עובדות האירוע העומד במרכזו של כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, פשוטות למדי ורובן לא שנוי במחלוקת. חרף זאת, בין הצדדים נעורה מחלוקת עובדתית לעניין נסיבות האיומים המיוחסים לנאשם, וכנגזר ממנה גם מחלוקת משפטית לגבי אחריותו הפלילית. למרות שיריעת המחלוקת צרה היא מהותית ויורדת שורשו של עניין במובן זה שבהתאם לממצאים העובדתיים שיקבעו על ידי בית המשפט תוכרע האשמה.
מהם פרטי ההתרחשות על פי הנטען בכתב האישום, ועל מה נסבה המחלוקת?
כעולה מעובדות, האירוע נשוא דיוננו התרחש בשעות אחר הצהרים של יום 28.1.03, ברחבה של חניה פרטית ברח' ה' באייר 4 בת"א, סמוך לבית דירות בו מתגורר הנאשם (להלן:"המקום" או "זירת האירוע").
לגרסת בתביעה, בגין סכסוך חניה במקום, איים הנאשם על ישי בן צור (להלן: "המתלונן") באמצעות אקדח טעון מסוג יריחו כסוף, מספר 96316002 (להלן: "האקדח"), אותו כיוון לעברו, תוך שהוא צועק לו לעצור, והכול בכוונה להפחידו, מעשה המהווה עבירה, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
גבולות המחלוקת העובדתית
בתשובת הנאשם לכתב האישום הוגדרו קווי המתאר של המחלוקת העובדתית. תגובתו לא הייתה בבחינת כפירה גורפת של כול העובדות, אלא הצגתן באופן שונה, המאיין או מבטל, אליבא הסנגור, את משמעותן הפלילית. גרסת ההגנה לגבי ליבת המחלוקת התמקדה בטענה, ולפיה למרות שהנאשם ירד מדירתו למקום מצויד באקדחו, אותו אחז בידו, לא הייתה מטרתו לאיים על המתלונן, אלא למנוע ממנו את המשך פגיעתו ברכבו, ובהתאם לאותה כוונה, בהתקרבו לרכב בו ישב המתלונן לא כיוון את האקדח לעברו, אלא החזיקו מוטה מטה בזוית של 45 מעלות כלפי הקרקע, והכול, כשהאקדח טעון אך לא דרוך. משמע, סלע המחלוקת נסב בעיקרו של דבר לא על עצם החזקת אקדח טעון בידיו של הנאשם באותם רגעים, אלא על הזוית בה הוחזק ביחס אליו ולמתלונן והאם נדרך, עובדות מהן נגזרת שאלת הכוונה הפלילית. בה בעת, כפר הנאשם גם בתוכן הדברים שאמר למתלונן באותו מעמד.
מהן, אפוא, העובדות עליהן לא נעורה מחלוקת בין הצדדים.
א. מוסכם, כי המתלונן החנה רכבו בחנית ביתו הפרטית של הנאשם, מקום בו מוצבים שלטים המצהירים על חניה פרטית ואוסרים לחנות במקום, זולת דיירי הבניין.
ב. לית מאן דפליג, כי כאשר הגיע הנאשם למקום ונוכח שהחניה נתפסה על ידי זר ולא עלה בידו לאתרו, החנה את רכבו לרוחב בקדמת רכבו של המתלונן באופן שחסם את נתיב יציאתו ולא הותיר כול מרווח, נעל את הרכב ועלה לדירתו.
ג. אין גם חולק, כי כאשר חזר המתלונן והבין כי לא יצליח לצאת מן החניה ניסה תחילה לאתר את בעל הרכב ולשם כך צלצל במכשיר האינטרקום בכפתור המחובר לדירת הנאשם, אך לא נענה.
ד. אין מחלוקת, כי לאחר שנואש להמתין לבעל הרכב נכנס המתלונן לרכבו וניסה בכוח לתמרן את דרכו החוצה, ובתוך כך נגח ופגע ברכבו של הנאשם וגרם לו נזקים כבדים בשיעור של 7,000 ש"ח, שבשפויים נשא בסופו של דבר.
