הרקע וההליך
1. הנאשמים מואשמים בעבירה של תקיפה בתנאים מחמירים לפי סעיף 382 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, בכך שביום 17.3.08 בשעה 20:30 הם תקפו את איברהים קרש (המתלונן) בדירת אחיו בלאל קרש. המתלונן, המתגורר סמוך לדירת אחיו, שמע דפיקות על דלת דירת אחיו, ניסה לברר פשרן, ובהגיעו לדלת דירתו, החלו הנאשמים לצעוק עליו וחבטו בראשו, בגבו ובידיו באמצעות אלת ברזל. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן 6 חתכים, הוא נזקק ל-16 תפרים ונגרמו לו שברים בשורש כף היד ובמרפקו. לאחר התקיפה נכנסו הנאשמים לרכב ונמלטו מהמקום.
ראיות המאשימה
2.
המתלונן איברהים קרש העיד, כי בין אחיו בילאל לבין גיסיו של בילאל קיים מתח, שכן אשתו של בילאל, שהנאשמים הם אחיה (וגיסיו של בילאל), נישאה לבילאל לפני 4 שנים, בני הזוג התגוררו בקומה הראשונה בבניין בו מתגורר איברהים, אך מאחר והנישואים לא צלחו, כשחלפו 4 שנים, לקח חמו את אשת בילאל, ילדיה והריהוט השייך לה, החזירם לביתו, ובילאל המשיך לגור בנפרד מאשתו הראשונה. לאחר 4 שנות פירוד, שלחה משפחת אשת בילאל אנשים לבילאל, כדי לערוך סולחה על מנת שאשתו תחזור לביתו, אך בילאל סירב, הסולחה לא צלחה, ומשהתייאש ממנה, התחתן בילאל בשנית עם אשה אחרת ועבר לגור עמה בקומה שמעל דירת איברהים (ראה עמ' 7 ש' 27 ועמ' 11 ש' 7-20 לפרו'). לטענת המתלוננות, מאחר ובילאל התחתן עם אשתו השנייה, והסולחה עם אשתו הראשונה לא צלחה, הגיעו הנאשמים לדירת בילאל למעלה, דפקו בחוזקה בדלת, ומאחר ובילאל לא היה בבית, הם ירדו למטה לדירת איברהים שדלתה הייתה פתוחה לסלון. איברהים יצא מחדרו לעבר הסלון, והשניים תקפו אותו וכדבריו: "
ואז הגיע נעים ושאל איפה בילאל? ושאדי עמד מאחוריו והחזיק באקדח, הכה אותי בהתחלה בראש שלי באלה...הם היו רעולי פנים והפתח של הרחבה הייתה פתוחה...בעיניים" שאדי החזיק אקדח ונעים החזיק אלה(ראה עמ' 8 ש' 15-30 לפרו'), לדבריו: "
הם התחילו להכות אותי באלה על הראש שלי והתעלפתי. היה לי שבר ביד ותפרים...ביד שמאל...באזור המרפק שני שברים, אחד מעל המרפק ואחד מעל אמת כף היד...אז השכנים הגיעו להפריד" (ראה עמ' 9 ש' 1-5 לפרו'), וכן אמר:
"כל הבית שלי היה דם, ומצב הילדים שלי היה מצב לא טוב כי זה קרה מול הילדים שלי ואז השכנים הגיעו והם הזעיקו אמבולנס ולקחו אותי לבית החולים" (שם, ש' 7-9 לפרו'). לדבריו הוא קיבל מכה בראש והתעלף, והאמבולנס שהגיע לקח אותו לבי"ח.
3. איברהים קרש העיד כי זיהה את הנאשמים כמי שהכו אותו, לפי מבנה גופם, קולם ועיניהם: "
אני יודע את מבנה הגוף שלהם, את הקול שלהם ואת העינים שלהם וזהו" (ראה עמ' 10 ש' 4-6 לפרו'). בנוסף, השכנים אמרו לו כי ראו בעת האירוע האלים, רכב מאזדה לבנה חונה ליד הבניין, שהוא סימן זיהוי נוסף לנאשמים, שלהם יש רכב מאזדה לבנה, ולדברי השכנים הנאשמים הגיעו במאזדה למקום 5 ימים לפני האירוע לצורך הסולחה:
"אחרי 4-5 ימים קרה הדבר הזה והשכנים ראו אותם בכל התקופה הזאת ברכב מאזדה לבנה, הם היו מגיעים ליד הבית, ובאותו היום כשעשו את הבעיה השכנים ראו רכב מאזדה לבנה" (ראה עמ' 17 ש' 26-30 לפרו'), אך איברהים עצמו ציין כי לא ראה את הרכב הזה.
