הכרעת דין בתיק פ 8341/05

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402 (א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, אך טען כי אלו מגלמות עבירה של גניבה, לפי סעיף 383 לחוק העונשין ולא עבירה של שוד. מכאן שיש לבחון את עובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם ולקבוע את הוראת החיקוק בה יורשע.

2. עובדות כתב האישום  מלמדות כי ביום 2.11.05, בסמוך לשעה 12:50, שוטט הנאשם ליד בית ספר שז"ר בבאר-שבע והבחין במתלוננת, ילידת 1937,  כשהיא הולכת ברחוב יחד עם בעלה, יליד 1932, כשהיא מחזיקה בידה תיק. הנאשם הגיע במהירות מאחורי המתלוננת, משך את תיקה, שהיה מוחזק מתחת לידה וברח מהמקום כשבידיו התיק. בעלה של המתלוננת רץ אחרי הנאשם וניסה להשיגו, אולם לשווא. כתוצאה ממעשה הנאשם, חשה המתלוננת ברע. בתיקה של המתלוננת היו מפתחות, טלפון נייד, ארנק שהכיל כ-300 ש"ח ועוד חפצים אישיים. התיק נמצא והוחזר מאוחר יותר לידי המתלוננת.

ומכאן לפן המשפטי העומד במחלוקת.

3. סעיף 402 (א) לחוק - עליו מבקשת המאשימה לבסס את עבירת השוד - קובע, בחלקיו הרלוונטיים לעניננו, כדלקמן:

"הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע... מעשה אלימות באדם או בנכס, כדי להשיג את הדבר הנגנב... הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע עשרה שנה"

יסודות עבירת השוד, על פי סעיף זה, הינם, איפוא:

א. גניבת דבר.

ב. ביצוע מעשה אלימות באדם או בנכס (הנגנב), בעת הגניבה או בתכוף לפניה.

ג. תכלית מעשה האלימות, כאמור, היא השגת הדבר הנגנב, או השלמת גניבתו.

באשר ליסוד הראשון של "גניבת דבר" - אין מחלוקת בדבר התקיימותו ומשגם הסניגור מודה (בשם הנאשם) בכך.

השאלה היא, איפוא, האם לגניבה זו נתלווה יסוד "מעשה האלימות" - בין אם בעת הגניבה ובין אם בתכוף לה, שכן אם מתקיים יסוד "מעשה האלימות" הרי שממילא מתגבשת עבירת השוד.

בית המשפט העליון נדרש, לאחר מחלוקת רבת שנים, להכריע בסוגייה האמורה והוא עשה כן בע"פ 5299/92 אבנר הררי נ' מדינת ישראל , פד' מט (3) 485.

בפסק דין זה, המדובר היה במקרה בו הנאשם משך בחוזקה תיק אותו החזיקה המתלוננת תחת בית השחי של יד שמאל. השאלה שלה נדרש בית המשפט היתה - האם פעולה זו עולה כדי עבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק, או אך כדי עבירת גניבה, בלבד.

שלושת השופטים שישבו באותו מותב (כב' הנשיא שמגר, כב' השופטת שטרסברג כהן וכב' השופט זמיר) קבעו כי יש להרשיע את הנאשם שם בעבירת שוד אולם כב' השופט זמיר, בדעת מיעוט, סבר כי יש להרשיעו בשל האלימות אותה הפעיל הנאשם לאחר חטיפת התיק ולא בעת החטיפה עצמה.

השאלה שעמדה לדיון נגעה למידתה וטיבה של האלימות הדרושה לצורך הרשעת הנאשם בעבירת שוד. 

בית המשפט שם, בדעת רוב קבע כי לא נדרשת אלימות ממשית בעבירת השוד כדי לגלם את העבירה וכי די באלימות קלה ורגעית שבאה לידי ביטוי בעצם חטיפת התיק מידיו של אדם, בניגוד לרצונו, כדי לגלם את השימוש בכח הפיזי לצורך קיום העבירה.

לא הכאב הנגרם לקורבן העבירה הוא אמת המידה אלא הפגיעה הגלויה והכוחנית בגוף או בנכס היא זו אשר תהווה את אמת המידה. כך מדגיש ומציין בית המשפט כי אין שוני מהותי בתלישת שרשרת מגופה של אישה לבין חטיפת ארנק המוחזק תחת בית השחי  של קורבן העבירה. כל אלה משקפים את הפגיעה האלימה באדם הנושא עימו נכס מנכסיו על גופו או באופן המוצמד לגופו.  עוד מציין בית המשפט כי אין צורך שהקורבן יתאושש על אתר תוך ביצוע העבירה ויפעיל התנגדות. החוק אינו דורש פעולת תגובה של הקורבן. החוק איננו מבחין בין ישישה חסרת כוח לבין צעיר המסוגל לרדוף אחר העבריין. החוק מתמקד בפעולת העבריין וזו מתמצית באלימות או באיום בה. האלימות שוללת ומבטלת באופן כוחני ומודע את יכולת השליטה על הנכס, על ידי קורבן העבירה.

בסיכום הדברים קובע בית המשפט בדעת הרוב, מפי כב' השופט שמגר כי:

" מי שחטף במשיכה כוחנית נכס המוחזק בידי אחר, בגלוי ותוך מודעות של הקורבן עובר למעשה או מיד לאחר ביצועו - מבצע שוד, גם אם קורבן העבירה אינו מספיק לגלות התנגדות פעילה למעשה העבירה על כן משיכת ארנק או חפץ אחר מהחזקתו של אדם, או תלישתו, קריעתו או חיתוכו של נכס נכנסים לגדר עבירת השוד. אף אם אין אפשרות מעשית לתחום סופית את כל הפירוט הקזואוסטי של סוגי המקרים הנכללים בסיווג דומה של העבירה (קרי של שוד) יש באמור כאן כדי לקבוע עמדה לגבי חלק הארי של המקרים התדירים."  (הדגשה שלי ר.ב.).