תמצית כתב האישום:
1. בתאריך 3.7.12, בסמוך לשעה 00:20, הלכו הקטינות י.ל ו- ק.ז (להלן: "המתלוננות") ברחוב עולי הגרדום, בשכונת ארמון הנציב בירושלים. נטען כי הנאשם ניגש אל המתלוננות, הוציא ממכנסיו אקדח "אוויר" (להלן: "הנשק"), כיוון את הנשק לעבר י.ל ודרך אותו, כשהוא דורש מהמתלוננות כסף ואת מכשיר ה"איפון" שאחזה י.ל בידה. הנאשם נמלט לאחר שי.ל פרצה בבכי וזעקה לעזרה. בגין כך מואשם הנאשם בעבירת ניסיון לשוד מזוין -לפי סעיף 402 (ב) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977.
תשובת הנאשם לכתב האישום:
2. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום. לטענתו, לא הוא זה שניסה לשדוד כמתואר בכתב האישום, ככל שאירוע כזה התרחש. לא נטענה טענת אליבי.
3. בשלב זה, אין חולק למעשה על התרחשות האירוע והשאלה היא שאלת זהותו של מבצע ניסיון השוד.
פרשת התביעה - עדויות
המתלוננת י.ל
4. י.ל. כיום בת שש-עשרה, תלמידה בכיתה י', הייתה כבת חמש עשרה בעת האירוע. לדבריה, בתאריך האמור שהתה בבית חברתה ק.ז, ושתיהן יצאו להתהלך בשכונת ארמון הנציב, סמוך למרכז המסחרי, שם ניגש אליהן הנאשם. הדבר אירע בשעה 00:20: "הייתי אצל החברה שלי ק.ז, היא גרה בעולי הגרדום, יצאנו ממנה, הלכנו לכיוון הפרגולות שזה ליד מרכז מסחרי שבארמון הנציב, בהליכתנו לשם הלכנו בצד השמאלי של הכביש, צד ימין יש את הגן משחקים ואחרי זה יש את המתנ"ס של הארמון, כנראה הוא ירד מאבשלום חביב, אני ראיתי אותו רק אחרי כמה זמן, כשהלכנו, אני הייתי בצד שקרוב לכביש, צד ימין" (עמ' 11-12 לפרו'). ובהמשך: "מאבשלום חביב הוא ירד והיה על המדרכה, אני קלטתי אותו רק כשהוא התחיל לחצות את הכביש, בהמשך כשאני דיברתי על משהו אישי שלי ו-ק' לא כל כך התייחסה ואז כשהבנתי שהיא לא מתייחסת והיא מסתכלת על משהו, הסתכלתי גם אני ואז הוא חצה כאילו, הוא לא חצה ככה, הוא חצה ישר ככה דוך אלינו" (עמ' 13 לפרו'). לאחר שהתקרב אל השתיים, שלף אותו אדם אקדח ואיים על השתיים: "כשהוא חצה את הכביש לכיוון שלנו, הוא עמד על המדרכה, הוא בא לכיוון של המדרכה שלי, הוא עמד מולי, הכניס את היד שלו לאזור האשכים הוריד את הכובע, נכון שהוא חצה את הכביש, אז הוא הוריד את הכובע כשהוא הגיע אלי" (עמ' 13 לפרו') באשר ל"הורדת הכובע" הובהר כי מדובר בהנמכת מצחייתו של הכובע האמור: "הוא לא רצה שאני אראה את הפנים שלו כנראה" (עמ' 13 לפרו'). כשנשאלה אילו חלקים מפניו של הנאשם ראתה, ענתה העדה: "את האף שלו, את העיניים, הוא שם את היד על הפה וזיהיתי אותו לפי האוזניים והעיניים שלו והאף" (עמ' 13 לפרו'). לדברי המתלוננת, לאחר שהתקרב והיה בסמוך אליה ולחברתה, הוציא לפתע אקדח מהחלק הקדמי של מכנסיו, כיוון אותו לעבר רגליה וביצע פעולת דריכה של האקדח, תוך כדי שהוא דורש ממנה את מכשיר האיפון שלה, שהיה באותה עת בידה, וכן את כספה (עמ' 14 לפרו'). לאחר דריכת האקדח וכיוונו לעברה, סיפרה העדה כי האירוע נקטע עקב הגעה לא צפויה של עוברת אורח, "מישהי שעשתה ספורט שאני לא מכירה, היא רצה, עברה לידי, כאילו מאחוריי עשתה ספורט... היא רצה, היא לא נראה לי הבחינה במקרה או שהיא התעלמה אני לא יודעת מה בדיוק היא עשתה. הוא נבהל ממנה, ואז הוא התחיל לרוץ, הוא הכניס את האקדח והוא התחיל לרוץ לכיוון המסחרי" (עמ' 14 לפרו').
5. המתלוננת הייתה שרויה בבהלה: "לחץ, אני צעקתי שמע ישראל, הצילו, אני מאוד פחדתי באותו רגע" (עמ' 16 לפרו'). לאחר שהנאשם החל במנוסתו מהמקום לכיוון המרכז המסחרי, רצו המתלוננות לכיוון החניה ברחוב עולי הגרדום, שם פגשו את בני הזוג בן-חיים: "אני תפסתי את ק. ורצתי איתה מהר לחנייה של עולי הגרדום... תפסתי אותה ורצתי איתה לכיוון החנייה ושם ראיתי זוג אנשים מבוגר, שביקשתי ממנו להתקשר למשטרה וק' דיברה כי אני לא יכולתי יותר לדבר באותו רגע" (עמ' 16 לפרו'). לאחר מכן, תיארה המתלוננת את האירוע בפירוט: "הוא הלך לכיוון המרכז המסחרי, הוא התעסק במשהו, אני לא יודעת במה, כשהוא רץ התעסק במשהו, כבר אחרי שהוא כאילו הכניס את האקדח, אני רצתי עם ק', שתפסתי ורצתי לכיוון החנייה. לכיוון החנייה שמה זוג זקנים כבר חנה את האוטו, הם בדיוק יצאו מהאוטו ואני רצתי אליהם והתחלתי לבכות וגמגמתי ואז ק. הסבירה להם, כאילו אני הסברתי את זה כאילו בחפיף כאילו העיקר תביאו לי רק להתקשר, ק' דיברה" (עמ' 21 לפרו'). עוד סיפרה המתלוננת כי המתינה עם בני הזוג למשטרה. לאחר מכן, כשהגיעו השוטרים, ביקשה מהם שייקחו אותה לבית חברתה, המתלוננת השנייה, ק.ז, שם, לאחר מספר שעות, נגבתה עדותן של השתיים: "החוקר הגיע הביתה, של חברה שלי ק.ז אני וק'. הוא לקח מק' עדות, אני וק' יחד נתנו את העדות, כאילו היא דיברה הרוב ואני כאילו הכנסתי פרטים, איך הוא נראה, איך הבגדים שלו נראו וק' אמרה בנוסף לכל את הפרטים שהיא זכרה"(עמ' 22 לפרו'). לאחר מתן העדות, נשארה המתלוננת לישון בבית חברתה ובבוקר התקשר אביה ואמר לה כי הוא מגיע לקחת אותה לתחנת המשטרה (עמ' 23 לפרו').