ה. מוסכם, כי כאשר ראה הנאשם ממרומי דירתו את שמעולל המתלונן לרכבו, נטל את אקדחו (המוחזק ברישיון), ירד למטה וניגש אליו כשהוא אוחז באקדחו הטעון בידו.
התשתית הראיתית
משהוצבו גבולות זירת המחלוקת העובדתית מן הראוי לבחון גרסאות העדים לאופן בו התפתחו הדברים לשם קביעת הממצאים העובדתיים. בחינת התשתית הראיתית שהניחו הצדדים לפתחו של בית המשפט מעלה, כי בסופו של יום, נוצרה במקרה זה סיטואציה ראייתית של גרסה מול גרסה לגבי אופן האירוע גרסת המתלונן אל מול גרסת הנאשם. ההכרעה ביניהן, שתקבע את גורלו של התיק, הינה פונקציה של מידת האמון שיעניק להן בית המשפט, והיא תחתך בהתאם לאמות מידה ומבחנים של סבירות, היגיון וניסיון חיים, ועל יסוד קיומם של אותות אמת בדבריהם.
גרסת התביעה נסמכת על עדות המתלונן
מטעם התביעה עלה לדוכן העדים, כדבר מובן מאליו, המתלונן שספר כיצד נקלע לאותו מעמד מאיים כשאקדח מופנה לעברו.
לא ניתן לפנות לניתוח עדות המתלונן בלי להתייחס להתנהגותו עובר למעמד האיומים. ויאמר עתה ומיד. התנהגותו בשלבים המוקדמים בעייתית, בוטה וכוחנית ואינה נקייה מפגמים. רוצה לומר. ככול שהדברים אמורים בעצם חנייתו במקום, ובעיקר ניסיונו הנואל, המגושם וחסר הסיכוי לתמרן ולצאת ממנו שעה שרכב חוסם עומד בקידמתו, נהג הנאשם בחוסר שיקול דעת ובאטימות כדי עצימת עיניים ממש, כמו גם בברוטאליות והתעלמות מנתונים ברורים שהובילו לגרימת נזקים כבדים לרכבו של הנאשם. לא יהא זה מוגזם לומר, כי ניכרים בהתנהגותו סממנים מובהקים של בריונות ממש בשימוש ברכב. דא עקא, שהוא עצמו לא התכחש בדיעבד למעשיו ולא התעלם ממשמעותם החמורה. וכאן עלינו לשאול את השאלה הרלבנטית לענייננו - האם היה בכול אלה כדי להצדיק את תגובת הנאשם במובן של שחרורו מאחריות פלילית. מכאן ששאלת המפתח הינה בראש וראשונה עובדתית, קרי, מה בדיוק עשה הנאשם ברגע שעמד מול המתלונן, האם נהג כגרסת התביעה, קרי, דרך את נשקו הטעון וכוון אותו אל מול המתלונן תוך שהוא צועק לו לעצור, או החזיק בנשק כלפי מטה חסר תנועה. לשם הכרעה בסוגיה זו נדרשתי לניתוח עדויות המעורבים בפרשה זו.
חיצי ההגנה הופנו, מטבע הדברים, לעבר מהימנות המתלונן המהווה את עמוד התווך של תשתית התביעה. בחקירתו הנגדית, וביתר תוקף ופירוט בסיכומיו, תקף הסנגור את אמינות גרסתו בהגדרתה, כגרסה רווית שקרים ורצופה סתירות מהותיות וסימני שאלה רבים המחייבים דחייתה על ידי בית המשפט. גרסה כה לקויה שעל בסיסה לא תיכון, לטעמו, תשתית ראיתית ראויה להרשעת הנאשם. בחינת סיכומי ההגנה מעלה, כי שורת השקרים שב"כ הנאשם הציב ככאלה השומטים את הקרקע תחת אמינות גרסת המתלונן מצומצמת למדי ומסתכמת בשניים: טענתו במשטרה לפיה לא ידע כי מדובר בחניה פרטית וניסיונו לתאר את יציאתו מהחניה תוך מגע בין הפגושים של שתי המכוניות. כבר עתה אקדים ואומר, כי אין מדובר בנושאים הנוגעים בליבת המחלוקת שבין הצדדים.
ולגופה של גרסת המתלונן