כתב האישום
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973 (להלן:
"פקודת הסמים"), עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ג, 1977 (להלן:
"חוק העונשין") ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.
2. על פי עובדות כתב האישום, ביום 5.10.11 סמוך לשעה 19:30 נסע הנאשם בתחומי מושב לוזית (להלן:
"המושב"), ברכב מסוג פיאט דובלו מספר רישוי 86-809-63 (להלן: "
הרכב"). בעקבות מידע מוקדם, כוח משטרה שנכח במקום, החל במרדף אחר הנאשם בתוך המושב. הנאשם החל בנסיעה מהירה בכביש הראשי של המושב. בשלב כלשהו פנה הנאשם פנייה חדה לכביש עפר, כאשר גם שם המשיך בנסיעה מהירה עד שהגיע לדרך ללא מוצא ושם נאלץ לעצור. במהלך הנסיעה השליך הנאשם מהרכב שקית שחורה ובתוכה 12 פלטות חשיש, במשקל כולל של 1161.4 גרם (להלן:
"השקית"). הנאשם ירד מהרכב והשוטר אהרון חסון (להלן:
"חסון") הגיע על מנת לעוצרו. הנאשם שלח לעבר ראשו של חסון אגרוף והמשיך להיאבק עמו, תוך שהוא בועט ונותן אגרופים לעבר גופו של חסון, וזאת עד שחסון הצליח לתפוס אותו ולאזוקו בעזרתו של השוטר מאיר לנקרי.
תשובת הנאשם לאישום
3. הנאשם הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום. לדבריו, אכן נסע במושב באותו יום, אלא שהיה בדרכו לבית חברו, ולא נעצר בדרך ללא מוצא כפי שמצוין בכתב האישום. הנאשם טען כי ללא כל סיבה ממשית ומבלי שהתנגד למעצרו, הוכה מכות נמרצות גם כאשר היה אזוק. לגרסתו, השוטרים אשר היכוהו צעקו לעברו, "מחבל". הנאשם לא הכחיש כי במקום נמצאו סמים, אלא טען כי אלה אינם שייכים לו.
ראיות התביעה
4. מטעם התביעה העידו ארבעה שוטרי בילוש אשר היו שותפים לתפיסתו של הנאשם, איתמר אנג'ל (להלן:
"אנג'ל"), אהרון חסון, מאיר לנקרי ועידן בן-נון. השוטר אנג'ל אשר שימש סגן ראש צוות באירוע לא השתתף פיזית באירוע, ומשכך לא נחקר ובאמצעותו הוגש דו"ח וסרטון המשחזר את המרדף אחר הנאשם
ת/15 ו-
ת/16. עוד העיד רס"מ גדי לובין אשר חקר את הנאשם (להלן:
"החוקר").
5. כמו כן הוגשה ראיה פורנזית, חוות דעת מומחה הקובעת כי על שקית שעטפה את הסם נמצאו טביעות אצבעות של הנאשם
ת/10, דו"ח העתקת טביעות אצבע
ת/13 וטופס טביעת אצבעות וכפות ידיים
ת/14. עורכת חוות הדעת, רס"מ מיכל בית יוסף ועובד מז"פ גלעד נדר העידו אף הם בבית המשפט.
ראיות ההגנה
6. מטעם ההגנה העיד הנאשם.
הנאשם סיפר כי נסע במושב באופן רגיל. ציין כי נהג ברכב של אחותו, רכב בו הוא משתמש בדרך כלל. לדבריו נסע לחבר שהתקשר אליו מספר דקות קודם לכן. לגרסתו, כאשר הגיע לביתו של החבר, נעצר וירד מהרכב ומיד הרגיש מוט ברזל הולם בו, הוא נפל לקרקע ומאותו רגע היכוהו וצעקו לעברו "מחבל". לדבריו לאחר שנאזקו ידיו מאחורי גבו והוא ישב בשיחים, הגיעו שוטרים נוספים. הנאשם הצביע על בן-נון שנכח באולם בית המשפט וטען ששוטר זה הכה אותו בעודו כבול. הנאשם ציין כי נחבל כתוצאה מהמכות שקיבל וכשהגיע לבית המעצר במגרש הרוסים ביקש להתפנות לבית חולים, כדי שיצלמו את החבלות על גופו. לדבריו השוטרים לא נענו לבקשתו. בפיו של הנאשם לא היה כל הסבר להימצאות טביעת האצבע שלו על השקית שנמצאו בה הסמים. בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם מדוע שמר על זכות השתיקה בחקירתו, וזה השיב כי לא היה לו מה לומר, שכן אין לו כל קשר לסם שנתפס והוא אינו יודע מהיכן הגיעו הסמים למקום (ר' עמ' 26 ש' 13).
טיעוני הצדדים
7. המאשימה מבקשת לבסס את אשמתו של הנאשם על מארג ראיות נסיבתיות הבנוי על מספר נדבכים. הראשון הוא בריחתו של הנאשם מהשוטרים. השני הוא, מציאת הסמים בסמוך למקום הנסיעה. השלישי הוא גילוי טביעת אצבעו של הנאשם על השקית בה נמצאו הסמים. לכך מצטרפות שתיקתו של הנאשם בעת חקירתו, וכן העדר הסבר הגיוני של הנאשם להימצאות טביעת אצבעו על השקית. כמו כן הנאשם נמנע מלהביא עדים אשר יש בידם לתמוך בגרסתו. כל אלה מהווים חיזוק של ממש לראיות המאשימה.
8. לטענת ב"כ הנאשם, הראיות כנגד הנאשם הן ראיות נסיבתיות, שאין בהן כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. לדבריו, בסופו של יום בידי התביעה ראייה יחידה והיא טביעת אצבעו של הנאשם על חפץ נייד, לטעמו ראייה שכזו אינה יכולה לשמש בסיס להרשעת הנאשם. מה גם שעורכת חוות הדעת בעניין טביעת האצבע וטכנאי מז"פ לא ידעו למסור בעדותם היכן נמצאה טביעת האצבע של הנאשם. כמו כן ציין ב"כ הנאשם כי נמצאו סתירות בין עדויותיהם באשר למספר השקיות שנמצאו, דבר אשר מחליש את ראיות התביעה באופן משמעותי עד כדי איונם.
דיון והכרעה
9. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם מארג הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה אחת ויחידה לפיה הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
10. הלכה ידועה היא כי הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, נבחנת על-פי שיקולי היגיון, שכל ישר וניסיון החיים (ע"פ 5928/99 גרלסון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.9.05). כן מורה הפסיקה, כי
"מסקנה מרשיעה צריכה להיות המסקנה ההגיונית האחת והיחידה שאין בלתה" (ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.10.06; ע"פ 2436/03 ניסים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15.2.06), כאשר מסקנה זו נבחנת על-רקע מכלול הראיות הנסיבתיות, ולא על-רקע כל ראיה בפני עצמה (ע"פ 6371/05 וגנר, לעיל; ע"פ 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.2.05). הליך הסקת מסקנות מראיות נסיבתיות הנו תלת שלבי: ראשית נבחנת כל ראיה בפני עצמה; שנית נבחן מארג הראיות בכללותו; ושלישית אם מארג הראיות מביא למסקנה מפלילה, על בית-המשפט לבחון את גרסתו של הנאשם ואת כוחה המשכנע, היינו, האם יש בה כדי להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות המסבכות אותו בביצוע העבירה (ע"פ 6371/05 וגנר, לעיל; ע"פ 9372/03 ויזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, בעמ' 753-754). עוד הודגש בפסיקה, כי
"גם כאשר אין בידי הנאשם הסבר המתיישב עם חפותו, על בית-המשפט לבחון אף מיוזמתו שלו תרחישים תמימים כאלה, אפילו אין הם מתיישבים עם טענות ההגנה, אם כי אין די באפשרות דמיונית ויוצאת דופן כדי להביא לזיכוי" (ע"פ 6371/05 וגנר, לעיל; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228) (להלן:
"ע"פ מקדאד").
לאחר ששמעתי את העדים והנאשם ועיינתי במסמכים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה, כי המאשימה הצליחה להניח תשתית ראייתית נסיבתית המובילה למסקנה הגיונית אחת ויחידה, לפיה הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כפי שיפורט להלן;
הראיות הנסיבתיות