השופט י' נועם:
מבוא
1. הנאשם, ראאד אבו חאמד (להלן - הנאשם), שהנו תושב עזרייה בן עשרים ושש, הואשם בתיק הנדון בעבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), וכן בעבירת שהייה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בכך שביום 26.6.05, בכניסה לתחנת משטרת "שלם" בירושלים, ניסה להרוג שוטר בדקירה באמצעות בסכין.
בכתב-האישום נטען, כי במועד האמור יצא הנאשם מביתו שבעזרייה לכיוון ירושלים במטרה לדקור חייל ולמות כ"שאהיד", וכי לתכלית זו הצטייד בדרכו בסכין באורך של כ-27 ס"מ אותה נטל מבית-מטבחיים הסמוך לביתו. בתחילה, עשה דרכו לאזור אבו-דיס בחפשו אחר חייל לביצוע זממו, ומשלא איתר חיילים במקום שם פעמיו לירושלים לשם מימוש תכניתו. בהגיעו בסמוך לשעה 13:00 לפתח תחנת משטרת "שלם" שברחוב צלאח א-דין, הבחין הנאשם בשוטר קובי קרודו (להלן - השוטר), שעמד בכניסה לתחנה יחד עם שוטרים נוספים. על-פי הנטען, ניסה הנאשם לגרום למותו של השוטר, בכך שרץ לעברו ודקרו באמצעות הסכין בצד שמאל של ראשו. כתוצאה מהדקירה, נחתך סחוס אוזנו השמאלית של השוטר.
עיקר יריעת המחלוקת
2. הנאשם לוקה מזה מספר שנים בסכיזופרניה פרנואידית. מעשה הדקירה שביצע אינו שנוי במחלוקת, ועל נסיבותיו נמצאנו למדים מאמרותיו של הנאשם במשטרה ומעדותו של שוטר שהיה עד ראייה לאירוע. הנאשם בחר שלא להעיד, למרות שהובהרה לו, פעם אחר פעם, משמעות הימנעותו ממתן עדות (עמ' 82-86).
3. הצדדים חלוקים ביניהם אך בשאלה, האם חלה על הנאשם הגנת אי-שפיות הדעת, לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, הפוטרת אדם מאחריות פלילית, אם בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.
4. הסנגוריה גורסת, כי עומדת לנאשם הגנת אי-שפיות הדעת, ועל-כן הוא אינו נושא באחריות פלילית למעשיו הנדונים. לטענתה, בשל מצבו הפסיכוטי הנובע ממחלתו, היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה ואת הפסול שבמעשהו, וכן להימנע מעשיית המעשה. הסנגוריה נסמכת בטענותיה אלו על עדותו של ד"ר סרגי רסקין, אשר הכין ביום 4.7.05 חוות-דעת יחד עם ד"ר רמונה דורסט, לאחר הסתכלות פסיכיאטרית אחר הנאשם בתנאי אשפוז בבית-החולים "כפר-שאול" בירושלים, ועל עדותה של הפסיכיאטרית ד"ר אומימה פרחאת, אשר בדקה לאחרונה את הנאשם במסגרת מעצרו.
5. המאשימה סבורה, בהסתמך על חוות-דעתו ועדותו של הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר משה קליאן, כי לא מתעורר בעניינו של הנאשם כל ספק סביר בשאלת יכולתו להבין את מעשיו והפסול שבהם, או להימנע מעשיית המעשים.
6. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, אפוא, בהערכה המקצועית של המומחים את מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע המעשה, ובמסקנה המשפטית בדבר תחולת הגנת אי-שפיות הדעת, לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, על המקרה הנדון.
גרסאות הנאשם במהלך חקירותיו במשטרה
7. בטרם נפנה לדיון בחוות-הדעת של המומחים ועדויותיהם, נסקור את התשתית העובדתית בעניין מעשיו של הנאשם ביום האירוע ואמרותיו במהלך חקירתו במשטרה.
על נסיבות אירוע הדקירה, לרבות התבטאויותיו הראשונות של הנאשם בזירה, נשמעה עדותו של העד רס"ר אסקלה שניר, שהיה עד ראיה לתקיפתו של המתלונן על-ידי הנאשם. לדבריו, בסמוך לשעה 13:10 התקרב הנאשם בהליכה מהירה לעבר השוטר קובי קרודו, תקף אותו והפילו ארצה. כאשר ניסה הנאשם להימלט, תפס אותו העד בכוח, ורק בשלב זה נתחוור כי הנאשם היה מצויד בסכין, וכי במהלך התקיפה פצע את המתלונן בראשו. לאחר ההשתלטות שאל העד את הנאשם לפשר מעשיו, והלה השיב כי בא לרצוח שוטר יהודי או חייל (עמ' 76-78 לפרוטוקול).
8. עם הבאתו של הנאשם לתחנת שלם, נערך על גופו חיפוש על-ידי העד רס"ר ברק שגב. הנאשם אמר לעד, כי הוא "משוגע" (כלשונו) ואף דקר בעבר את אשתו ואת אביו. העד ציין, כי בשלב שבו הועלה הנאשם, בתכוף לאחר מעצרו, למשרדי חדר הסיור, רעד גופו ובידיו אובחנו חתכים מדממים (נ/3). לשאלה שהופנתה לעד במהלך עדותו, האם הבחין שהנאשם היה במצב פסיכוטי, השיב הלה בשלילה, והוסיף כי הנאשם נראה אמנם "קצת בהלם", אך לא באורח שונה וחריג מאחרים שנתפסים מיד לאחר ביצוע מעשה כאמור ונרתעים ממנו (עמ' 80-82 לפרוטוקול).
9. גרסה מפורטת על מעשיו הנדונים, מסר הנאשם לחוקריו שעה קלה לאחר האירוע, בהודעה שנגבתה ממנו בשעה 14:20 על-ידי שני חוקרים - חנה קופטי ונאהדי טאפש (ת/2א), מסר הנאשם את הגרסה, המפורטת יחסית, שתובא להלן בלשונו:
"
היום אחרי שהתעוררתי בשעה 06:00 הלכתי לבית חולים דהישה בבית לחם והגעתי לשם בשעה 07:30 כדי לקבל טיפול רפואי ונתנו לי זריקה. אני עובר טיפולים מאז חודשיים בבית חולים דהישה לחולי נפש, אחרי שקיבלתי הזריקה בבית חולים חזרתי לבית שלי בעזריה. אבל לפני שחזרתי לבית נכנסתי למחנה עאידה לקרובי משפחה ביקרתי את בן דוד שלי, עמאר אבו חמאד, כי הוא פצוע בראש מכדור של חיילים. ראיתי אותו שהוא לא יכול לדבר, ואני כעסתי על כך וחשבתי שאני צריך לעשות משהו על-מנת לנקום מהחיילים. אחרי זה המשכתי לבית שלי בעזריה והגעתי בשעה 12:30. מול הבית יש אטליז לבן דוד שלי. נכנסתי אליו וביקשתי ממנו סכין על-מנת לשחוט כבש. לקחתי את הסכין, שמתי בכיס של המכנס מאחור והמשכתי לשער אבו דיס ורציתי לדקור חייל שם, אבל לא היה אף אחד שם. המשכתי בהליכה עד ראס אלעמוד, ומשם עליתי לאוטובוס וירדתי ליד בית ספר ראשדיה, והלכתי ישר לתחנת המשטרה בדואר. וכאשר הגעתי למדרגות של הכניסה של התחנה ברח' צלאח א-דין, ראיתי שוטר יושב בכניסה ליד החיילים. השוטר היה יושב [על] הבטון. אני עליתי במדרגות, וכאשר הגעתי סמוך לשוטר הוצאתי את הסכין מהכיס שלי, החזקתי אותה ביד ימין ודקרתי את השוטר כאשר הוא עדיין יושב. דקרתי אותו בצוואר והחיילים שהיו שם תפסו אותי והעלו אותי לתחנה. אני רוצה להגיד לך כי מלפני חודשיים, מאז שהתחלתי הטיפול שלי, החלטתי לעשות פיגוע על-מנת להיות שאהיד, או על-מנת להיעצר, כי נהיתי אדם חולה ועייף מאוד ולכן החלטתי ללכת בדרך זו, ואז החלטתי לדקור שוטר או חייל יהודי. והיום אחרי שראיתי בן דוד שלי החלטתי לעשות את זה היום ולנקום ביהודים.
ש. מה בדיוק היו ההכנות שלך על-מנת לבצע פיגוע?
ת. התייעצתי עם אמא שלי ואחרים, אמרו כי זה 'חראם', אבל אני אמרתי לי כי אני רוצה לנוח מהחיים שלי כי אני מאוד עייף.
ש. האם שיתפת מישהו אחר בהחלטה שלך?
ת. כל האנשים יודעים, כי אני חולה ואני זקוק לטיפול רפואי.
ש. אתה אמרת, כי אתה רוצה למות או שיעצרו אותך, אז למה החלטת לדקור יהודי ולא אחר, הרי העונש אותו עונש והמעצר אותו מעצר אם הייתה דוקר אחר?
ת. כדי למות שאהיד.
ש. כאשר דקרת השוטר האם הכוונה שלך הייתה לרצוח השוטר?