הכרעת דין בתיק ת"פ 18610-10-10

עניינו של כתב האישום שהוגש באוגוסט 2010, באירוע מיום 18.5.09 בשעה 16:20 שהתרחש ברחוב דיזינגוף בתל-אביב.

לפי הנטען, השוטר אורן שוראקי מילא במקום את תפקידו כשוטר תנועה ועיכב את הנאשמת שביצעה עבירת תנועה. השוטר קיבל מהנאשמת את מסמכיה ובעודו יושב על ספסל ברחוב ורושם את הדו"ח, כשהנאשמת עומדת מולו, אמרה לו הנאשמת "אני אלך, אתה שוטר חרא". לאחר מכן, משכה מידיו את המסמכים עד שנקרעו בחלקם ונשכה את ידו כך שהותירה בה סימן וגרמה לשטף דם. השוטר הודיע לנאשמת שהיא עצורה, אך הנאשמת השתוללה ולא אפשרה לשוטר להשלים את איזוקה עד שהגיעו שוטרים נוספים בניידת שהזדמנה למקום ולקחו את הנאשמת לתחנת משטרה .

הנאשמת הודתה בכך שעברה עבירת תנועה ועוכבה על-ידי השוטר, אך הכחישה את כל המיוחס לה מעבר לכך.

תמצית גרסתה של הנאשמת, כעולה מהודעותיה, עדותה וטיעוני הסניגור המלומד, שוללת כל תקיפה או הפרעה מכוונת לשוטר:

לטענתה, עוכבה על-ידי השוטר עקב עבירת תנועה שאכן ביצעה, כשהיתה בעיצומן של הכנות ליום חתונתה שחל למחרת יום האירוע. במהלך רישום הדו"ח על-ידי השוטר, שוחחה בטלפון עם אמא ואמרה לה "איזה חרא, עצר אותי שוטר", והשוטר, שסבר בטעות שהיא מכנה אותו "חרא" החל לנהוג בעצבנות ולאיים על הנאשמת במעצר - ועד-כדי פנייה בקשר לקבלת סיוע, ללא כל הצדקה. הנאשמת הסבירה לשוטר את משמעות דבריה לאמיתם וזירזה אותו ברישום הדו"ח, תוך שהיא מלווה דבריה בתנועת יד לזירוז. השוטר הזועם איבד שליטה על עצמו, תקף את הנאשמת וניסה לאזקה מבלי שהודיע לה על מעצרה, הפיל אותה על המדרכה וגרם לה לחבלות בפעולותיו האלימות, וכל זאת כאשר מסביב מתקהלים אנשים ונוצרת מהומה. במהלך המהומה חשה הנאשמת שיד חוסמת את דרכי הנשימה שלה ונשכה אותה, מבלי לדעת שהיא נושכת את השוטר.

טוענת אפוא הנאשמת שהיא לא העליבה את השוטר, ובודאי שלא הפריעה לו לבצע את תפקידו או התנגדה בכוח למעצרה. לעניין הנשיכה, הרי מדובר בהגנה עצמית, ועוד מפני מעצר לא-חוקי, כשהנאשמת חשה שהיא נאבקת על נשימתה ואינה יודעת שהשוטר הוא שחוסם את פיה ואפה.

האירוע נחקר במשטרה וכן במח"ש ועיקר תוצרי החקירות הוגשו בהסכמה לתיק בית המשפט.

שני עדים אובייקטיביים צפו באירוע, ועדויותיהם מסייעות להכריע במחלוקת העובדתית :

עת/3 יובל לפידות :

העד, בן 19 בעת מסירת עדותו, העיד מזיכרונו ומסר שנסע עם חבר בשם ניתאי על קטנוע בנתיב התחבורה הציבורית (נת"צ), ולכן הורה להם השוטר לעצור והחל לרשום להם דו"ח. באותה שעה עברה הנאשמת ברכבה בנת"צ והשוטר הורה גם לה לעצור ולצאת מהרכב. לדברי העד, הנאשמת לא הזדרזה לציית לשוטר, ואמרה לו שהיא ממהרת. לבסוף מסרה הנאשמת מסמכיה לשוטר שהחל לרשום את הדו"ח (כיוון שמיהרה, הקדים השוטר לרשום את הדו"ח לנאשמת והורה לעד ולניתאי להמתין להשלמת הדו"ח בעניינם).

כשהשוטר רשם את הדו"ח זירזה אותו הנאשמת, אמרה שהיא ממהרת ודיברה על חתונה.

הנאשמת גם אמרה לשוטר שהוא לא אנושי והוא לא בן-אדם, ובשוחחה בטלפון הנייד עם אמה אמרה לה "איזה שוטר חרא עצר אותי". השוטר שמע, שאל אותה מה אמרה, והיא התכחשה לאמירה. העד הדגיש, שהנאשמת אמרה שה"שוטר חרא" ולא "איזה חרא, שוטר עצר אותי".

הנאשמת ניסתה לחטוף מהשוטר את המסמכים, תפסה אותם, ובמעשה זה קרעה את מסמכיו של ניתאי, שהיו עדיין בידי השוטר. העד אף הדגים, לבקשת הסניגור, חטיפת מסמכים מידיו של התובע.

עד לניסיון חטיפת המסמכים השוטר התנהג בצורה רגילה, לא היה אלים ולא דיבר באופן פוגעני, אך לאחר ניסיון זה ניסה השוטר לעצור את הנאשמת ולשים עליה את האזיקים, כשהוא משכיב אותה על הרצפה.

כשהנאשמת כבר היתה על הרצפה, והשוטר ניסה לאזקה, היא נשכה את ידו [לעניין זה העיד העד לאחר רענון זכרונו מהודעתו, שלא הוגשה].

הנאשמת צעקה והשתוללה, ומכשיר הקשר נפל לשוטר. השוטר ביקש מהעד להביא לו את המכשיר והזעיק סיוע. באותה עת, כבר התגודדו אנשים רבים מסביב.

גם לאחר שהגיעו שוטרים נוספים, המשיכה הנאשמת - שהיתה כבר אזוקה - לצעוק ולהשתולל על-דרך הנפת ידיה והאירוע הסתיים בכניסתה לניידת. גם אימה של הנאשמת הגיעה בשלב כלשהו וניסתה להרגיע את הנאשמת.

העד אישר שסרב תחילה להגיע למשטרה למסור הודעה, ואמר שלא ראה כלום, כאמור במזכר ת/6, אך הסביר זאת בכך שנלחץ או פחד, ולמעשה ראה את שהתרחש.

עדותו של עד זה הינה החשובה בעדויות שבתיק, ואף ראויה לאמון מלא: