1. אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
2. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בניגוד לסעיף 384 (ג1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן:"החוק").
3. מצאת לנכון להעיר כבר כאן כי בהוראות החיקוק נכתב "
מעשה מגונה לפי סעיף 348 (ג1)".
לא מובן מה מיוחס לנאשם האם מעשה מגונה שזוהי עבירה מסוג עוון שהעונש המירבי המושת בגינה הוא 3 שנות מאסר, או שמא מיוחס לנאשם מעשה מגונה בכח - עבירה מסוג פשע, שהעונש המירבי המושת בגינה הוא שבע שנות מאסר!!! הבדל משמעותי וקריטי.
4. כפי שיפורט להלן מצאתי בסופו של יום לזכות את הנאשם מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום. אומר למעלה מן הדרוש, כי הניסיון לייחס לנאשם בנסיבות המקרה שבפני עבירה של מעשה מגונה בכוח, שהיא החלופה המחמירה, תמוה בלשון המעטה. גם לטענת המתלוננת לא נקט כלפיה הנאשם כוח (ראה פרוטוקול עמ' 9 שורה 8 - 10).
אעז ואוסיף כי ספק בעיני אם הראיות, על פיהן נוסח כתב האישום, נבחנו בתשומת לב ראויה ובדקדקנות. למסקנתי זו הגעתי, בין היתר, על פי ניסוחו הלא מדוייק של כתב האישום, (כפי שיפורט להלן), כולל רישום הוראת החיקוק וכן לאחר בחינתן של הראיות בתיק ששימשו בסיס להכנת כתב האישום.
5. בהקשר לראיות אתייחס, ורק לשם המחשה, אל הקלטות של העימות ושל שתי חקירותיו של הנאשם במשטרה, שספק אם עברו את "שבט הביקורת" של מנסחת כתב האישום. צפייה בקלטות הללו מעוררת אי נוחות ותמיהה, בנוגע לאופן שבו נוהלו החקירות על ידי החוקרת רס"מ עירית אלפסי ורפ"ק שלומי בן שושן, בעת שתי חקירתו של הנאשם ובמהלך העימות בינו
לבין המתלוננת.
6. צפיה ב - 3 הקלטות שהן: ת/2, העימות בין הנאשם למתלוננת' ת/7 - חקירתו הראשונה של הנאשם ו - ת/9 - חקירתו השניה של הנאשם, מותיר רושם קשה ביותר ותחושה שלחוקרים לא היה כל ענין להגיע לחקר האמת. בשלושת הקלטות - בחלק המירבי של חקירת הנאשם ובמיוחד בת/9 - חקירתו השניה, לא איפשרו החוקרים לנאשם להשלים משפט
ולענות עד תומן על שאלות ששאלו אותו. בעימות - המתלוננת קוטעת את דברי הנאשם, צועקת, מחרפת ומגדפת אותו, לא מאפשרת לו לדבר ולומר את גירסתו. ההקשבה לקלטת
העימות היא קשה בעיקר בגלל צעקותיה של המתלוננת, שאיננה מצליחה לשכנע בגירסתה. צעקות אינן הוכחה לאמירת האמת. הנאשם, אדם מבוגר, שאינו דובר עברית רהוטה ומנסח את משפטיו באיטיות מה, אינו "נהנה" מסבלנות של החוקרים ונכונות להקשבה. הנאשם גם סובל ממחלת הסוכרת ובמהלך העימות "מתפרץ" בנו לחדר על מנת לתת לו אוכל, הדרוש לו לשם מניעה של ירידת הסוכר בגוף.
7. זאת ועוד, תמלולי שלוש הקלטות אינם משקפים את מה שארע בעימות ובחדרי החקירות. דברים רבים שנאמרו לא נרשמו וחלקם נרשמו לא במדויק. תמלול כשלעצמו הוא עדות שמועה וכשהוא לא מדויק וחסר, אינו יכול לשמש ראיה אוטנטית למעשים המיוחסים לנאשם. אי לכך אני סבורה שלו היתה ניתנת תשומת לב כנה ומאוזנת גם לדבריו של הנאשם ולא רק לגירסתה הבעייתית (ועל כך בהמשך) של המתלוננת, הייתה מצטיירת תמונה מדויקת יותר, שמאפשרת בחינת האירועים כנדרש.
כתב האישום
:
8. על פי כתב האישום בזמנים הרלוונטיים עבד הנאשם, יליד 1950, כנהג מונית בבאר שבע. המתלוננת ילידת 1990, בזמנים הרלוונטיים שירתה כחיילת בבסיס צאלים בצה"ל. ביום 11.8.10 הסיע הנאשם את המתלוננת לבסיס צאלים כשהמתלוננת יושבת במושב שליד הנהג.
9. במהלך הנסיעה סיפרה המתלוננת לנאשם כי היא חיילת בודדה. הנאשם הבטיח לעזור לה והיא נתנה לנאשם את מספר הפלפון שלה.
