החלטתי לזכות את הנאשם מעבירות הצתה וניסיון תקיפה כמפורט באישום השני.
מבוא
כתב האישום שהוגש נגד הנאשם כולל שלושה אישומים:
1. על פי האישום הראשון-ביום 25.6.10 וביום 26.6.10 תקף הנאשם את המתלונן, קרוב משפחתו. ביום 25.6.10 ישבו הנאשם והמתלונן בבית עסק הנקרא "בוביק טוסט", הנאשם דרש מהמתלונן לצאת עימו מהמקום ובחוץ היכה אותו באמצעות ידו בצווארו, למחרת היום באותו מקום תפס הנאשם בחולצת המתלונן ומשך אותו, החולצה נקרעה. בהמשך הנאשם דרש מהמתלונן לבוא עימו לפינת רחוב סמוכה, הכה אותו באמצעות ידיו ודרש כי יוציא את תכולת כיסיו, המתלונן ברח מהמקום. באישום זה יוחסו לנאשם שתי עבירות תקיפה, עבירות לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן- החוק).
2. על פי האישום השני-ביום 21.1.11 בשעות אחר הצהרים ישבו הנאשם והמתלונן במשאית המשמשת את המתלונן לפרנסתו. סמוך לשעה 21:00 דרש הנאשם מהמתלונן כסף ואת המפתחות לדירתו, המתלונן סרב. בתגובה איים הנאשם על המתלונן בפגיעה בחייו איים לשרוף את המשאית וכן ניסה להכות את המתלונן. המתלונן נס על נפשו, אז הצית הנאשם במזיד את המשאית וגרם נזק בשיעור של 90,000 ש"ח. באישום זה יוחסו לנאשם עבירות של הצתה-עבירה לפי סעיף 448(א) רישה לחוק, סחיטה באיומים-עבירה לפי סעיף 428 רישה לחוק ועבירה של ניסיון תקיפה- עבירה לפי סעיף 379+25 לחוק.
3. על פי האישום השלישי-במסגרת חקירת האישום השני נערך עימות בין הנאשם לבין אחיו, אברהם. במהלך העימות פנה הנאשם לאחיו בשפה האמהרית וביקש ממנו לומר שלא היו ביחד ביום האירוע ושהיו בבית וביקש ממנו שלא יחתום על דו"ח ביצוע העימות, באישום זה יוחסה לנאשם עבירה של הדחה בחקירה- עבירה לפי סעיף 245(א)לחוק.
4. הנאשם בתגובה לכתב האישום (ישיבת 16.5.2011), כפר בתקיפת המתלונן ביום 25.6.10, הודה כי פגש במתלונן ורק לחץ את ידו לאמירת שלום. הנאשם הודה כי נפגש עם המתלונן ביום 21.1.11 וישב עימו במשאית, לאחר מכן כל אחד הלך לדרכו, מבלי שהנאשם סחט באיומים או הצית את המשאית. לגבי עבירת הדחה בחקירה, הנאשם מודה שאמר לאחיו במהלך העימות שלא יחתום על דו"ח העימות ומכחיש כי אמר לו להגיד שהם לא היו ביחד.
5. במהלך 5 ישיבות העידו עדי התביעה שכללו בנוסף לחוקרי המשטרה, את המתלונן, חברתו אביטל נחשונוב עימה היה בקשר ביום שנשרפה המשאית, גיל גלעדי בעל העסק המכונה בוביק טוסט, שני אחיו של הנאשם אברהם ודניאל, חוקר השריפות רשף ראובן הנדי ומימי דמסה מתמחה מהפרקליטות שתימללה את דו"ח העימות במהלכו בוצעה לטענת המאשימה הדחה בחקירה, הנאשם העיד כעד הגנה יחידי ולאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בע"פ ובכתב.
המחלוקת
6. המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית בעיקרה באשר לכל אחד מהאישומים.
באשר לאישום הראשון יש לבחון גרסת מי מהצדדים לאמץ- המתלונן או הנאשם ומה המשקל שיש לעדותו של בעל העסק בוביק טוסט אשר בצמוד לו אירעו האירועים.
האישום השני-לגביו יש לבחון את גרסת המתלונן אל מול גרסת הנאשם באשר לעבירות סחיטה באיומים וניסיון תקיפה תוך התייחסות לעדות אברהם אחיו של הנאשם שנכח במקום ויש להכריע בשאלת ההצתה-דהיינו האם הראיות הנסיבתיות שהוכחו מובילות לאשמת הנאשם מעבר לספק סביר.
באשר לאישום השלישי- העבירה לכאורה באה לידי ביטוי בדברי הנאשם שתועדו בתיעוד חזותי, אך מאחר ומדובר בשיחה בשפה האמהרית, המחלוקת היא באשר לתוכן תרגום הדברים.
7. בסיכומי הצדדים לא הועלתה כל טענה באשר ליסוד הנפשי כחלק מיסודות כל עבירה וממילא לגבי כל העבירות לא נדרשת מחשבה פלילית מיוחדת כך שהכרעה בנושא העובדתי/התנהגותי שהוכח, תביא גם להכרעה במחלוקת כולה.
דיון
אישום ראשון-תקיפה ביום 25.6.2010 וביום 26.6.2010
8. על פי המתואר בכתב האישום ובעדות המתלונן, ביום 25.6.2010 ישב המתלונן בבית עסק המכונה בוביק טוסט, הנאשם הגיע למקום, דרש מהמתלונן לצאת החוצה ושם היכה אותו באמצעות ידו בצווארו. למחרת שוב נפגשו השניים במקום, הנאשם משך בחולצתו של המתלונן וקרע אותה, לקח אותו לפינת רחוב והיכה אותו עד שברח.
9. הנאשם במשטרה כפר בהיכרות עם המתלונן. בתחילת משפטו בתגובה לכתב האישום (ישיבת 16.5.2011), כפר בתקיפת המתלונן ביום 25.6.2010, אך אישר כי פגש את המתלונן ולחץ את ידו לאמירת שלום. בחקירתו הראשית שב והרחיב את גרסתו וטען כי יצא להטיל את מימיו מחוץ לבית העסק והמתלונן הצטרף אליו, אך לא ארע לדבריו אירוע כל שהוא מעבר לכך.
10. אקדים מאוחר למוקדם ואבהיר כי הנאשם שינה גרסאותיו מקצה לקצה בצורה שאינה מעוררת אמון. התרשמתי מתשובות הנאשם בחקירתו הנגדית כי מדובר בנאשם מתוחכם-כפי שאמחיש בהמשך, אשר היה ער ומעורב בכל ההליך המשפטי לרבות הערות ביניים שהעיר ממקום מושבו על ספסל הנאשמים ובהמשך התאים גרסאותיו למצב הראייתי לפי הבנתו. בתחילת המשפט אישר כי פגש את המתלונן פגישה תמימה של לחיצת יד, בהמשך לאחר שנשמעה עדותו של בעל העסק גילי גלעדי ולפיה הוכח כי הנאשם והמתלונן יצאו מהעסק באותו יום, בחר הנאשם בחקירתו הראשית לשנות גרסה להודות כי אכן יצא מהמקום עם המתלונן, אך למטרה מסוימת להטיל את מימיהם, גרסה שאינה אמינה עליי.