הנאשם עומד לדין לפי כתב אישום שהוגש בחודש דצמבר 2010, המייחס לו עבירה של טיפול בלתי זהיר בכלי ירייה לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 , אותה ביצע לפי הנטען ביום 25.9.10 .
הנאשם וליאת דבש הכירו עוד מתקופת לימודיהם ואף שהקשר נותק לאחר שנישאו והקימו משפחות, נותרו מכרים המשותפים לשניים והנאשם גם הכיר את משפחתה של ליאת. כך, כשליאת (שהתגרשה בינתיים) נזקקה לעזרה טכנית בתיקון המקרר, היא יצרה קשר עם הנאשם בהמלצת חברה משותפת וביקשה שיסייע.
הנאשם הגיע ביום האירוע עם ארגז הכלים, פתר את הבעיה, ונשאר לכוס תה או קפה. בעוד ליאת מכינה את השתייה במטבח, יצא הנאשם לכיוון הסלון, שם שהה בנה של ליאת, יליד 1989, וצפה בסרט.
הילד והנאשם החלו להתגושש בצחוק במסדרון, כשלטענת הנאשם הילד הוא שיזם את המשחק, ואז ארע האירוע נשוא האישום, שנתון במחלוקת:
לטענת התביעה, במהלך משחק ההתגוששות עם הילד, שלף הנאשם את אקדחו, אותו נשא ברישיון בנרתיק הצמוד לחגורתו, וכיוון אותו לעבר חזהו של הילד. ליאת, שיצאה לסלון למשמע הקולות, פנתה לנאשם והוא החזיר את האקדח לנרתיק.
לטענת ההגנה, האקדח היה מאובטח בנרתיק ברצועה וכן קשור אליו בכבל מתכת. במהלך המשחק, הפתיע הילד את הנאשם ושלף את האקדח מנרתיקו, וכל זאת כשהנאשם נושא עדיין את ארגז הכלים שלו ביד אחת. הנאשם הניח מייד את ארגז הכלים, תפס את הילד בכתפיו והפיל אותו על הרצפה, משך את כבל האקדח וכך הוציא את האקדח מיד הילד, והחזיר את האקדח לנרתיק.
אין מחלוקת, שלאחר האירוע נשאר הנאשם בביתה של ליאת, והשניים שתו ושוחחו כשהילד צופה בסרט. בהמשך נסעו השלושה לאכול בבית הוריה של ליאת ואף תוכנן שליאת והנאשם ימשיכו לבילוי משותף, אך העניין לא התממש סוף דבר.
עוד אין מחלוקת על כך, שהתלונה הוגשה על-ידי ליאת במשטרה כשבועיים או יותר אחרי המקרה.
מטעם התביעה העידו הילד וליאת:
הילד העיד ומסר שהנאשם והוא שיחקו באגרופים, הנאשם הפיל אותו בצחוק, ישב לידו, כיוון אליו אקדח והפעיל את כוונת הלייזר. זה היה במסדרון הבית, הילד אמר "די, די" והאם הסתובבה, ראתה את המתרחש ואמרה שמספיק. כך הסתיים האירוע.
הילד שלל את טענת ההגנה, לפיה רצה לשחק עם האקדח ושמשך את האקדח. לדבריו ראה גם בעבר אקדחים (אצל שוטרים) וידוע לו שאם ישחק באקדח - אימו תכעס.
הילד אמר, שפחד שייפלט קליע לעברו.
ליאת העידה, ולכל אורך עדותה בלטו חיבתה והערכתה לנאשם, כשהיא מדגישה שתלונתה נבעה ממידע שקיבלה (להלן), מתוך הערכת הסיכון ורצון לעזור גם לנאשם עצמו.
לדבריה, היתה במטבח כששמע את הילד ואת הנאשם משחקים. אז שמעה את הילד אומר "די, די, אני מתחנן, תפסיק" וחשבה שהנאשם מכאיב לילד, שחובב משחקים כוחניים ופרועים מסוג זה. לכן יצאה מהמטבח, ואז ראתה במסדרון את הילד שוכב על הרצפה, את הנאשם רוכן מעליו ומגביל את תנועותיו, כך שלא יכול היה להניע את ידיו ורגליו, ואקדח נתון בידו של הנאשם ומופנה לעבר הילד. ליאת אמרה "שמעון, מה זה"? ואז הנאשם החזיר את האקדח לכיס, קם והעניין הסתיים.
ליאת לא זכרה אם האקדח היה קשור בכבל או לא.
ליאת אישרה, שלו היה נודע לה שהילד ניסה להוציא את האקדח מכיסו של שמעון, היתה כועסת עליו ואף נותנת לו מכה חינוכית.
על אופן התגבשות המחשבה להתלונן במשטרה, מסרה ליאת כך:
ליאת התלוננה לאחר כשבועיים או יותר, וזאת בעקבות מידע ממכרים משותפים בפייסבוק. ליאת חלקה עם אחרים את סיפור האירוע, והיה מי שאמר לה שהנאשם איים בעבר להתאבד והוא מטופל פסיכיאטרית. לכן, בעידוד אותם מכרי פייסבוק, ולאחר התייעצות עם שוטר, ומתוך מחשבה שמסוכן שהנאשם יישא עימו אקדח אם זה מצבו, פנתה ליאת למשטרה.
יודגש, כי כלל לא הוכח ש"מידע" זה שנשלח כך ברשת בין חברי פייסבוק היה נכון, ולו בשמץ ממנו, וההגנה אף הביאה מסמכים השוללים טענות מסוג זה. מכל מקום, אין נכונות המידע מהותית לענייננו.