השוואה בין אופן תיאור אירועי האישום הראשון ב-נ/2 לבין האופן בו תואר בעדות המתלוננת מצביעה על מספר הבדלים. כך למשל, בסעיף 17 (ב) לבקשה צוין כי הנאשם בעט במתלוננת " לפחות פעמיים" וכי היא חוששת כי גם הבן ששכב ביניהם נפגע מבעיטות אביו. כמו כן, בסעיף 18 (ה) מתואר נוסח איום שונה לחלוטין מזה המוזכר בכתב האישום או בעדות המתלוננת ולפיו אמר לה הנאשם: " את עושה את הטעות שלך החיים שלך". גם התיאור המתייחס לכניסתו האחרונה של הנאשם לחדר באותו לילה, כמפורט בסעיף 19 (ב) לבקשה שונה הן מעובדות כתב האישום והן מעדות המתלוננת, שכן בסעיף הנ"ל נרשם כי הנאשם " רכן מעל גופה של האישה, הצמיד את פניו לפניה, כך שהאישה לא יכלה להזיז את גופה ואמר לה...".
ב"כ הנאשם ביקש לקבל את התייחסות המתלוננת לאמור בסעיפים 27 ו-29 ל-נ/2, בהם נכתב כי לא נותרה למתלוננת ברירה אלא למלט את נפשה ואת נפש בנה, בשל החשש לחייהם הנובע מכך שהנאשם מהווה סכנה ממשית ומידית לשלומם. בתגובתה, אישרה המתלוננת כי אכן חששה מאד לחייה ולחיי בנה בשל התנהגותו של הנאשם. לפיכך, התבקשה להסביר כיצד בחלוף שבוע ימים בלבד, ביום 5.5.09, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון נ/3, הסכימה לביטול צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד, ולהסדרי ראייה זמניים לפיהם ייפגש הנאשם ביחידות עם הבן המשותף, שאף ילון בביתו, והסתפקה בהתחייבות הדדית שלא להטריד זה את זה. המתלוננת אישרה כי כך אכן היה ולא סברה כי התנהלותה זו מקימה קשיים כלשהם.
בהמשך החקירה הנגדית אישרה המתלוננת כי באף אחד מהאירועים לא נגרמו לה חבלות גלויות לעין וכי לא פנתה בשום שלב לקבלת טיפול רפואי. עם זאת טענה כי סיפרה על האירועים להוריה ולאמו של הנאשם (עמ' 41 ש' 13-14), וכי כבר לאחר האירוע הראשון מבחינה כרונולוגית, המתואר באישום הרביעי, נפגשה עם הוריה וסיפרה להם על כל מה שחוותה (עמ' 42 ש' 23-28).
עדות הנאשם:
בפתח עדותו תיאר הנאשם את תולדותיו ואת עיסוקיו והתייחס לעליות ומורדות במערכת היחסים בינו לבין המתלוננת לאורך השנים. בכל הנוגע לענייננו, תיאר את המשבר שהתפתח באמצע שנת 2008, על רקע חילוקי הדעות בנוגע להרחבת המשפחה. לדבריו, בעקבות שורה ארוכה של שיחות שערכו התברר כי בהעדר מוצא, הולכים היחסים הזוגיים לקראת פירוק. עוד התברר במהלך אותן שיחות כי על פי תפיסתה של המתלוננת, היא ובנה הנם גוף אחד שאינו ניתן להפרדה, כך שהיא והוא יעזבו את הבית יחדיו והנאשם הוא שיצטרך למצוא את הדרך להשתלב בחייו של הבן המשותף.