4. בחקירתו הנגדית, הבהיר איברהים כי באותו לילה, הוא היה בשעה 20:30 בביתו
"הייתי יושב עם אשתי והילדים שלי בבית. שמעתי צעקות, קמתי לראות מה יש, יצאתי מהחדר לסלון, פתאום אני רואה שני אנשים, אחד עם מקל והשני עם אקדח, אמרו לי איפה אח שלך בילאל? והשני מילא את האקדח. בא הראשון עם המקל ונתן לי מכה בראש ואז התחילו הילדים שלי ואשתי לצעוק. הבן אדם עם האקדח רדף אחרי אשתי ורצה לירות עליה והיא ברחה אצל השכנים" (ראה מעמ' 19 ש' 28 עד עמ' 20 ש' 2 לפרו').
איברהים ציין כי ביום האירוע הוא הגיע למקום לביקור, כי אינו מתגורר שם, אך סירב לחשוף את מקום מגוריו (ראה עמ' 15 לפרו'), או למסור מידע האם הוא עובד, היכן, ומהו עיסוקו, מפחד וחשש שהנאשמים יפגעו בו שוב, לאור האירוע האלים שחווה.
5. באשר לזיהוי הנאשמים, איברהים קרש אישר בחקירתו הנגדית כי בחקירתו במשטרה, לא ציין את שמות הנאשמים, אלא רק כשנשאל מי האנשים שהכו אותו, השיב:
"משפחה של אשתו של אח שלי, הם היו עם כיסוי על הפנים" (ראה עמ' 21 ש' 6-7 לפרו'), ולא טרח לציין את שמותיהם
שאדי ונעים, למרות שידע את שמותיהם. בביהמ"ש הוא העיד כי זיהה אותם למרות שהיו רעולי פנים, עפ"י עיניהם, קולם ומבנה גופם (שם ש' 9-10 לפרו'), והוסיף כי מי שדיבר בין השניים ושאל היכן בילאל, היה נעים, אותו זיהה לפי גובהו וקולו, משום ש
"שאדי יותר גבוה מנעים...זיהיתי אותו מהקול שלו" (שם עמ' 20 לפרו'), למרות שהשאלה היחידה ששמע הייתה
"איפה בילאל - וויין בילאל בערבית" ומיד לאחר מכן קיבל את המכה התעלף ולא ראה שום דבר ועם נעים הוא לא דיבר כלל (ראה עמ' 31 ש' 21-28 לפרו').
הוא זיהה את שאדי לפי מבנה גופו ועיניו, אותן ראה דרך הרעלה הרחבה:
"העינים שלהם ירוקות, הגבות עבות ומהקול וממבנה הגוף" (ראה עמ' 24 ש' 22 לפרו'). כשנשאל מה מיוחד בזיהויו עפ"י מבנה גופם, השיב
"הם היו מבקרים אצלינו, אני יודע ששאדי יותר גבוהה מנעים ונעים עם כרס, ומהקול שלהם" (ראה עמ' 25 ש' 1-2 לפרו'), אך הפעם ציין כי את קולו של שאדי לא שמע, אלא זיהה אותו לפי עיניו הירוקות ומבנה גופו (שם, ש' 3-6 לפרו'), ואת נעים הוא זיהה ע"פ קולו וידע כי אלה הם גיסי אחיו (שם, ש' 9-10 לפרו'). בהמשך חקירתו הנגדית לפתע הוסיף כי זיהה אותם גם לפי
הפה (ראה עמ' 33 ש' 1 לפרו'), סימן אותו לא הזכיר קודם לכן בעדותו בבית המשפט וגם לא במשטרה. בנוסף, בש' 15 לעדותו מיום 18.3.08 במשטרה כשנשאל מי האנשים האלה, השיב
בכלליות
"משפחה של אשתו של אח שלי" (ראה עמ' 33 ש' 11 לפרו'), ולא פרט מי. איברהים חזר ואישר כי במשך כל חייו כמעט התגורר בצפון והיה מגיע לאזור המריבה כדי לבקר את הוריו למשך יום אחד או בימי החופש הגדול (ראה מעמ' 34 ש' 29 עד עמ' 35 ש' 16 לפרו').
