החלטתי לזכות את הנאשם
ואלה נימוקי:
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה סתם ואיומים.
2. על פי כתב האישום וטענות התביעה היה המתלונן, הקטין א.י., מעורב בויכוח עם בתו של הנאשם, במגרש הכדורגל. נטען כי, בהקשר זה, הנאשם תקף את הקטין על ידי הרמתו באויר, ניעורו, דחיפתו לארץ ובעיטה. כן נטען כי הנאשם אף הכה בפני הקטין במכות מהסוג המכונה "כאפות". נטען כי גופיותו של המתלונן נקרעה והנאשם אף איים עליו כי "ישחט" אותו,"ירצח" אותו או דבר אחר במשמעות דומה.
3. הנאשם כפר בכתב האישום וטען כי אכן הוזעק על ידי בתו למגרש וראה את המתלונן מפריע לבתו לשחק. הוא ניסה לדבר עם הילדים ולפשר, אך המתלונן הגיב בחוצפה ואף בקללות ואיומים למרות שהיה כבן 10. הנאשם מספר כי דרש את הכדור מהקטין אך זה מסר הכדור לחברו. אז תפס הנאשם את הכדור ובעט הכדור אל מחוץ למגרש, כן אמר לקטין כי יפנה להוריו. הקטין הגיב במילים "אתה לא יכול לגעת בי, אני אזמין משטרה", לקח הכדור והלך.
ראיות הצדדים:
4. מטעם המדינה העידו המתלונן והחוקר. עד תביעה נוסף, ילד שלכאורה היה עד ראיה, לא העיד. הוריו סרבו להעדתו ופרקליטות המחוז החליטו שלא לכפות עליו את הדבר, נוכח ההתנגדות. הוגשו צילומי החולצה הקרועה, הודעת הנאשם וכן מזכר של החוקר אודות ניסיונותיו להעיד עדי ראיה נוספים, ילדים בני 9 ו- 10, אך ההורים סרבו לכך.
5. מטעם הנאשם העיד הנאשם לעצמו. אף הוא לא הביא לעדות את בתו שהייתה במקום או מי מחברותיה. כן הוגשה הודעת המתלונן ומזכרים המלמדים על כך ששמות עדי הראיה נמסרו על ידי אמו של המתלונן ולא על ידי המתלונן עצמו, כי הייתה בקשה מטעם אם המתלונן להעביר התיק לתחנה אחרת מכיוון שמדובר בשוטר לשעבר בתחנה, וכי הנאשם הסכים לבדיקת פוליגרף (אף שאיני מצליח להבין לשם מה הוגש מזכר זה).
ניתוח ראיות התביעה
6. המתלונן סיפר כי אחר הצהריים היה עם חבריו במגרש ושיחק כדורגל. אחר כך הגיעו "הבנות" ולפיכך "התחלקנו במגרש חצי חצי". לדבריו, מתוך משחק, בעט בכדור והוא פגע בבתו של הנאשם. זו הזעיקה את הנאשם בטלפון והוא הגיע ברכבו. לדבריו הוא "בא אלי, תפס אותי באוויר וניער אותי ותוך כדי ניעור קרע לי חולצה. הוא זרק אותי על הרצפה ואמר 'אני אהרוג אותך, אני אעשה ממך שיפוד'". המתלונן גם הוסיף כי הוא הורם מהצווארון של החולצה, כי לא יכול לנשום כאשר הורם וכן חזר ואמר "הוא ניער אותי. ותוך ניעור הוא קרע לי את החולצה" (עמ' 2). המתלונן המשיך ואמר כי ברח הביתה מהר, ובקושי יכול היה לנשום, וכשהגיע להורים אמר שהוא רוצה ללכת למשטרה.
7. יש לציין שכבר בשמיעת החקירה הראשית נשמעה העדות כמדוקלמת. כך לדוגמא, התיאור שהמשיב "ניער אותי ותוך ניעור נקרעה לי החלוצה" נרשמה במילים כמעט זהות שלוש פעמים בעדות קצרה של מעט יותר משני עמודים (עמ' 2 ש' 2, עמ' 2 ש' 13 וכן עמ' 3 ש' 6). המתלונן גם הודה במפורש כי עשה חזרות לקראת עדותו (בעמ' 6). אכן, אין לבוא בטרוניה אל נער המעיד בהתרגשות ומכין עצמו, כמיטב הבנתו, ואין בדבר בהכרח ראיה לדבר שקר. אולם, בפועל, הסגנון מקשה על קבלת רושם של מהימנות אותנטית מאופן סיפור המעשה.
8. במהלך החקירה הנגדית התגלו גם כמה סתירות בגרסאות המתלונן. אכן, לא כולן סתירות דרמטיות או מאוד חשובות וחלקן יכולות בהחלט להיחשב כטבעיות לחלוף הזמן ובמיוחד זמן כזה בגיל כזה. אולם, אני סבור שלחלק מהסתירות יש משמעות ממשית הגורעת מהמהימנות. זאת, במיוחד כאשר המדינה סומכת עצמה, בסופו של יום, על עד יחיד בתיק זה.
9. כך לדוגמא, לעניין תחילת האירוע, המעשה שגרם לזימונו של המשיב. במשטרה (נ/4) סיפר המתלונן כי "תוך כדי משחק הכדור של הבנות עף אלינו ואני בעטתי בו ובטעות העפתי אותו מחוץ למגרש" (שורה 4 והלאה). כן הבהיר המתלונן בשורה 14 "בעטתי אותו להביא לה ואז הוא עף החוצה כשני מטר ואמרנו שזה לא היה בכוונה". אולם בחקירה הראשית העיד המתלונן כי "ומתוך משחק בעטתי בכדור והוא פגע בבת של אלי קרייף" (עמ' 1 ש' 24). בחקירה הנגדית עלה תחילה כי שני הדברים נכונים (עמ' 8), אם כי הובהר ש"לא התכוונו באמת להעיף להם" (ש' 25). אולם בעמוד לאחר מכן הודה המתלונן למעשה כי הדבר נעשה בכוונה, אך לא היה לו הסבר מדוע שינה את גרסתו (ראו עמ' 9).
10. סתירה נוספת הייתה כאשר טען תחילה כי המשיב בלי אומר ודברים מיד פנה אליו והחל באלימות (לדוגמא, עמ' 13 שורה 10). אולם כאשר הסנגורית מפנה אותו להודעתו ולדו-שיח הארוך המתואר עם הנאשם בטרם האלימות, אישר המתלונן הדברים, אך טען כי לא זכר זאת בעדותו הראשית (עמ' 14). כמובן שלו הייתה זו הסתירה היחידה והרושם הכללי היה מהימן, לא היה בכך כדי להקים בעיה. אך נוכח הרושם הפחות חיובי, אף פגם זה מצטרף כדי לגרוע מן המהימנות.
11. סתירה משמעותית נוגעת גם לטיב האלימות, שהיא בלב כתב האישום. בחקירה במשטרה העיד המתלונן כי הנאשם לאחר הרמה וניעור גם נתן "כאפות" ובעיטה. אולם, עדותו הראשית כוללת רק הרמה וניעור, זריקה על הרצפה ותוך כדי ניעור - קריעת החולצה (עמ' 2). המתלונן אף חזר על דבריו האחרונים ואמר כי לא היה עוד משהו פיזי (עמוד 22 שורה 21). כאשר הסנגורית שאלה אודות פשר הסתירה, אמר כי שכח את הבעיטה (עמ' 23 ש' 2) אך לעומת זאת לגבי השאלה אם היו גם "כאפות" אמר "לא נראה לי. אולי כאפה אחת הוא הכניס לי".
12. המתלונן אף סתר עצמו בתיאור אופן ההרמה והניעור. בחקירה הראשית הוא תיאר אחיזה בצווארון ותחושת מחנק עקב כך (עמוד 2), אולם בעמוד 24 הדגים, פעמיים, הרמה וניעור על ידי אחיזה בכתפיים ולא בצווארון.
13. עיון בחקירה הנגדית מגלה סתירות נוספות בגרסת המתלונן, לגבי סדר הדברים, מדוע בעצם מסר הכדור לחברו מול פני הנאשם (אם מחשש שייתפס הכדור על ידי הנאשם או כהמשך המשחק), אם העפת הכדור על ידי המתלונן היה לפני האלימות או אחריה ועוד. יודגש שכל סתירה קטנה אינה משמעותית לעצמה, בודאי לא בגיל כזה ולאחר זמן, אך הכל יחד מצטבר לפגיעה רצינית במשקל העדות. אף אם אין בדברים כדי להוכיח שמדובר בעלילה, אין זו עדות אשר בית המשפט יכול להסתמך עליה.
14.
סיכומו של דבר, עדותו של המתלונן רחוקה מאוד מלהיות עדות שניתן לבסס עליה הרשעה. אכן, לו הייתה זו עדות תומכת לעדות עיקרית, לא הייתי אומר כי מוכחים שקריו של העד, במידה הפוגמת גם במהימנותם של חבריו לכת העדים. אולם, לעצמו, העד אינו יכול להיות בסיס יחיד להרשעה, ומסופקני אם ניתן היה לבסס על עדות כזו אפילו תביעה אזרחית.
15. נתתי דעתי
להצגת תמונות החולצה הקרועה (החולצה עצמה לא הוצגה). אין בעצם העובדה כי המתלונן הציג בפני הוריו חולצה קרועה כדי ללמד כי היא נקרעה באופן המתואר, ולא בדרך אחרת, במקרה או בכוונה. אגב, בהקשר זה אין משמעות לשאלה אם הקרע היה בבגד עצמו או בתפר, שהרי גם קרע בתפר שהוא "החוליה החלשה" בבגד, יכול לנבוע מאלימות וללמד על אלימות.