6. לעניין
זיהוי הנאשם, המתלוננת סיפרה בעדותה כי הנאשם לבש סווטשרט בצבע כחול עם פסים, ג'ינס וכובע מצחייה בצבע לבן: "היה לו פסים אני לא זוכרת באיזה צבע, הם היו על השרוול, היה לו ריצ'רץ, כובע קסקט, לא ראיתי את החולצה שמתחת, לא זוכרת אם זה היה ג'ינס המכנס אבל הוא היה מכנס משהו כהה, נעליים לא ראיתי" (עמ' 16 לפרו'). המתלוננת פירטה כי הבחינה וזכרה מאפייני זיהוי נוספים של הנאשם ושמה לב למאפיינים ייחודיים בתווי פניו של הנאשם "היה לו מדרגה באף, היה לו אוזניים קצת בולטות יחסית, העיניים שלו אני אישית זוכרת... הוא היה רזה, מאוד, לא היה לו זיפים..." (עמ' 17 לפרו'). את האקדח זיהתה המתלוננת מתוך חמישה אקדחים שהוצגו לה בתחנת המשטרה (ראה ת/14) בהסתמך על סימן מיוחד בצבע לבן בקצה הקנה: "היה לו אקדח רגיל, הוא נראה אמיתי, היה לו כאן לבן כזה - בתוכו היה עוד משהו כזה כסף פחות או יותר... אז הוא היה כזה לבן והיה מסביבו כסף אפילו זיהיתי וכל האקדחים שהראו לי וזה אז לא היה להם את זה, היה אחד כתום אבל לא היה בהם את זה..." (עמ' 17 לפרו').
7. המתלוננות נטלו חלק במסדרי הזיהוי. באשר למסדר הזיהוי של י.ל (פרוטוקול מסדר הזיהוי - ת/7. דיסק התיעוד- ת/7א'), המתלוננתהעידה כי במסדר הזיהוי שנערך שלושה ימים לאחר המקרה, הועמדו לפניה שמונה אנשים. בתחילה התלבטה לגבי הזיהוי מכיוון שהנאשם היה באותה עת עם זיפים ולא מגולח, אך לאחר התלבטות קלה זיהתה את הנאשם בוודאות כמי שניסה לשדוד אותה, זאת לטענתה, לפי המבט בעיניו: "אני התלבטתי בין שניים ואחרי זה אני ידעתי לזהות את זה לפי העיניים". לדבריה, זיהוי הנאשם היה מעבר לכל ספק, וכשנשאלה לגבי מידת הוודאות בזיהוי ענתה: "מיליון אחוז, אני הייתי בטוחה בעצמי... מיליון אחוז, אני בטוחה שהייתי מזהה אותו בכל מקרה..."(עמ' 20 לפרו') בהמשך, בחקירתה הנגדית, חידדה המתלוננת את סימני הזיהוי לפיהם זיהתה את הנאשם:"שהייתה לו המדרגה באף אמרתי... והאוזניים הבולטות, לפי הכי הרבה זה לפי העיניים, אני כשאני רואה מישהו אני לא שוכחת אותו. אני יכולה לזהות אותו לראות אותו פעם אחת ולזהות אותו אחרי כמה שנים"(עמ' 20 לפרו'). בחקירה הנגדית עלתה העובדה כי אביה של המתלוננת משרת כשוטר בתחנת מוריה, היה בתחנת עוז ביום מסדר הזיהוי ותדרך את המתלוננת לפני מסדר הזיהוי לגבי הדרך שבה יתבצע ההליך. כמו כן, המתלוננת אישרה בעדותה כי אביה ראה את הנאשם טרם מסדר הזיהוי (עובדה שבאה לידיעתה רק מאוחר יותר) אך הכחישה את טענות הסנגור כי תודרכה על ידי אביה לגבי פרטים שיעזרו לה לזהות את הנאשם (עמ' 62 לפרו'). כאמור, במסדר הזיהוי הצביעה י' על הנאשם כעל מי שלקח חלק באירוע ואמרה, באותו מעמד, כי היא בטוחה בזיהוי.