10. בהגיעם לצומת צאלים (
הערת בית המשפט - אי דיוק עובדתי שאין עליו מחלוקת, הנאשם עצר את המונית ליד קיבוץ צאלים ולא בצומת צאלים
- ראה עדות המתלוננת וגם ת/4 שורות 9 - 10 הודעת בשמת במשטרה ודוק: צומת צאלים רחוקה בכ - 20 ק"מ מהבסיס בעוד שקיבוץ צאלים רחוק מהבסיס בקילומטר - קילומטר וחצי ויש לכך נפקות לגבי האפשרות שהייתה למתלוננת לעזוב את המונית ליד הקיבוץ ולהגיע לבסיס ברגל, לו רצתה לעשות זאת)
עצר הנאשם את המונית בשולי הכביש ושאל את
המתלוננת האם יוכל לקבל נשיקה ממנה.
המתלוננת סירבה (
הערת בית המשפט - אי דיוק נוסף שאין עליו מחלוקת - המתלוננת לא סירבה, גם לפי שיטתה, המתלוננת מאשרת שהיא
לא הספיקה להשיב לנאשם לשאלתו אם הוא יכול לנשק אותה
). למרות סירובה, על פי הרשום בכתב האישום, נישק הנאשם את המתלוננת בכח בשפתיה (
הערת בית המשפט - גם כאן ניסוח לא מדוייק עובדתית, שכן אין טענה של המתלוננת כי הנאשם נישק אותה תוך שהוא מפעיל כח ראה עדות המתלוננת עמ' 9 מול שורה 8 - 10 וכן עמ' 10 מול שורה 7)
, ותוך כדי כך תפס בידו האחת בשד של המתלוננת מעל החולצה את היד השנייה הכניס מתחת לחולצה ונגע לה בשד (
הערת בית המשפט - הכיצד?! איך ניתן להשתמש בכוח למתן נשיקה בשפתיים ובו זמנית יד אחת תופסת את השד והיד השנייה מוכנסת מתחת לחולצה! ובאיזה יד השתמש הנאשם למתן הנשיקה בכח
).
11. על פי כתב האישום, הנאשם הפסיק את מעשיו רק לאחר שהמתלוננת הדפה אותו ממנה ועברה להתיישב במושב האחורי במונית. הנאשם המשיך בנסיעה ולקח את המתלוננת לבסיס צאלים.
גירסת הנאשם
:
12. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום. במעמד הכפירה טען הנאשם כי אכן הסיע את המתלוננת לבסיס צאלים. יחד עם זאת, לטענתו, האירוע לא היה כפי שתואר בכתב האישום. לדבריו המתלוננת ביקשה ממנו לקבל את מספר הפלאפון שלה. הוא סיפרה לו שהיא חיילת בודדה והוא הזמין אותה אליו יחד עם משפחתו. לדבריו בזמן הנסיעה היא בכתה ואמרה שאין לה מספיק כסף והוא עצר את המונית לרגע בצד הכביש מתוך כוונה אבהית ונישק אותה בלחי כדי להרגיעה.
ראיות התביעה:
13.
במסגרת פרשת התביעה העידו: המתלוננת - ע.ת. 1, יעקב אטיאס - ע.ת. 2, שהוא מנהלו של הנאשם בתחנת המוניות (להלן:"יעקב"), בשמת אדרי - ע.ת. 3 שמשמשת כמדריכה ראשית בבסיס צאלים וכיועצת הרמטכ"ל לענייני נשים והיא זו שקיבלה את תלונתה של המתלוננת (להלן:"בשמת"), ליאור כהן - ע.ת. 4 שהיה חברה של המתלוננת במועדים הרלבנטיים ואצלו ישנה המתלוננת בלילה שלפני האירוע (להלן:"ליאור"), שאנן רוזנווסר - ע.ת. 5 שהיה מפקדה של המתלוננת בבסיס צאלים (להלן:"שאנן"), עירית אלפסי - ע.ת. מס' 6, ראש משרד חקירות נוער וחוקרת עבירות מין, אשר בצעה את העימות בין המתלוננת לנאשם וחקרה את הנאשם בשתי חקירותיו שהוגשו (להלן:"עירית").
כמו כן הוגשו בהסכמה: תמלול העימות סומן ת/1, דיסק העימות סומן ת/2, הודעתו של יעקב אטיאס במשטרה - סומנה ת/3, הודעתה של בשמת אדרי במשטרה - סומנה ת/4, הודעתו של שאנן רוזנווסר במשטרה - סומנה ת/5, הודעת הנאשם מיום 16.8.10 שעה 11:50 - סומנה ת/6, דיסק חקירה של הנאשם - סומן ת/7, הודעת הנאשם מיום 16.8.10 בשעה 15:50 - סומנה ת/8 , דיסק חקירה של הנאשם - סומן ת/9, מזכר של עירית אלפסי - סומן ת/10, מזכר של רפ"ק שלום בן שושן - סומן ת/11.
ראיות ההגנה: