הכרעת דין בתיק ת"ד 292-05-10

אני מזכה את הנאשם  מחמת הספק ביחס לעבירת נהיגה תחת השפעת סמים וכן מהעבירה של סטיה מנתיב, אולם מרשיעה אותו ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנוגעות לאחריותו לקרות תאונת הדרכים, הכל כמפורט להלן: 

מבוא

1.                  ביום 2.2.06 בסמוך לשעה 7:35 נהג הנאשם ברכב מסחרי מ.ר. 6500335 (להלן: " הרכב") ברחוב אבא הלל סילבר בירושלים מכיוון רחוב טרומן לכיוון רחוב שיבת ציון, בהגיעו למעבר חציה בסמוך לבית הספר "נועם" פגע הנאשם עם רכבו בהולך רגל, כבן 12, שהיה באותה העת בתפקיד משמרות זהירות בדרכים (זה"ב) מטעם בית ספר "נועם" (להלן: " הולך הרגל").

הולך הרגל חצה הכביש במעבר החצייה משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשם, דהיינו החל לחצות מהצד הרחוק מרכב הנאשם. אין חולק כי תחילת החצייה בוצעה בין שני רכבים חונים. הנאשם הסיט רכבו בחוזקה ימינה, פגע בהולך הרגל ועלה על המדרכה. 

להולך הרגל נגרמה "חבלה של ממש"  בעקבות פגיעת רכב הנאשם בו.

מהנאשם ניטלה דגימת שתן לבדיקת הימצאות אלכוהול או סמים. דגימת השתן שנבדקה על ידי ד"ר גופר מעלה כי קיימים שרידי סם מסוג קוקאין. האם הדגימה שנבדקה היא הדגימה שנלקחה מהנאשם - שאלה זו שנויה במחלוקת.

כתב האישום

2.                  הנאשם הואשם בנהיגה ברשלנות, בחוסר זהירות, באי מתן אפשרות להשלים חציה במעבר חצייה בבטחה, בגרימת נזק, חבלה של ממש, אי האטה ליד מעבר חציה, סטייה מנתיב שלא לצורך ובנהיגה תחת השפעת סמים - עבירות על סעיף 62(2) בקשר עם 38(2), סעיף 38(3), סעיף 64ב(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: " פקודת התעבורה"). ועל תקנות 21(ג), 52(6) ו- 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: " תקנות התעבורה").

תשובת הנאשם

3. הנאשם כפר בעובדות, הכחיש כל שימוש בסמים ולעניין נסיבות התאונה, טען כי הן היו בלתי נמנעות משום שהולך הרגל, ילד כבן 12 רץ לכביש באופן מפתיע כששדה הראיה משמאל חסום בשל רכבים שחנו לפני ואחרי מעבר החצייה.

  ההליך בפני

4. בתחילה טען הנאשם לביטול כתב האישום מטעם הגנה מן הצדק (אכיפה בררנית). לטענתו היה מקום להעמיד את מנהל בית הספר לדין בשל רשלנותו בקיום הדרכת הילדים בטרם יצאו למשמרות הזה"ב. דחיתי טענה זו בהחלטה מנומקת מיום 8.1.12., אמנם באותה החלטה על סמך המסמכים שהיו אותה עת בפני, סברתי כי הולך הרגל טרם החל משמרתו, ואילו בישיבת ההוכחות הוכח כי היה בידיו מקל משמרות הזה"ב המורה לרכבים לעצור, וככל הנראה רץ לעבר השני של הכביש על מנת להתחיל במשמרתו, אף על פי כן אין בעובדה זו כדי לשנות מההחלטה שלא מדובר באכיפה בררנית, עת הוחלט שלא להעמיד את מנהל בית הספר לדין,  ויש להתייחס אליו כאל אחד מיני רבים של ילדי בית הספר היסודי החוצים את הכביש.   לנהג רכב לא אמורה להיות ציפייה שילדים יחצו את הכביש בזהירות, לאחר שעברו הדרכה כזו או אחרת, נהפוך הוא הציפייה הסבירה היא שילדים לא יחצו הכביש בזהירות,  ועל כן נדרשת מהנהג זהירות מוגברת.  (השווה ל ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל לענין העדר הקשר הסיבתי משפטי בין התנהגותו הרשלנית של צד שלישי לבין מי שמצופה ממנו לצפות את אותה ההתנהגות).

5. בסיום הליך ההוכחות, ביום 9.9.12 בקש ב"כ הנאשם את דגימת השתן שנלקחה בשעתו מהנאשם כדי לאפשר בדיקתה באמצעות ההגנה. הסתבר לפי תשובתו של ד"ר גופר כי דגימת שתן זו לא נמצאת ברשותו וכי הושמדה כנראה בשלב כלשהו לאחר שנת 2010.

להזכיר, כתב האישום הוגש כנגד הנאשם ביום 17.3.10, למעלה מ- 4 שנים מקרות האירוע.

השאלות שבמחלוקת

6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה בשתי נקודות עיקריות :

א.      לענין נסיבות התאונה - לטענת המאשימה על הנאשם היה להאט את מהירותו קודם למעבר החצייה הסמוך לבית הספר, למהירות הנמוכה מ-31 קמ"ש, ורשלנותו מתבטאת בכך שהמשיך בנסיעה רגילה מבלי לצפות כנהג סביר את הסכנה העלולה להתממש. לטענת הסנגור, לא הוכח שהנאשם לא נהג במהירות זו או כל מהירות אחרת והשערת הנאשם לפיה נסע במהירות המקסימאלית המותרת - כ 50 קמ"ש אינה מספיקה לצורך הרשעתו, לפיכך יש לזכותו מאחריותו לתאונה. 

ב.       לענין הנהיגה בשכרות -  לטענת הסנגור קיים יותר מספק סביר לכך שדגימת השתן שנבדקה ע"י ד"ר גופר שייכת לנאשם, וזאת נוכח דליפת השתן ומחיקת הכיתוב על גבי כוסית הבדיקה, ובנוסף לא הוכחה זהותו של מי שנטל הדגימה מהנאשם בהעדר כל מזכר לענין זה (פרוטוקול עמ' 30 ש' 16). עוד טען הסנגור לנזק ראייתי חמור הנובע מהשיהוי בהגשת כתב האישום והעדר האפשרות לבדוק את הדגימה ע"י מומחה מטעם הנאשם. 

הראיות