1. כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשמים מייחס להם ביצוע בצוותא של עבירת התפרצות לדירה השוכנת בקומת הקרקע ברחוב בן יהודה 52 בתל אביב (להלן - דירת המתלוננת), וגניבת מחשב נישא מאותה דירה (להלן - המחשב הגנוב). נטען כי ההתפרצות בוצעה באופן של שבירת תריסי החלון, קריעת הרשת, וגרירת השולחן עליו הונח המחשב באמצעות מוט ברזל.
תמצית עמדת התביעה
2. לצורך הוכחת אשמתם של הנאשמים, הציגה התביעה שורה של ראיות נסיבתיות, ובראשן נוכחותם המשותפת של הנאשמים המצויים בקשרי חברות, לכל היותר כארבע שעות ורבע לאחר ההתפרצות וגניבת המחשב (בשעה 22:00), בסמוך לרחוב בו בוצעה ההתפרצות (ברחוב בוגרשוב הנפגש עם רחוב בן יהודה - ראה נ/4), כאשר נאשם 3 החזיק בידו שקית בה היה המחשב הגנוב (להלן - השקית).
התובעת, עו"ד מאיה מלאכי, ביקשה לקבוע כי מדובר בהחזקה משותפת המקימה חזקה תכופה ברכוש הגנוב, וכן ליתן משקל מפליל לנתונים נוספים: סתירות רבות שנתגלו בגרסאות הנאשמים לרבות אלה הקשורות להכחשת החזקת המחשב הגנוב ולמעשיהם במועד בו בוצעה ההתפרצות; התנהגותו המפלילה של נאשם 1 שפיקח על הנעשה ברחוב בוגרשוב שעה שנאשם 3 הסתיר את השקית באחת החצרות; טביעת אצבע של נאשם 2 שנתגלתה על מוט ברזל שאותר כמטר אחד ליד חלון דירת המתלוננת - אותו חלון ממנו "נשלף" המחשב (להלן - מוט הברזל); נסיונותיו של נאשם 2 להרחיק עצמו מהבניין בו נמצאת דירת המתלוננת למרות שהוא עצמו התגורר בדירה אחרת באותו בניין, והכחשתו הראשונית של נאשם 2 כי הוא מכיר את נאשמים 1 ו-3.
תמצית עמדת ההגנה
ההגנה כפרה במעורבות הנאשמים בהתפרצות ובגניבה.
3. ב"כ נאשם 1, עו"ד ניר אלפסה, הסביר כי לא ניתן לגזור מסקנות מרשיעות, ברמת הוודאות הנדרשת, אך ורק מכוח חברותו ושהייתו המשותפת של נאשם 1 עם נאשמים 1 ו-3 בסמוך לאחר מועד ההתפרצות.
נטען כי כאשר עסקינן בראיות נסיבתיות, צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם, ואילו במקרה דנן, קיימים מספר תרחישים אפשריים המקימים ספק סביר, תרחישים אותם מחויב בית המשפט להציף, אפילו ביוזמתו, ולבודקם.
הסניגור שהיה ער לקשיים השונים בגרסת נאשם 1 הסביר כי אף אם תידחה גרסתו הפוזיטיבית באשר למעשיו באותן שעות, הרי שלא ניתן למקמו בזירת העבירה בשעה הרלוונטית (או בכל שעה אחרת) ולא ניתן להניח כי אותו "פיקוח" על הנעשה ברחוב בוגרשוב בזמן שנאשם 3 הסתיר את השקית ובה המחשב הגנוב בחצר פנימית, אם כלל ניתן לכנותו כ"פיקוח", מוכיח את ידיעתו של נאשם 1 על תכולת השקית, או קושר אותו להתפרצות לדירת המתלוננת שאירעה מוקדם יותר וברחוב אחר. כתרחיש אפשרי, הצביע הסניגור על האפשרות כי עבירת ההתפרצות בוצעה על ידי נאשם אחר, ואילו "חטאם" של שני הנאשמים הנוספים שפגשו באותו נאשם מאוחר יותר, מסתכם בנסיונם לחפות על אותו נאשם, כך שלא נכון לייחס משקל מפליל לכשלים בגרסאותיהם באופן שאלה ייפעלו לחובתם וישלימו את אותם חללים בראיות התביעה.
