בעובדות כתב האישום, נטען כי בתאריך 6/7/02, בשעת בוקר מוקדמת, נמצא הנאשם, בצד הכביש, ברח' פרי 15, בתל אביב, על ידי סיור משטרתי, כשעל גופו נשא, בלא רשות על פי דין, אקדח מסוג
F.N.
(ת/1), (להלן: "האקדח").
על נסיבות מציאת האקדח, כאמור, מסר בעדות ושוטר הסיור, עת/1, רס"ל רוני מור, כי תוך כדי נסיעה בניידת המשטרתית, הבחין בנאשם: "שרכן על בליטה שיצאה מהמדרכה, כשהוא מקופל לשניים", וכן: "ראיתי שמשהו בולט אצלו בצד הימני, בתוך המכנסיים מאחורה" (עמ' 2, שורות 13-14). בהגיעו אליו מצא את הנאשם ישן. שאז הבחין בקת אקדח, המבצבצת מתוך מכנסיו של הנאשם. העד נטל את האקדח והעיר את הנאשם משנתו, והתרשם כי הינו: "שיכור לגמרי". לשאלות, חוזרת ונשנות, מה לו ולאקדח, השיב תחילה הנאשם, כי: "הוא לא יודע", ובאחת הפעמים אמר כי: "מצא אותו" (עמ' 2 לפרוטוקול).
בחקירתו הנגדית הדגיש העד, כי הוא משוכנע כי הנאשם לא ישב על ספסל, אלא על אחת האבנים, שבקרבת ספסל, והנראות היטב בתמונות (נ/1, נ/2). כן מסר עוד כי, כצעד מניעתי, אחז באקדח, וקיימת איפוא סבירות כי טשטש את טביעות אצבע, על הקת. הנאשם עוכב, איפוא, לחקירה. על פי דברי עת/2, גלית רודניצקי גבתה הודעה מהנאשם בשעה 08.55 (ת/2), ורשמה מזכר ולפיו, בעת גביית ההודעה הנאשם: "יושב בחקירתו, מנמנם ומתעורר לסירוגין. מפיו נידף ריח חזק מאוד של אלכוהול" (ת/3). בנוסף, נגבתה הודעה מהנאשם, בשעת צהריים (14.22), למחרת יום האירוע (ת/4) על יד צוער דני אסקירה (ע"ת/3), מהודעה זו מתברר כי הנאשם נשאל לעניין ספסל שעליו ישב (ת/4, עמ' 2, שורות 47-48), בעוד שעת/1, מסר בדבר אבן שעליה ישב הנאשם. בעדותו בביהמ"ש מסר ע"ת/3, כי ככל הנראה, שוחח עם עת/1, ונראה כי שוחח גם בהקשר זה של מקום ישיבת הנאשם, עם עת/1, אך הדברים אינה זכורים לו דיים. עוד מסתבר, כי בסופו של דבר, הועבר האקדח למז"פ לבדיקת זהות בעליו, ולא נעשתה בדיקה לזיהוי טביעת אצבע עליו (נ/5).
כמו כן, עלה, כי במהלך חקירתו הראשונה (ת/2), נתבקש הנאשם למסור טביעות אצבע, אך סרב לכך (ת/6), ובחקירתו בשנייה (ת/4), ביקש למסור טביעות אצבע שניטלו ממנו (עמ' 18, שורות 23-24).
עת/4 שרית בנדל, שותפתו של עת/1 לסיור, מסרה בעדותה, כי הנאשם ישב על אבן, אך לא שללה את האפשרות שיתכן וישב על הספסל שניצב שם.
עם זאת, הוסיפה כי אינה זוכרת דייה את הארוע, וכי הבחינה באקדח, שהיה על גופו של הנאשם, ואילו בהיותה במשרד, נרשמה תגובתו של הנאשם, כפי שזו מופיעה בדו"ח העיכוב, לאמור, "אין תגובה".
בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/2), טען הנאשם בפני החוקרת, שתארה את מצבו במזכר (ת/3), כי אינו מבין אף את פנייתה של החוקרת אליו, באשר לאקדח (ת/2). בחקירתו השניה (ת/4) העלה גירסה, ולפיה בחצות הלילה, יצא לבלות במועדון לילה בשם "אוסקר", בתל אביב, ולאחר שיצא מהמועדון, שם שתה שתיה חריפה, הלך לכיוון חוף הים, כשאינו זוכר כיצד הגיע לשם ובהמשך מצא עצמו בפני השוטרים, שעוררוהו משנתו.
כן טען, כי אינו זוכר שאמר לשוטרים, כי מצא את האקדח (ת/4, עמ' 2, שורה 35), מסתבר עוד, כי מדובר באקדח שנגנב בזמנו מבעליו (ת/5), ודווח על העלמו בתאריך 9/2/00 (נ/3).
בעדותו בביהמ"ש הוסיף וטען הנאשם, כי יצא ממועדון "אוסקר", בשעה 04.20, לאחר ששתה "שתי כוסיות", והתיישב לנוח על ספסל, (נ/4), ונרדם, שאז העירו אותו השוטרים. אשר לגירסה בדבר מציאת האקדח, טען הנאשם: "אם החוקר אמר שסיפרתי לו שמצאתי את האקדח - אני אומר שאני לא זוכר שאמרתי את זה. לא ראיתי את האקדח הזה מעולם ולא יכול להיות שמצאתי אותו" (עמ' 19, שורות 15-18).
סנגורו של הנאשם, עו"ד שיינפיין, מציין כי קיימת סתירה בין גירסת עת/1, לעומת גירסת עת/4 - באשר למקום ישיבתו של הנאשם (ראה גם נ/3), בעת שנראה על גופו האקדח, ואילו באשר לדברים שנאמרו, כנטען, מפי הנאשם ונשמעו על ידי עת/1, ולפיהם טען הנאשם כי מצא את האקדח, לא ידעה ע"ת/4 להעיד על אמירה מעין זו, הגם שהיתה נוכחת במקום.
