השופטת ר. יפה-כ"ץ, אב"ד:
כ ל ל י
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו נטען, כי הנאשם הוא בן זוגה של סימה ר', ולשניהם בת משותפת - א.א. - ילידת 10/02 (להלן: "הפעוטה"). הנאשם התגורר עם בת זוגו והפעוטה ועם בנה של סימה - ר.ר. (קטין יליד 11/94) בדירה בקרית גת, בקומה השלישית של בנין ברחוב נפתלי.
נטען, כי בתאריך 2/7/04 שיחקה הפעוטה עם אחיה ר' בבובה, ובסביבות השעה 07:20 החלה הפעוטה לבכות. הנאשם נטל את הבובה מידי הפעוטה וזרק אותה אל מחוץ לדלת הדירה, אך מיד לאחר מכן השיבה לפעוטה. לאחר מכן, שוב נטל הנאשם את הבובה מהפעוטה, והפעם השליך אותה דרך חלון הסלון החוצה. לאחר מכן אמר הנאשם: "
אני צריך לזרוק את הילדה", תפס את הפעוטה, הרימה ונשאה בידיו לעבר חלון הסלון. האח והאם של הפעוטה ניסו למנוע מהנאשם מלזרוק את הפעוטה, כשהאח תפס ברגלה של הפעוטה והאם אחזה בנאשם. אולם, למרות ההתנגדות, השליך הנאשם את הפעוטה דרך חלון הסלון. הפעוטה נפלה מהקומה השלישית לחצר הבנין, וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות חמורות כגון דימום בראש ופגיעה בריאה השמאלית. הפעוטה טופלה בביה"ח סורוקה, ושוחררה בתאריך 5/7/04.
בכתב האישום יוחסו לנאשם בגין מעשים אלה עבירות של נסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ו-חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 + 335(א1) לחוק העונשין.
2. הנאשם לא מסר כל גירסה בשלב המענה לכתב האישום, ובא כוחו, עו"ד אבו-עאמר טען, כי הנאשם היה בזמן הרלבנטי לביצוע העבירה הנטענת, בעיצומו של התקף אפילפטי, ולכן, אינו זוכר מה היה. הסנגור הוסיף, כי במידה והנאשם עשה את המעשים הנטענים, אזי לא היה אחראי למעשיו.
הפסיכיאטר המחוזי שבדק את הנאשם קבע, שהוא יכול לעמוד לדין בגין העבירה הנטענת, אם כי "
ייתכן שהתנהגותו של הנ"ל בעת המעשה קשורה להתקף אפילפטי (כפי שצויין כבר בחוו"ד קודמת), התנהגות פסיכומוטורית / אפילפטית, ולפיכך ניתן להסביר שהתנהגותו של הנאשם היתה מבולבלת במקצת בעת החקירה" (ר' חוו"ד שניה מטעמו מיום 23/9/04. חוות הדעת הראשונה, שהוגשה בשלב הארכת מעצרו של הנאשם, לא הוגשה לעיוננו).
3. הסניגוריה עמלה על השגת חוו"ד פסיכיאטרית מטעמה מאז תחילת הדיונים בתיק - חוו"ד שהוגשה רק בתום שמיעת ראיות התביעה. חוו"ד זו, שהוכנה על ידי פרופ' שמואל טיאנו(ע.ה. מס' 3) נערכה לאחר שפרופ' טיאנו בדק (בתאריך 24/1/05) את הנאשם, בעת ששהה בכלא שקמה, ועיין בתיקו הרפואי ובתיק המשפטי.
פרופ' טיאנו ציין בחוות דעתו (נ/5), כי בגיל 14 התגלתה אצל הנאשם הפרעה כיפיונית והוא החל לסבול מהתקפים וטופל בטגרטול, שלא נטל באופן סדיר.
הנאשם למד באופן לא רציף 10 שנים, גוייס לצבא ושוחרר אחרי חודשיים מחוסר התאמה. את סימה הכיר כשהיה בן 18, כשלטענת הנאשם היא "אימצה" אותו (בהיותה מבוגרת ממנו בשנים רבות) והרתה לו מבלי שידע על כך.
עוד מפורט בחוות-הדעת, כי הנאשם עבד בעבודות מזדמנות בשוק, והכסף שהרוויח התווסף לכסף שקבלו הוא וסימה מהמל"ל.
לדברי המומחה "
עד היום הממסד הרפואי טרם סיכם אבחנה לגביו... כפי הנראה המדובר בהפרעה טמפורל - אוקסיפיטלית
". והוסיף:
"
מתוך כל הנתונים שהבאתי לעיל, יהיה זה נכון להערכתי לסכם את מצבו, לפחות מבחינה פסיכיאטרית כסובל מהפרעת אישיות פסיכואורגנית. תלונותיו הפסיכיאטריות, הינן עיבוד פתולוגי של מצבים אורגניים מוחיים, מכאן הקשר הרגשי התלותי הבלתי בשל, סף הגירוי הנמוך וכנראה גם המצבים דמויי דיסוציאציה שהוא מתאר מעברו. תסמינים אלו מאוד דומים לאלו הנלווים להפרעות מחלת כיפיון טמפורלי.
בהפרעות מסוג אלו שתארתי קיימת בעיקר הפרעה בזיכרון שתקשה על שיחזור הרצף במהלך התקף, בייחוד במקרה של התקפי
P.M.
. התקפים אלו, יכול שיופיעו ללא גירוי חיצוני, ויכול שיופיעו לאור זרז של הקנטה. הזיכרון ממהלך האירועים במהלך התקף יכול שייעדר לחלוטין ויכול שיהיה בלתי רציף, כך שקטעים מאוד קצרים מהחוויות שקרו יחזרו למודע".
וכך סיים המומחה, פרופ' טיאנו, את חוות דעתו:
"
לא נראה לי שניתן להגיע לשחזור אמין של הארועים שקרו בבית באותו הערב.
מצבו הרפואי של הנאשם יכול להסביר רק את חוסר הבהירות שבעדויותיו. חוסר בהירות זה משקף את חוסר הבהירות שבתודעתו. יש כמובן לעמת תפיסה זו עם האפשרות שמדובר במגמתיות, וזאת עשיתי... להערכתי יתכן בהחלט שנשארו לו מכל האירוע שרידי חוויות, שהוא מנסה לשחזר בחוסר עקביות.
שאלה אחרונה, אך הקשה מכולן, הינה לגבי הקשר בין עצם ביצוע הפעולות שנעשו, אם אכן נעשו, לבין המחלה הנוירופסיכיאטרית. לא נראה לי שניתן לייחס למחלה את מלוא האחריות למעשים, אם היו. עם זאת, בהחלט ניתן לומר שאם אכן קרו, יכולת השליטה של הנאשם על אי ביצועם היתה נמוכה, כשעקב המחלה יכולת הרצייה שלו מוגבלת".
4. בתשובות לשאלות שנשלחו לפרופ' טיאנו על ידי הפרקליטות, כתב כדלהלן (ת/11, תשובות מיום 24/6/05):
"1. מחלת הכיפיון נגרמת עקב נזק מוחי באחת מהאונות במוח. הביטוי הקליני של המחלה הינו בהתקפי ג.מ., פ.מ. ומצבי סטטוס אפילפטי, בהם החולה מחוסר הכרה.