כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום בגין נסיעה לאחור תוך פגיעה וגרם חבלה של ממש, בניגוד לתקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.
על פי עובדות כתב האישום ביום 25.8.10, שעה 22:30 לערך, נהגה הנאשמת רכב מזדה מ.ר. 7766065 (להלן- הרכב) ברחוב התחיה בבת ים, סמוך לצומת עם רחוב תנין. אותה שעה חצתה את הכביש מאחורי הרכב, הולכת הרגל א', ילידת 1961.
הנאשמת נהגה בקלות ראש, הסיעה את הרכב לאחור מבלי שנקטה באמצעים שהיו דרושים כדי למנוע פגיעה, לא הבחינה בעוד מועד בהולכת הרגל שמאחוריה, פגעה בה והפילה אותה על הכביש.
כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש בכך שנגרמו לה חבלות ראש עם סחרחרות והקאות וחבלות בגפיים. הולכת הרגל אושפזה בבית חולים ל-4 ימים.
הנאשמת כפרה במיוחס לה ונוהל דיון הוכחות.
מטעם התביעה העידו: ע.ת.1 הגב' א'(להלן-
הולכת הרגל) ובמסגרת עדותה הוגשה תעודה רפואית (ת/1); ע.ת.2 הגב' י' (להלן-
הבת); ע.ת.3 רס"מ ב' (להלן-
הבוחן) ובמסגרת עדותו הוגשו המסמכים אשר ערך: דו"ח פעולה (ת/3), תרשים (ת/4), לוח תצלומים (ת/5); ע.ת.4 הגב' מ' (להלן-
השכנה). מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד.
הודעת הנאשמת (ת/2) הוגשה בהסכמת הצדדים.
ההגנה לא הגישה סיכומיה, חרף העובדה שבית המשפט נענה לבקשתה, וניתנה לה ארכה להגשתם עד ליום 1.8.13.
השאלה שבמחלוקת הינה האם פציעתה של הולכת הרגל נגרמה עקב נפילה עצמונית או שנפילתה נגרמה בשל נסיעת הנאשמת לאחור.
לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו בפניי ואת כלל המסמכים, באתי לכלל דעה כי רכב הנאשמת פגע בהולכת הרגל, וכל זה באשמת הנאשמת, כמפורט להלן:
1. בפתח הדבר, יוטעם כי, נוהג רכב הנוסע אחורנית נושא בחובת זהירות כלפי עובר דרך, אף בהעדר מגע פיזי, אלא די בכך שיש בנסיעה לאחור משום סיכון עובר הדרך, וזאת לאור לשון תקנה 45(1) הקובעת כי:
"
נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע -
(1) סיכון או פגיעה;
(2) הטרדה או הפרעה."
2. אין חולק כי הנאשמת נסעה לאחור בזמן אירוע התאונה. הרחוב בו נהגה הוא רחוב ללא מוצא, כששורת מכוניות חונה בו בניצב למדרכה, ובצידו השני חונות מכוניות במאונך.
3. הנאשמת טענה כי נקטה במירב אמצעי הזהירות לפני שנסעה לאחור ואף במהלך נסיעתה. חרף זאת, לא הבחינה בהולכת הרגל כל משך נסיעתה, ולראשונה הייתה מודעת לקיומה של הולכת הרגל, רק ששמעה את צעקתה עקב פגיעתה.
4. העובדה שהנאשמת הייתה במהלך נסיעה ולא הבחינה בהולכת הרגל אלא לאחר התאונה, עולה מהודעתה במשטרה שם מסרה: "
נסעתי ברוורס... ואז לפתע שמעתי צרחה מיד עצרתי את הרכב", כמו גם מעדותה בבית המשפט: "
שמעתי צעקה, עצרתי את האוטו".
5. לגירסתה של הנאשמת, הולכת הרגל מעדה בעטיו של הכלב, ובהעדר כל מגע בין רכבה לבין הולכת הרגל. לא מצאתי כי גרסא זו אמינה. יתירה מזו, כפי שעוד יובהר, הייתה לנאשמת גרסא נוספת בעת עדותה.
6. הולכת הרגל העידה כי יצאה מביתה ברחוב תנין 6 לטיול עם כלבה, והלכה על הכביש סמוך לרכבים שחנו בניצב למדרכה ברחוב התחיה, למרחק קצר עד לכניסה של הבית ברחוב התחיה 1 או הכניסה לבית הצמוד לו. כלבה עשה את צרכיו, והיא הסתובבה במטרה לחזור לביתה.