עוד נטען, שאין לזקוף לחובתו של הנאשם את סרובו למסור טביעות אצבע, סרוב שנבע ממצבו, לאמור, היותו נתון להשפעת משקאות חריפים, עד כדי נמנום וטשטוש חושים, כפי שעולה מהמזכר (ת/3). כן מלין הסנגור על כך שלא נבדקה גירסת הנאשם, לגבי שהייתו בבר "אוסקר", לעניין השעה בה עזב את המועדון, ובאיזה אופן עזב את המקום, לרבות העדרן של טביעות אצבע על האקדח, כשיש בכל אך כדי לשמש לזכותו של הנאשם, ולשלול מהחזקת האקדח ביודעין על ידיו.
נטען, איפוא, כי הנסיבות מוכיחות כי יש ממש בגירסת הנאשם, כי לא היה מודע לקיומו של האקדח על גופו, נוכח מצבו הכולל ועל כן לא ניתן להוכיח כי החזיקו ביודעין על גופו, הכל גם כאשר מדובר באקדח שנגנב בשנת 2000, ואותר על גופו של הנאשם שנתיים לאחר מכן, ויתכן, על כן, כי האקדח נשתל על גופו של הנאשם.
לא מצאתי מקום להסקת מסקנות, השוללות ממהימנות גירסתם של העדים, מתוך תיאור מקום מושבו של הנאשם, אם על אבן, בקרבת ספסל או על הספסל עצמו, ועובדה זו אינה מעלה או מורידה לצורך העניין, כשמדובר בפרט שולי וחסר נפקות כלשהו. עת/1 ציין, כי הוא משוכנע כי הנאשם ישב דווקא על האבן שבקרבת הספסל, ואילו עת/4 לא היתה בטוחה דייה, במקום ישיבתו ולא מעבר לכך, ונראה כי המידע שהועבר לחוקר, הוא ע"ת/3, אכן התייחס לישיבה על ספסל, אך בהעדר מסמך כתוב בנידון, לא ניתן לשייך מסר זה אך לדבריו של עת/1, בפני השוטר אסקירה.
מכל מקום, עולה בבירור מעדויותיהם של עת/1 ועת/4, כי באופן אקראי, תוך כדי סיור הבחינו באקדח, הנמצא על גופו של הנאשם, כשמתברר על פי עדויותיהם כי היה שרוי בגילופין והתקשה לענות על שאלותיהם. תמיהה היא גם, אם נוכח מצבו הכולל, יכול היה הנאשם לזכור כי אכן ישב על הספסל דווקא, כפי שטען בעדותו בביהמ"ש.
אני מוצא ממש בגירסת עת/1, כי גם במצב דברים זה, ולאור שאלות שהופנו אליו ושנגעו אך לאקדח, אמר לו הנאשם כי מצא את האקדח. הגם שמדובר באמירה שנאמרה במצבו, כפי שנגלה לעיני העד, כשהוא נתון בתוך טשטוש חושים, וזמן קצר לאחר שהוער משנתו. יחד עם זאת, בהגיעו לתחנת משטרה נמצא הנאשם יודע לעמוד דיו על דעתו, משסרב למסור את טביעות אצבעותיו, כשהוא מנתק עצמו מכל קשר לאקדח.
אין אני רואה מקום לזקוף לזכותו של הנאשם את אי מיצוי החקירה, כפי שנטען, באשר לטיב פעילותו במועדון "אוסקר", טרם צאתו משם לחוף הים.
לא היתה כל מניעה, אם גרס הנאשם, שיש בכוחם של עדים שנכחו במועדון, כמו הבעלים והברמן, שצויינו על ידיו, כמי שיכולים לסייע לו, בהגנתו, כי אלו יוזמנו למתן עדות, מטעם ההגנה, ולא כך נהג הנאשם (עמ' 19, שורה 11), האפשרית שהועלתה איפוא, מטעם ההגנה כי הדעת נותנת כי מאן דהוא, ביכר לשתול אקדח גנוב, דווקא על גופו של הנאשם בנצלו את שכרותו, נמצאת אף היא כאפשרות עלומה, שאין עימה סבירות, כשלא ברור כלל על שום מה ירצה אדם המחזיק לכאורה באקדח שלא כדין, להניחו בכליו של מאן דהוא, שאינו מוכר ואין ידוע לו ואין הוא יכול לשער כיצד ינהג אדם אלמוני זה, לדידו, באקדח.
ניתן בהקשר זה להעלות השערות אין ספור, לגבי האפשרויות העומדות בפני מאן דהוא, להיפטר מעולו של אקדח, מבלי לתיתו בכליו של אחר, שנצפה באופן אקראי לחלוטין, במצבו כפי שנגלה לעיני השוטרים.
הנאשם נמצא כמי שנתלה במצבו הכולל באותה עת, לאמור היותו שתוי, כדי להתכחש להבנה ולידיעה כלשהי בנוגע לאקדח, שנמצא ברשותו, כל זאת, כאשר טען כי שתה משקה חריף, אף פחות מהרגלו, באותו לילה, וידע להגיע בכוחות עצמו עד לקרבת אותו ספסל או אבן, שם נמצא על ידי השוטרים, ואף ידע לתרץ את סרובו למסור טביעת אצבע, תחילה בהיותו: "בהלם מהמעצר והבלאגן" (ת/4, שורה 53), כאשר נראה עוד, כי אחיזתו של עת/1 באקדח, היה בה כדי לגרום לטשטוש טביעות האצבע עליו.