הכרעת דין בתיק ת"ד 12928-09

מחמת הספק מזוכה הנאשם.

כלפי הנאשם הוגש כתב אישום אשר בו נטען כי במועד נתון, אשר בו היה הנאשם בעלים של רכב נתון, נהג הוא עפ"י הטענה ברכב זה בחוסר זהירות, ביצע סטיה שלא בבטחה, התקרב יתר על המידה לרכב אחר ,התנגש בו והדף אותו ימינה, וכי כתוצאה מכך ניזוק הרכב האחר ונחבלה הנהגת שנהגה בו.

עוד נטען בכתב האישום כי הנאשם לא נעצר במקום התאונה אלא המשיך בנסיעה מבלי למסור פרטיו לנהגת ברכב האחר.

הנאשם כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום והודה אך ורק בכך שבעת הרלבנטית היה הוא אכן הבעלים הרשום של רכב פרטי מתוצר יונדאי שמספרו 63-365-01 כנטען בסעיף 1 לפרק העובדות אשר בכתב האישום.

לנוכח הכפירה נקבע התיק להוכחות והוצגו הראיות.

מטעם התביעה העידה הגב' לירן רחמים (ע.ת. 1) אשר היא שנהגה עפ"י הטענה ברכב הנפגע ואשר בעקבות תלונתה התבצעה החקירה והוגש כתב האישום כלפי הנאשם.

במסגרת עדותה של עדה זו הוגשה בהסכמה תעודה רפואית על שמה של העדה הנ"ל (סומנה ת/2) וכן הוגשו בהסכמה שתי הודעות שמסרה במשטרה (סומנו ת/3, ת/4).

עוד העיד מטעם התביעה בוחן התנועה המשטרתי מר יהודה מירון (ע.ת. 2) אשר במסגרת עדותו הוגשו תרשים (ת/5) וחוו"ד (ת/6).

בהסכמה הוגשה מטעם התביעה גם הודעת הנאשם במשטרה (סומנה ת/1).

מטעם ההגנה העיד הנאשם.

מטעם ההגנה גם הוגש מסמך מחברת הביטוח בה היה מבוטח רכבו של הנאשם (סומן נ/1).

לאחר מתן הדעת למיכלול הראיות והעדויות הגעתי לכלל מסקנה שנותרה מידה של ספק סביר ולפיכך יהנה הנאשם מספק זה  ויזוכה.

ואלה הם מקורותיו של הספק:

מעדותה של הנהגת המעורבת עולה כי מטבע הדברים בסיטואציה אשר בה נמצאה היא בכביש, חלף זמן, וחלף גם מהלך של פעולות, מרגע הפגיעה הנטענת ברכבה ועד לרגע שבו רשמה את מספר לוחית הרישוי של הרכב החשוד בעיניה.

מעדותה של הנהגת המעורבת עולה כי במהלך נסיעה (אשר לגירסתה של הנהגת המעורבת היתה זו נסיעה במהירות של כ: 40 - 50 קמ"ש ,וזאת הן שלה והן של הרכב שלטענתה פגע ברכבה) סטה רכב זה לכיוון רכבה, פגע ברכבה, והמשיך הלאה בעוד שהיא ראשית עוצרת את רכבה ממהירות זו, מצויה היא לדבריה בבהלה גדולה, מעכלת את דבר הפגיעה, ורק אז רושמת את מספר הרכב החשוד בטלפון הנייד שלה.

לא היתה מחלוקת כי מדובר היה בשעת לילה (21:30) וכי הרכב שפגע עפ"י הטענה ברכבה של הנהגת המעורבת לא התעכב במקום אלא המשיך בנסיעה, ויוזכר כי מדובר בנסיעה במהירות של 40 - 50 קמ"ש לגירסת הנהגת המעורבת.

נמצאתי אומר לפיכך שבעוד שהנהגת המעורבת מעידה על עצמה כי תחילה ביצעה עצירה של רכבה ממהירות של 40 - 50 קמ"ש, עיכלה היא לדבריה את דבר הפגיעה, היתה מצויה לדבריה בבהלה, ביצעה עצירה סופית של רכבה וזאת לא בו במקום, אלא הביאה תחילה את רכבה לנתיב הימני ביותר ושם נעצרה, אזי פירושו של דבר כאמור שחלף פרק זמן שבו מטבע הדברים מתרחק הרכב הפוגע (במהירות של 40 - 50 קמ"ש כזכור) והכל כאשר הנהגת המעורבת גם מעידה על עצמה בהגינותה כי היתה מצויה כאמור בבהלה טבעית וכי עובר לכך גם סבלה ממגבלה בברך שלה  תוך כדי נהיגה (וזאת כתוצאה מתאונה שעברה לדבריה עם קטנוע כשלושה ימים לפני כן) וכי כאבה לה הרגל ,עוד לפני כן במהלך הנהיגה ,וזאת עד כדי כך שלדבריה היא התקשתה ללחוץ על דוושת המצמד ברכבה אגב נהיגתה.

(במאמר מוסגר ייאמר כי במצב דברים זה, שבו הנהגת המעורבת מספרת על עצמה כי בליל האירוע התקשתה היא בכלל לתפעל את רכבה בשל מצבה הגופני, טוב היתה עושה באם היתה נמנעת כלל מנהיגה, ואולם יוזכר גם כי נהגת זו איננה עומדת בתיק זה לדין על עבירה של נהיגה במצב השולל את השליטה ברכב בניגוד לתקנה 26 (4) לתקנות התעבורה).

בשים לב לנסיבות אלה שבכביש, אין בידי לשלול את האפשרות כי ע"י הנהגת המעורבת נקלטו אולי בטעות פרטיו של רכב תמים שאך חלף במקום בעיתוי קרוב מאד, בעוד שהרכב אשר למעשה פגע ברכבה היה רכב אחר אשר כבר הספיק להתרחק אגב אותן שניות של בהלה של המעורבת ועד אשר היא גם הגיעה לכלל רישום מספר רכב בטלפון הנייד שלה וזאת רק לאחר שעצרה את רכבה ממהירות של 40 - 50 קמ"ש לאחר שגם ביצעה עובר לכך מעבר לנתיב הימני.