נגד הנאשמת הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 17.03.10 בשעה 07.00 או בסמוך, ברחוב שנקר פינת ארלוזורוב בחולון, נהגה הנאשמת ברכב מבלי שנתנה זכות קדימה לרכב שהתקרב לצומת. בעטיו כלי הרכב התנגשו, כתוצאה מכך נחבלה הנאשמת ונוסעת ברכבה. בניגוד לתקנה 64 (ג) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. ונהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה וסעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.
הנאשמת כפרה בהאשמה המיוחסת לה ונשמעו הראיות.
מטעם התביעה העיד יהודה מאור, לדבריו הוא נסע על רחוב שנקר לכיוון רחוב ההסתדרות בחולון. מצד ימין הגיחה מכונית סוזוקי, שנכנסה למסלול הנסיעה שלו כתוצאה מכך פגע מר' מאור בדלתות רכבה של הנאשמת. לטענת מר' מאור, הרחוב שהנאשמת יצאה ממנו הינו רחוב ארלוזורוב פינת שנקר. בכיוון הנסיעה של הנאשמת יש תמרור תן זכות קדימה. הנאשמת פרצה לכביש ומר' מאור פגע בה . לראשונה מר' מאור הבחין בנאשמת בפגיעה . לדברי מר' מאור הנאשמת נסעה במהירות מבלי שנתנה לו זכות קדימה המרחק שלו ממנה היה קצר ובעיתה התרחשה התאונה. לדברי מר' מאור הוא לא ראה אוטובוס חונה מימינו, ואף אחד לא חסם לו את שדה הראיה.
לדברי מר' מאור הוא נסע למיטב ידיעתו או במרכז או לקראת הנתיב השמאלי של רחוב שנקר. כאשר נשאל מדוע אמר במשטרה כי נסע בנתיב הימני טען "זה הנתיב היחידי שאפשר היה לנסוע ישר. הכביש הזה הוא לא כל כך גדול כי בנתיב הימני חונות מכוניות." עמ' 4 שורה 20 לפרוטוקול.
מטעם ההגנה העידה הנאשמת, לדבריה נהגה בחולון ברחוב ארלוזורוב, שהוא רחוב שיוצא לרחוב שנקר כשכיוון הנסיעה שלה היה אמור להיות שמאלה לכיוון תל-אביב. לפני שהיא נכנסה לרחוב שנקר, ברח' ארלוזורוב יש תמרור תן זכות קדימה. הנאשמת עצרה שם. במקום מפרץ אוטובוס הנמצא כ-40 מטרים מהצומת. במקום עמד אוטובוס לא ממש קרוב למדרכה. הנאשמת הבחינה שאין אף מכונית בין המדרכה לאוטובוס והתקדמה. שוב הסתכלה לא ראתה אף מכונית בנתיב השמאלי של האוטובוס. התקדמה עד האי תנועה ובדקה ימינה אם היא יכולה לפנות שמאלה. פתאום התפרצה מכונית ופגעה בה בעוצמה. המכונית הפוגעת התפרצה מצד שמאל שלה ופגעה בצד רכבה. הנאשמת ראתה שהרכב המעורב עוקף את האוטובוס. אך, היא אינה יודעת לאמוד את המרחק מתי הבחינה בו לראשונה. לדבריה כיוון שהיתה תנועה היא לא יכלה לעשות דבר ורכבה נפגע כאמור. הנאשמת סבורה כי מהירותו של מר' מאור היתה גבוה והוא אף צעק לה "אני ממהר, מה עשית לי." נהג האוטובוס במקום צעק למר' מאור "שהוא נוסע כמו מטורף." הנאשמת נפגעה בתאונה והובלה לבית חולים, הוגשה תעודה רפואית. הוגשה תמונה של מקום האירוע, שצולמה מיד לאחר התאונה.
בחקירה נגדית טענה הנאשמת כי התאונה התרחשה כאשר מר' מאור עקף את האוטובוס ונכנס במהירות אדירה לצומת.
בהודעתה במשטרה טענה הנאשמת כי עצרה בתמרור תן זכות קדימה הסתכלה ימינה ושמאלה ראתה מצדה השמאלי כי יש אוטובוס בתחנה במרחק 100 מטר (הנאשמת תיקנה את המרחק בעדותה בפני ל- 40 מטר). היא החלה בתנועה לפנות שמאלה ואז הגיח רכב מצד שמאל. במהירות רבה. הנהג מר' מאור צפר ופגע ברכבה של הנאשמת, בחלק השמאלי קדמי של רכבה עם חזית רכבו. לדבריה התאונה התרחשה בנתיב השמאלי (שורה 39 להודעתה).
עוד מטעם ההגנה העידה גב' לוינזון לביא יעל לדבריה הן עצרנו בצומת. הנאשמת אחרי עצירתה המשיכה לנסוע, הן היו על יד אי התנועה ברחוב שנקר כדי לחצות ולפנות שמאלה לשדרה. ואז ליד האי שחוצה את השדרה ראתה העדה משהו היא החלה לחוש שלא בטוב, התחילו כאבים איומים באיזור החזה. בהתחלה חשבה העדה שיש לה התקף לב ואז ראתה את המכונית שפגעה בהן. מר' מאור יצא ואמר :"אני ממהר אני ממהר והסתכל על השעון" באותו זמן האוטובוס שעמד משמאלן, צעק על מר' מאור "איך אתה נוסע". בהמשך היא פונתה לבית החולים הוגשו תעודות רפואיות.
לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בחומר הראיות שהוגש בתיק הגעתי לכל מסקנה כי הנאשמת אחראית לקרות התאונה.
אני מוצא לציין, כי מצאתי סתירות בין עדותה בפני לבין הודעתה במשטרה. סתירות אלו מבטאות את חוסר הזהירות המספקת והאחריות לקרות התאונה. הנאשמת טענה בפני כי עצרה לחלוטין בצומת. לאחר שלא ראתה כי יש רכבים המתקרבים לצומת החלה בנסיעה. עצרה שוב באי התנועה המפריד את נתיבי הנסיעה וכשהיא בעצירה למעשה התרחשה התאונה. לעומת זאת במשטרה טענה הנאשמת כי התאונה קרתה בנתיב השמאלי. ועוד ציינה כי כאשר החלה להתקדם בתוך רחוב שנקר הגיח מר' מאור. הנאשמת לא טענה בשום שלב כי עצרה באי התנועה אלא כי התקדמה לעברו. אף שמר' מאור טען כי לא היה במקום אוטובוס. בנקודה זו אני מאמין דווקא לנאשמת, שכן היה אוטובוס ובמרחק של 40 מטרים. כפי שהנאשמת בדקה לאחר מתן הודעתה במשטרה. רכבו של מר' מאור הוסתר לה משדה הראיה בגלל האוטובוס שהיה במקום. בהעדר שדה ראיה, על הנאשמת היה להמתין עד שהאוטובוס יחלוף ואז להמשיך בנסיעה. לטענה זו אני מוצא סימוכין בתמונה שהוגשה לבית המשפט של תצלום הרכבים אחרי התאונה. מתמונה זו ניתן לראות כי האימפקט לא היה על אי התנועה כי אם במרכז המסלול השמאלי. רכבה של הנאשמת המשיך להתקדם עוד במעט לאחר המכה. כיוון שלפי התמונה אין התאמה בין מקום הפגיעה ברכבו של מר' מאור לבין הפגיעה ברכבה של הנאשמת. ניתן לראות כי הרכב מעוצמת המכה או מהנסיעה לכיוון אי התנועה התקדם מעט קדימה. בתמונה נראה כי חזיתו של הרכב של מר' מאור נפגע בחזית בעוד מקום הפגיעה ברכבה של הנאשמת הוא קדימה יותר. מקום הפגיעה אינו מקביל באופן מוחלט למקום הפגיעה ברכבו של מר' מאור. גם גרסתה של הנאשמת במשטרה כי הפגיעה ברכבה היה בחלק הקדמי של רכבה פגיעה בדלת הקדמית, מסתדרת יותר עם הגרסא כי התאונה התרחשה במרכז הנתיב ולא באי התנועה. לו התאונה הייתה מתרחשת כאשר הנאשמת הייתה על אי התנועה הרי שהפגיעה בה הייתה צריכה לקרות בחלקו האחורי של הרכב.
גם גרסתה של הנאשמת במשטרה כי מר' מאור צפר לה שעה שהוא התקדם לעברה, מסתדרת יותר עם קרות התאונה במרכז הנתיב ולא כאשר הנאשמת בעצירה באי התנועה. זאת כיוון, שאם היא עמדה באי התנועה שמעה את הצפירה הרי שהיא הייתה מתקדמת אם רכבה והתאונה לא הייתה קורת במרכז הנתיב השמאלי.
הקביעה כי התאונה קרתה במרכז הנתיב השמאלי ולא באי התנועה מצביעה על חוסר הזהירות של הנאשמת. זאת כיוון שאני מאמין שהנאשמת אכן עצרה בתמרור תן זכות קדימה. אך, חובת הזהירות שלה לא מסתיימת בעצירתה. חובת הזהירות של הנאשמת מתפרסת לאורך כל הצומת ורק ביציאתה מצומת ונסיעתה בתוך הנתיב אליו חפצה להגיע מסתיימת חובת הזהירות הקונקרטית המתייחסת לתמרור, לו היא אמורה לציית. כאשר במקום היה אוטובוס על הנאשמת היה להמתין עד שהאוטובוס יעבור ורק אז לצאת לצומת. ברור הוא כי האוטובוס גרם לשדה ראיה לקוי של הנאשמת. הנאשמת ניסתה להשלים את החוסר בשדה הראיה ע"י התקדמות בתוך הצומת, אך לדאבונה, התקדמותה של הנאשמת בתוך הצומת היא הגורם לתאונה.
מר' מאור שנסע ישר גם לו היה שדה ראיה לקוי, אך למר מאור הייתה זכות הקדימה. מר' מאור הבחין לראשונה בנאשמת בשעת הפגיעה. הנאשמת לא יכולה הייתה לאמוד את המרחק בו ראתה לראשונה את רכבו של מר' מאור וזאת אולי כיוון שהיא ראתה לראשונה את מר' מאור בשעת הפגיעה, גם כן. לגבי טענתה של הנאשמת כי ראתה את מר' מאור עוקף את האוטובוס הרי שדבר זה אינו מתקבל על הדעת שכן אם כך הוא מצב הדברים הרי שהנאשמת יכולה הייתה למנוע את התאונה. התיאור של הנאשמת כי הגיעה לאי התנועה. אז ראתה את רכבו של מר' מאור עוקף את האוטובוס, שהיה במרחק 40 מטרים ממנה והיא לא יכולה הייתה לעשות דבר אינו מקובל עלי. אני אף סבור שהוא אינו הגיוני, כיוון שהזמן שעמד לנאשמת היה מביא בהכרח למניעת התאונה. אפילו הייתה הנאשמת צופרת למר' מאור כדי שיעצור, אך הנאשמת לא עשתה כן. וודאי שעדותה של העדה אינה תומכת בגרסא זו, שכן היא טוענת כי ישבה ברכב כאשר הן הגיעו לאי התנועה מיד קרתה התאונה ודאי שמר' מאור לא יכול היה לחלוף מעל 40 מטרים במהירות המביאה לפגיע מידית ברכבה של הנאשמת עם הגעתן לאי התנועה.
ב"כ הנאשמת היפנה לשני פסקי דין. התייחס רק לע"פ 385/72 יפה הלוי נגד מד"י שהינו רלוונטי יותר למקרה שלנו. באותו מקרה בית המשפט קבע רשלנות תורמת של נהג רכב המעורב ברמה כזו שאחריות לתאונה מופקעת מהנאשמת. באותו מקרה הנהג המעורב חצה את נתיב נסיעתו לכיוון נתיב הנסיעה הנגדי. איני סבור שכך המקרה שלנו הסברה של הנאשמת לתאונה נעוץ במהירות הגבוהה בה לדעתה נהג מר' מאור. אך הנאשמת לא הביאה שום ראיה לכך. שכן כפי שהיא טענה בפני היא אינה יודעת לאמוד את המרחק בו ראתה אותו לראשונה. כיצד היא יכולה לקבוע את מהירות נסיעתו? גם עדת ההגנה הגב' לוינזון לא ראתה את הרכב המעורב כלל לפני התאונה. היא בכלל חשבה שלקתה בהתקף לב בשעת התאונה. ולכן לא ניתן להסתמך על דבריה לקביעת מהירות נסיעתו של מר' מאור. בנסיבות האמורות אני דוחה את גרסת הנאשמת לקרות התאונה בשל מהירות נסיעתו של מר' מאור.
אני מוצא לציין כי מר' מאור העיד בצורה עניינית, כנה ואף לגבי הסתירה הקיימת בדבריו לעניין מיקום נסיעתו בנתיב הנסיעה נתן הסבר מספק.
עדותה של הנאשמת הייתה עקבית, אף כי היא סתרה עצמה בנקודה מהותית של מיקום התאונה בצומת בין עדותה בפני לבין הודעתה במשטרה. סתירה זו בעיני היא מהותית כי יש בה כדי להעביר את האחריות לקרות התאונה. אך, כפי שהסברתי איני מקבל את גרסתה של הנאשמת לקרות התאונה.
סוף דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש בפני אני מרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.
ניתנה היום, ד' תמוז התשע"א , 6 יולי 2011, במעמד הצדדים