8. השוטר יצחק ל' הוא אביה של המתלוננת, שוטר בתחנת מוריה. אודות האירוע נודע לו בשעות הבוקר שלאחריו, זאת מצוות החקירות של תחנת עוז: על האירוע של י' נודע לי בשעות הבוקר מתחנת עוז, אם ידוע לי על מה שקרה ל-י' בלילה, מסרתי שלא. הסבירו לי בקצרה, יצרתי איתה קשר טלפוני שאלתי אותה איפה היא" (עמ' 64 לפרו'). לדבריו, לאחר שנודע לו על שהתרחש, ועל כך שעל המתלוננת, בתו, להגיע לתחנת עוז לשם מתן עדות, התקשר אליה, ולאחר מכן נסע אליה והביאה לתחנת המשטרה: "יצרתי איתה קשר טלפוני, שאלתי אותה מה קרה. אז היה לה קשה לדבר בטלפון אמרתי או.קיי, אני מגיע. הכנסתי אותה לאוטו, היא סיפרה לי פחות או יותר מה שהיה לקחתי אותה לתחנה ושמתי אותה בחקירות שם שהיא תיתן עדות ואני המתנתי בחוץ" (עמ' 64 לפרו'). לפני הגיעם לתחנת המשטרה, בעת שהחליפו דברים לגבי האירוע, אמרה לו המתלוננת כי היא מסוגלת לזהות את התוקף ב"מאה אחוז". האב הסביר למתלוננת כיצד אמור להתבצע מסדר הזיהוי, זאת מתוך ניסיונו כחוקר: "או.קיי, מה שהסברתי לה וזה מה שאני עשיתי בעבר גם, זה קודם כל בבית מעצר מוצאים את המקום המסוים של להעביר את המזהים במסדר מבלי שיהיה להם נגישות לא פיזית ולא ויזואלית עם העצורים שמה, במיוחד אם הם קטינים, יש חוקר זיהוי עם מצלמה, יש דלת עם צוהר וכיסא, כמובן מאחר ומדובר בקטינים אז צריך כיסא שיסתכלו מהצוהר. יש ניצבים שעומדים ממול, הם ממוספרים, וזכותה להגיד אם היא רוצה ש -X יתרחק
ו - Y יסתובב וככה, היא זיהתה, זיהתה לא זיהתה שלום ביי" (עמ' 67 לפרו'). לאחר שיצאה המתלוננת ממסדר הזיהוי התברר לו כי המסדר כלל לא נערך בצורה לגביה תדרך את המתלוננת, אלא, באופן שהמתלוננת הועמדה מול הניצבים ללא מחיצה או צוהר הצצה: "לא צוהר ולא כלום, הכניסו אותה ממש פיזית אל מול האנשים" (עמ' 67 לפרו').
לדבריו, בימים שלאחר האירוע, הורגשו אותותיו של האירוע הטראומטי אצל בתו: "היא הייתה מופנמת היא לא דיברה על זה הרבה, אבל היא הייתה מופנמת וזה הציק לה לפחות שבוע וחצי בבית" (עמ' 67 לפרו').
בחקירה הנגדית אישר העד כי הוא מכיר את החוקר חיים תורג'מן שטיפל בפרשה ונמצא ביחסי ידידות עמו. תורג'מן היה מאנשי צוות החקירה, ערך את מסדרי הזיהוי וגבה את הודעת הנאשם ת/3. לדבריו, הוא פגש את הנאשם בתחנת המשטרה למחרת האירוע. הנאשם שהה באחד הביתנים, העד שאל אותו מדוע הוא נמצא במקום, והנאשם ענה לו כי נעצר. לאחר מכן, אחד הסיירים שנכח במקום הסביר לעד כי מדובר בחשוד בשוד בתו (עמ' 76 לפרו'). כמו כן אישר כי טיפל בעבר ב"מחקרי תקשורת" ותיקי חקירה אחרים שנפתחו נגד הנאשם (עמ' 75 לפרו').
המתלוננת ק.ז
9. בת 15.5, לומדת בכיתה י' יחד עם חברתה, המתלוננת י.ל. עדה זו מסרה תיאור התרחשות בדומה לזה שתואר על ידי חברתה. לדבריה, בשעת האירוע, הלכה עם המתלוננת י.ל ברחוב עולי הגרדום בצד שמאל של המדרכה לכיוון המרכז המסחרי כאשר ניגש אליהן בחור רזה, די גבוה, לבוש בג'ינס, כובע מצחייה לבן שכיסה חלק מפניו וקפוצ'ון כחול, דרש מהן את כספן ואת מכשיר האיפון של י.ל, תוך שהוא שולף אקדח מחזית מכנסיו, דורך אותו ומכוון אותו לעבר פלג גופה התחתון של המתלוננת י.ל שנבהלה וצעקה. לדברי ק.ז, הנאשם כנראה נבהל מצעקותיה של י.ל והחל לנוס מהמקום. מיד לאחר מכן הבחינו השתיים בזוג אנשים, מהם בקשו להתקשר ולדווח למשטרה אודות האירוע לאחר שהמתלוננת י.ל סיפרה להם אודות האירוע. השתיים חזרו לביתה של ק.ז ולאחר כשעתיים הגיעו למקום שוטרים בכדי לחקור אותן אודות האירוע. באשר למסדר הזיהוי שנערך בתחנת המשטרה, אמרה: "נכנסתי למסדר זיהוי, מה קרה, זיהיתי שניים, הצבעתי על שניהם, הצבעתי על שניהם, ידעתי מי זה, אולי מהלחץ בחרתי במישהו אחר שבכלל לא עונה לתיאור שנתתי בעדות ושיצאתי משם ממש בדלת - גם עורך דין היה שם וגם חיים החוקר ומי שצילם וזה, אמרתי להם זה מספר שלוש, כאילו זה הכוונה למספר שלוש (הוא הנאשם - ר.כ) אולי מהלחץ בחרתי בשתיים, אבל הוא היה, הוא יותר שמן" (עמ' 96 לפרו'). לדבריה, רזונו, ראשו המגולח שהבחינה בו בזמן השוד למרות הכובע וחזותו הכללית עזרו לה לבסס זיהויו של הנאשם. עוד הוסיפה כי היא וחברתה נדרשו לזהות את האקדח והיא זיהתה אקדח אחד מתוך ארבעה שהוצגו בפניה בהסתמכה על דמיון כללי וצבעו השחור של האקדח (אין חולק כי מדובר בזיהוי שונה מזה שזיהתה י').
10. כפי שיפורט להלן, "נפגש" הנאשם עם אנשי המשטרה, בליל האירוע, פעמיים: בפעם הראשונה, בסמוך לשעה 20:00, זוהה הנאשם בבית כנסת ברחוב אבשלום חביב בשכונת ארמון הנציב, התבקש לפנות את המקום, ונמצא ברשותו אקדח אוויר שלא נתפס מידיו. בפעם השנייה, כאשר נעצר הנאשם על ידי שוטרים, זמן קצר לאחר האירוע, בנסיבות שיפורטו להלן.
11. השוטר רון חזן: זיהה את הנאשם בערב האירוע, עובר לאירוע, בבית הכנסת על שם ארצ'ר ברחוב אבשלום חביב, זאת בעקבות קבלת הודעה כי נמצאים במקום אנשים חשודים. הזיהוי התבצע בשעה שמונה בערב לערך. לאחר שהגיע לבית הכנסת, מצא את הנאשם שוהה שם כשברשותו אקדח אוויר. הנאשם הסביר לעד כי אין לו מקום לישון והוא ישן במקום על מזרון ומשתמש באקדח להברחת חתולים מהמקום. לדברי השוטר חזן, מכיוון שהמדובר היה באקדח פלסטיק שלא נכנס להגדרה של כלי נשק, לא החרימו והסתפק בצילומו באמצעות הטלפון הנייד שלו. השוטר הסביר לנאשם כי לא יוכל להישאר במקום וביקש ממנו לעזוב, אולם לא המתין לראות אם אכן הנאשם עוזב את המקום אלא הסתפק בכך שראה כי הלה החל בהכנות לעזוב את המקום: "לא חיכיתי יכול להיות שהשוטר השני שהיה שם, יכול להיות שהוא חיכה ואני עזבתי, כי יש לי עוד אירועים לטפל בהם" (עמ' 128 לפרו'), (ראה הודעתו ת/21, תמונת האקדח שצילם - ת/22).