הסניגור אף הוסיף וטען כי המאשימה כשלה בנסיונה להציג את שיטת הפריצה, ומכאן שאין נפקות לאותה טביעת אצבע של נאשם 2 שנתגלתה על מוט הברזל.
אליבא ד'סניגור, מקבץ הראיות שהציגה התביעה עולה לכל היותר כדי חשד סביר, אך אין בו כדי לשמש בסיס מספק להרשעתו של נאשם 1.
4. ב"כ נאשם 2, עו"ד בני ברקי, ביקש ליצור הפרדה בין עניינו של נאשם 2 לעניינם של נאשמים 1 ו-3 והסביר כי בעוד הנאשמים האחרים הינם חלק מאותה התרחשות הקשורה לשקית, הרי נאשם 2 ישב על הספסל ולא עשה דבר אף על פי עדויות השוטרים, כך שלא ניתן לקשור אותו להחזקת השקית עם המחשב הגנוב, בוודאי כאשר גרסתו לעניין המפגש האקראי על הנאשמים 1 ו-3 סבירה ומתיישבת עם הראיות.
עו"ד ברקי, כמו עו"ד אלפסה, טען אף הוא כי המאשימה כשלה בהוכחת אופן הפריצה ומכאן שאין נפקות לאותה טביעת אצבע של נאשם 2 שנתגלתה על מוט הברזל. בהקשר זה נטען כי מדובר בחפץ נייד, שלא הובא לבית המשפט, ואין בהימצאות טביעת אצבע עליו כדי להוכיח דבר וחצי דבר, מה גם שקיימת אפשרות כי הנאשם נגע בו במקרה, שכן הוא מתגורר באותו מקום. הסניגור מנה כשלים נטענים בבדיקת טביעות האצבע (עמ' 83 ש' 11-21 לסיכומים) והסביר כי הצגת הממצא לנאשם הייתה לאחר הגשת כתב אישום ובניגוד להנחיות פרקליט המדינה.
באשר לטענה כי נאשם 2 ניסה להרחיק עצמו מהבניין בו נמצאת דירת המתלוננת, הוסבר כי הנאשם מתגורר דרך קבע באור עקיבא, אך אכן שכר לפרקים דירת חדר ברחוב בן יהודה 52, לצורך קיום יחסי מין בלבד ומכאן שאין לראות בה כדירת מגורים של ממש. הסניגור אף סיפק הסברים חלופיים נוספים לנסיונו של הנאשם להרחיק עצמו מהבניין וגרס כי ניתן לראותו ככזה הנובע מבושה או מרצונו שלא להפליל אחרים (עמ' 84 ש' 24-25). מכל מקום, ואף אם יידחו הסבריו של נאשם 2 להרחקתו מזירת העבירה, נטען כי מדובר בהתנהגות תמוהה, שאין בה לעלות לכדי ראיה ממשית.
5. ב"כ נאשם 3, עו"ד רן עמר, מיקד טיעוניו בחוסרים ראייתים שונים בראיות התביעה. נטען כי למעט טביעת אצבע על אותו מוט ברזל נייד, לא הציגה התביעה ראיות פורנזיות כלשהן מדירת המתלוננת, מהשקית או מהמחשב הגנוב. נטען כי כשלון התביעה בהוכחת שיטת הפריצה הופכת את טביעת האצבע על מוט הברזל לחסרת ערך ראייתי.
באשר להחזקת השקית על ידי נאשם 3, נטען כי קיימים כשלים שונים בתיעוד האירוע על ידי השוטרים, אשר עמדו במרחק ניכר מהנאשם, כך שאין בעדותם כדי להוכיח כי הנאשם 3 אכן החזיק בשקית ובה המחשב הגנוב, מה גם שלא הוצגה כל ראיה באשר למעשיו של הנאשם באותה חצר פנימית.
דיון והכרעה
6. עתירת התביעה להרשעת הנאשמים הינה עתירה המבוססת על ראיות נסיבתיות.
בית המשפט העליון עמד בשורה ארוכה של פסקי דין על השלבים השונים בהם יש לבחון מארג ראיות נסיבתי.