1. בגיל 11 לערך נחבל פלוני ונגרמה בפניו צלקת, תחילתה סמוך לאוזנו הימנית וסופה בלחי הימנית. צלקת זהה מתנוססת כיום על פניו של פ' הלסי.
פ', בן גילו ושכנו של פלוני, גרם לפלוני את הצלקת בפניו. חלפו השנים, המשפחות עדיין מתגוררות בשכנות בג'בל מוכבר. כיום, בהיותם בני 24, נטל פלוני חפץ והשחית את פניו של פ' בבחינת תמונת ראי לפניו.
השאלה מה בדיוק אירע באותו יום 16.11.13, בשעות הבוקר והאם מעורב באירוע אלמוני, אחיו בן ה-19 של מוחמד.
2. לאור חומר הראיות בתיק מצאתי לזכות את נאשם 2, אלמוני, מחמת הספק ולהרשיע את נאשם 1, מחמד, בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, המיוחסת לו בכתב האישום. הכל כפי שיפורט להלן.
3. כתב האישום הוגש נגד שני הנאשמים, פלוני ואלמוני, בגין עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. בכתב האישום נטען שביום 16.11.13, בשעה 7:00, יצא פ' ברכבו מביתו בג'בל מוכבר, הנאשמים המתינו לו בעליה סמוכה לצד רכבו של אלמוני, אשר סימן לפ' לעצור. פ' סבר שאלמוני מבקש עזרה ועצר את רכבו בצד הכביש, אלמוני ופלוני פתחו את דלת הנהג ברכבו של פ', אלמוני אחז את פ' שעודנו ישב בכסא הנהג וחגר חגורת ביטחון, פלוני שלף סכין באורך של 20 ס"מ והורה לאלמוני "תתפוס אותו חזק כי אנחנו נהרוג אותו". או אז, פצע פלוני את פ' בפניו וגרם לו לחתך באורך של כ- 10 ס"מ בלחיו הימנית. לאחר מכן, נמלטו השניים מהמקום ברכבו של אלמוני. פ' נהג ברכבו עד לביתו הסמוך, משם פונה לבית החולים ונזקק לטיפול רפואי ולתפירת החתך.
4. בתשובה לכתב האישום טען מוחמד, נאשם 1, שפגש את פ' באקראי בבוקר אותו היום על אם הדרך, פ' קילל והתגרה בו, בתגובה ושלא בכוונה תחילה פצע אותו בפניו. אלמוני, נאשם 2, כפר במיוחס לו והעלה טענת אליבי, לפיו ישן בביתו באותה העת.
רקע דיוני ועובדתי
5. בבית המשפט העידו מטעם התביעה פ' הלסי (המתלונן), אחיו אדהאם, אחיו לית', אמו סוהילה, דודתו חוסניה, עד ראיה סופיאן בדראן, חוקרי המשטרה וד"ר ריקרדו נחמן מהמכון לפתולוגיה משפטית. מטעם ההגנה העידו הנאשמים בלבד.
הודעות המתלונן הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, לאחר שמילא פיו מים וטען לקיומה של סולחה ופתרון הסכסוך לפי מנהג ערבי.
הוגש בהסכמה תיק מוצגים, המכיל דו"חות פעולה ומזכרים של החוקרים, אמרותיהם של העדים במשטרה, צילומים ותעודות רפואיות. כן הוגשה חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית לעניין הכלי באמצעותו נגרמה החבלה.
6. הסנגור טען למחדלי חקירה מהותיים שיש בהם כדי להעיב על חקר האמת ולהוכיח את חפותו של נאשם 2. לשיטתו, מבעד לפתח דלת רכבו של המתלונן לא יכלו להיכנס - מהפן הטכני - שני הנאשמים יחדיו באותו רגע. על כן, ביצוע שחזור יכול היה להפריך את גרסת המתלונן ולנקות את הנאשם 2 מכל חשד. כן נטען למחדל באי ביצוע בדיקת טביעת אצבע ובדיקת DNA. המתלונן לא טען, ולו ברמיזה, כי הנאשמים עטו על ידם כפפות ועל כן היה בביצוע בדיקות אלו כדי להוציא את האמת לאור והמדובר בפעולות חקירה מינימאליות שראוי היה לבצען. הסניגור הטעים במהלך המשפט כי לא בוצע עימות בין המתלונן לנאשמים חרף היותו כלי חקירתי משמעותי.
המאשימה השיבה כי עסקינן בפעולות חקירה שאינן הכרחיות. שחזור יש לבצע רק אם נמסרה הודאה; לא ניתן היה להפיק מהרכב ממצאי DNA של התוקפים; ולא היה בבדיקת טביעות האצבע כדי להכריע את הכף ולהוביל לזיכויו של נאשם 2 שכן לא מן הנמנע שעטה כפפות. לעניין העימות בין המתלונן לנאשמים, נטען כי המתלונן עמד על סירובו לעימות ועל כן לא ניתן היה לבצעו. סירובו של המתלונן נתמך בהסבר אנושי מובן והגיוני, לפיו אינו מסוגל לשבת באותו חדר עם תוקפיו.
הטענה למחדלי החקירה הנטענים נוגעת בעיקר לשאלת אשמתו של נאשם 2. הנאשם זוכה מחמת הספק ועל כן התייתר הדיון בסוגיה זו. בעניינו של נאשם 1, העימות עם המתלונן ושחזור מעשה התקיפה אינם חיוניים במקרה זה וזאת נוכח התשתית הראייתית שהונחה להוכחת אשמתו (ראה למשל- ע"פ 7450/12 עאמר כבהא נ' מדינת ישראל ניתן ביום 8.12.13 והאסמכתאות המובאות שם).
7. אין עוררין שנאשם 1 גרם לחתך בפניו של המתלונן. המחלוקת נתגלעה לעניין טיבו והשתלשלותו של האירוע, כמו גם מהותו של החפץ באמצעותו נגרם החתך שהותיר צלקת בולטת. השאלה האם התכוון להטיל מום בפניו של המתלונן או שמא, כטענתו, הגיב באימפולסיביות להתגרות מצידו? ככל ולא תוכח כוונה זו, יזוכה הנאשם מעבירה של חבלה בכוונה תחילה ויורשע בעבירה פחותה.
בעניינו של נאשם 2- הלה מכחיש את מעורבותו באירוע וטוען לאליבי.
האם התכוון נאשם 1 להטיל מום בפניו של המתלונן
8. גרסת המתלונן-
בעדותו בבית המשפט מילא המתלונן פיו מים וחזר כמנטרה "יש מנהג ערבי ויש סולחה". המתלונן אמר בתום עדותו לאחיו, אדהאם, שצעד לעבר דוכן העדים, שיגיד שיש מנהג ערבי ויש עטווה. בתחילת עדותו הראשית, טרם הוכרז כעד עוין, נשאל מה היה באירוע והשיב " רשום אצלכם", כשנתבקש בשנית להשיב על השאלה אמר " אוקי אז תשחררו אותו", בהמשך שב ואמר " תשחררו אותו וזהו, יש בינינו סולחה" (עמ' 7-8 לפרוטוקול). המתלונן אישר את חתימותיו על האמרות שמסר בחקירתו.
על-פי הוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות מצאתי להעדיף את גרסתו של המתלונן במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, מהטעם שהמתלונן דבק בסולחה שהושגה בין המשפחות, בין לבין אישר את הודעותיו במשטרה ומעבר לכך לא יסף דיבר. למעשה, המתלונן בעדותו בבית המשפט הפנה דה-פקטו להודעותיו במשטרה ואישר אותן. כפי שנראה להלן, לאמרות יש תמיכות ראייתיות של ממש.