6. ואולם בחקירתו החוזרת בעניין היכרותו עם שאדי ונעים, הבהיר איברהים כי לפני האירוע, הוא מעולם לא ישב יחד עם הנאשמים, אלא רק ראה אותם, והוסיף:
"כן, הם היו מבקרים אצלנו בבית", אך כשנשאל איך ייתכן הדבר שלמרות שהנאשמים ביקרו יחד איתו אצל הוריו, הם לא ישבו יחד, הוא חזר בו וטען כי ישבו יחד
"ישבנו יחד וגם כן אנחנו היינו הולכים אליהם" והסביר כי התכוון
שאחרי האירוע, הם לא ישבו יחד (ראה עמ' 37 ש' 1-10 לפרו').
7. כן אישר כי החוקרת ענת רביבו התקשרה אליו, שאלה אותו מה שמות האנשים שתקפו אותו, והוא מסר לה
"שזה יכול להיות גם שאדי, גם פאדי, גם נעים וגם האבא רפיק" (ראה עמ' 23 ש' 16-17 לפרו'), אולם בעדותו בביהמ"ש שלל זאת ואמר כי השיב לה שהיו נעים ושאדי, וכששאלה אותו האם גם פאדי היה בבית, הוא השיב לה בשלילה (שם, ש' 19-20 ו-26-27 לפרו'). מכל מקום, איברהים חזר וציין כי את האח השלישי,
פאדי, לא ראה באותו יום, למרות שאמר שהוא חושב שהוא האדם שישב ברכב והמתין לשניים האחרים.
לעניין טיב הקשר והיחסים בין הנאשמים למתלונן, המתלונן אישר בחקירתו הנגדית כי הפעם האחרונה בה דיבר עם נעים, הייתה לפחות 4 שנים לפני האירוע, והוא ראה אותם כשהיו מגיעים לביקור אחותם במקום (דהיינו אצל בילאל).
8. איברהים אישר כי הניסיון לביצוע הסולחה היה מספר ימים לפני אירוע התקיפה במטרה להחזיר את אשת אחיו לבית אחיו, אך למרות שבילאל עדיין היה נשוי לאשתו הראשונה סחה, הוא התחתן עם אשה אלמנה, והוא נשוי ל-2 נשים בו זמנית. כן אישר שגם לבעלה המנוח של אשתו השנייה האלמנה, יש אחים (ראה מעמ' 27 ש' 23 עד עמ' 28 ש' 5 לפרו').
9.
השוטרת ענת רביבו, שהייתה אחראית על החקירה הבהירה בעדותה בביהמ"ש כי כ-6 חודשים לאחר החקירה, התבקשה לבצע השלמת חקירה. ביום 24.3.08 היא ערכה מזכר על שיחת הטלפון שלה עם המתלונן איברהים קרש, בה שאלה אותו לשמות האנשים שהגיעו אליו, והוא מסר
שזה יכול להיות גם שאדי, גם פאדי, גם נעים וגם האבא רפיק, מתשובתו זו היא למדה כי איברהים העריך שהם בני משפחה, אך אינו בטוח מי מבין הארבעה הגיע (ראה עמ' 39 ש' 1-15 לפרו') ולשאלת ב"כ הנאשם הבהירה כי לא מצאה לראוי לערוך מסדר זיהוי, מאחר ומדובר בבני משפחה קרובים הנמצאים בסכסוך, והמתלונן מכיר היטב את החשודים, כך שגם אם חלפו 4 שנים, הוא זיהה אותם, ולו לפי קולם שלא השתנה (ראה עמ' 41 ש' 20 לפרו').
10.
עדת התביעה גברת פתאן קרש, אשתו של איברהים, העידה כי היתה עם ילדיה בבית, לפתע בשעה 20:30 היא שמעה למעלה בדירת גיסה רעש, דפיקות וקללות. היא הזעיקה את המתלונן ששם פעמיו והלך לסלון הבית, פתח את הדלת, בעדה נכנסנו שניים, וכדבריה: "
נכנסו שניים, אחד החזיק באקדח והשני החזיק באלה. האדם שהחזיק באקדח עשה תנועה כזאת, דרך את האקדח ושאל איפה בילאל...והשני שהחזיק את האלה נכנס והתחיל להכות את בעלי אחר כך האדם שהחזיק את האקדח דחף אותי ואז אני ברחתי עם הילדים והם דרכו על הילדים...על הילדים הקטנים...ברחתי החוצה כדי לקרוא לשכנים...הם ברחו ואז נכנסתי וראיתי את בעלי מדמם והשכנים הגיעו" (ראה עמ' 50 ש' 13-20 לפרו').
11. גם עדה זו לא יכלה לנקוב בשמות התוקפים, אלא תיארה את מחזיק האלה כאדם נמוך שלבש חולצה לבנה ובעל כרס, והשני מחזיק אקדח, גבוהה במעט, בעל כרס, לבש חולצה שחורה עם פסים, ושניהם היו רעולי פנים עם פתח בעיניים (ראה שם, ש' 23-25 לפרו'). העדה טענה כי היא בטוחה שמחזיק האלה היה נעים ומחזיק האקדח היה שאדי (עמ' 50 ש' 30 עד עמ' 51 ש' 1-2 לפרו'), ואמרה זאת בביטחון מלא:
"אני לא חושבת אני בטוחה כי מאז מההתחלה כשראיתי אותם זיהיתי אותם. בנוסף לכף הוא דיבר, כששאל איפה בילאל אז אני ידעתי" (שם ש' 3-4 לפרו'), כן העידה כי מדובר באחים של גיסה, אותם היא מכירה לפני האירוע "
ישבנו יחד והכרנו אחד את השני" (ראה עמ' 51 ש' 9 לפרו'), ואישרה בהמשך כי מזה 4 שנים היא לא פגשה את הנאשמים נעים ושאדי (ראה עמ' 54 ש' 30,1 לפרו').
12.
עדת התביעה חאדיג'ה, שכנה שהעידה כי ביום האירוע שמעה צעקות, יצאה מביתה הקרוב לבית משפחת קרש, ראתה אדם עם אקדח שירד ממדרגות בית משפחת קרש, וכששאלה אותו למעשיו, הלה הורה לה להיכנס פנימה ולא לצעוק, תוך כדי שהוא דורך לעברה את האקדח (ראה מעמ' 56 ש' 27 עד עמ' 57 ש' 7 לפרו'), אחריו הלך אדם אחר שאמר לו "
יאללה תבוא יש רכב שמחכה לנו למעלה", העדה הסתובבה ואוחז האקדח שם את האקדח בראשה ודרש ממנה להיכנס (שם ש' 8-10 לפרו'). העדה בתגובה החלה לצעוק ולהתריע על אדם המחזיק אקדח, השכנים התאספו, והיא עלתה לביתה, סגרה מעט את הדלת וכשראתה שאותו אדם הלך, עלתה לבית איברהים, שם ראתה אותו ללא הכרה כשידו שמוטה ורפוייה (ראה עמ' 57 לפרו'). גם היא תיארה את מחזיק האקדח כנמוך (אך יותר שמן וגבוה מהאשם השני שהיה עמו (שם עמ' 61 ש'17, 27)), רעול פנים, עיניו ירוקות והוא לבש חלצה שחורה עם פס אדום (עמ' 58 לפרו').
לדבריה, אוחז האקדח שדיבר איתה "
הוא
לא ממש, הוא לבש רעלה. צבע העיניים שלו ירוקות..." (ראה עמ' 58 ש' 7 לפרו'), "
יש לו כרס...
לבש חולצה שחורה ועליה פס אדום" (שם ש' 18-19 לפרו'), והאדם השני מחזיק האלה "
לא ממש גבוה והוא החזיק בידו אלה, לא שמתי לב אליו...הוא לבש חולצה לבנה..." (שם ש' 28-30 לפרו'), ומחזיק האקדח היה גבוהה ממחזיק האלה (ראה עמ' 59 ש' 1 לפרו').
לדברי חדיג'ה - פתאן, שהיא גיסתם של שכניה, אינה מתגוררת שם, הבית שייך לאביו של איברהים "
וכשהם מגיעים בחופשות הם מגיעים לישון שם אבל הבית רוב הזמן ריק" (ראה עמ' 59 ש' 20-22 לפרו'), בהמשך אישרה התובעת, כי במשטרה העדה לא תיארה את החולצה השחורה עם פס אדום, וגם היא מסרה עדות במשטרה 3 חודשים לאחר האירוע.