הכרעת דין בתיק פ 8308/06

1. הנאשמת, תושבת הרשות הפלשתינית, המתגוררת בכפר שיוח' באיזור חברון, הגיעה ביום 16.10.2006, בשעה 15:00 לערך, לכלא נפחא בישראל, עם שתי אחיותיה, כדי לבקר את אחיהן הכלוא במקום בשל עבירות ביטחון. הנאשמת שלבשה בגד ארוך עם כיסוי ראש ופנים, הסתירה על גופה סכין גדולת מידות, שלהבה באורך של 15.5 ס"מ (ת/5), ובעת שעברה במכשיר לגילוי מתכות ("מגנומטר") בכניסה לכלא, התריע המכשיר על הימצאות חפץ מתכתי באיזור המותניים של הנאשמת. הנאשמת התבקשה לעבור פעם נוספת את בדיקת המכשיר, וטענה בפני הבודק, הסוהר דודו עטיה,  כי צפצוף ההתרעה נוצר בשל כפתורי בגדיה, ואבזם מתכת של חגורה שהייתה מחוברת למכנסיה. הסוהר ויתר על המשך הבדיקה, והעביר את הנאשמת לבידוק ידני בחדר בידוק מיוחד המיועד לנשים, בו נמצאו הסוהרות אביבית רדה ועדי גואטה. (הודעתו של עטיה, ת/2). במהלך חיפוש גופני שנערך לנאשמת בחדר הבידוק, על ידי אביבית, התבקשה הנאשמת להוריד את כיסוי הראש שלה, ועל פי הנטען בכתב האישום שלפה את הסכין, וניסתה לדקור את הסוהרת בבטנה במטרה לגרום לה חבלה חמורה. הסוהרת הבחינה בעוד מועד במעשיה של הנאשמת, תפסה את ידה של הנאשמת האוחזת בסכין, ובמהלך המאבק נגרם לה חתך שטחי בכף ידה השמאלית מפגיעת הסכין (ת/3). בעקבות קריאותיהן לעזרה של שתי הסוהרות, הגיעו למקום סוהרים נוספים שהשתלטו על הנאשמת.

2. בעקבות האמור יוחסה לנאשמת עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, "בכך שניסתה לפגוע בסוהרת...באמצעות נשק פוגעני...", לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז- 1977, ואולם התביעה בסיכומיה, מבקשת להעמיד סעיף אישום זה, על החלופה לפי ס"ק (2) להוראת הסעיף. כמו כן מיוחסת לנאשמת עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק.    

3. הנאשמת הודתה בעבירה של החזקת הסכין, וכפרה בכך שהתכוונה לתקוף באמצעותה את הסוהרת.

4. הסוהרת אביבית רדה העידה כי עמדה במרחק קצר מהנאשמת, ביקשה ממנה להסיר את כיסוי הראש, והתכוונה לערוך עליה תחילה, חיפוש באמצעות מכשיר לגילוי מתכות, ולאחר מכן לערוך חיפוש גופני. הנאשמת הסתכלה עליה לדבריה, ב "מבט משונה כזה של פחד", לא הסירה את הרעלה מפניה, ואז הבחינה העדה  בכך שהנאשמת שולפת "סכין ארוכה", ממקום מוצנע בבגדיה, באיזור המותן הימנית, ומניפה את הסכין לעבר בטנה. העדה התרשמה כי הנאשמת ביקשה לדקרה באמצעות הסכין, והדגימה את תנועת ידה של הנאשמת, ה" אופן איך שהיא באה לשלוף את הסכין, ואיך שהיא התקרבה אלי...היא פשוט באה לכיוון הבטן ככה...ניסיון דקירה" (ע' 28), "ישר היא הוציאה את זה, וישר כיוונה את זה לבטן" (30). העדה תפסה בידה השמאלית את ידה  הימנית של הנאשמת שאחזה בסכין, והרימה אותה כלפי מעלה, והצמידה את גופה של הנאשמת לעבר הקיר. במהלך תפיסת היד עם הסכין, נחתכה העדה בכף ידה, כמתואר. למקום הוזעקו סוהרים שהשתלטו על הנאשמת. 

העדה אישרה בחקירתה הנגדית כי הנאשמת לא צעקה ולא גילתה התנגדות מיד עם תפיסתה על ידי העדה, והיא סבורה כי  לא היה סיפק בידי הנאשמת לגלות התנגדות, לאחר שהעדה הצמידה אותה לקיר בכוח, ולנוכח הגעתם המהירה של הסוהרים לחדר הבידוק (ע' 32, 34). העדה העידה על עצמה כי היא " חזקה פיזית",  ו "אמרתי היא תפגע בי, כאילו מי היא? באיזה זכות יש לה? אני עשיתי את זה ותפסתי אותה חזק" (ע' 38 לפר'). עוד ציינה כי אינה יודעת מדוע לא ניסתה הנאשמת להתנגד או לדחוף אותה, לאחר שאחזה בה "...לא היה לה את הכוח הפיזי הזה בשביל להתנגד או אולי היא בכלל אישה חלשה, אני לא יודעת מה הקטע" (ע' 39). העדה נשאלה פעם אחר פעם, אם הינה משוכנעת כי הנאשמת ביקשה לדקור אותה, והשיבה, כי נוכח תנועת השליפה וכיוון הסכין לעברה, היה ברור לה כי הנאשמת מבקשת לפגוע בה באמצעות הסכין, וכי הנאשמת לא ביקשה להוציא את הסכין ולמסרה לה באופן תמים, לפני ביצוע בדיקת המגנומטר: " ...היא הוציאה את הסכין, זה לא בשביל לתת לי אותו, או קחי אני רוצה להראות לך משהו, זה היה בשביל לפגוע נטו...איך שהיא הוציאה את הסכין, המבט שלה, הניסיון...ניסיון ההחזקה שלה ואיך שהיא שבאה לכיוון הבטן" (ע' 38, וכן - ע' 41, 42 לפר').

5. הסוהרת עדי גואטה, העידה כי בעת האירוע המתואר, ערכה חיפוש גופני על אחותה של הנאשמת, ועמדה במרחק של כ- 2 מ' מאביבית. העדה מציינת כי ממדיו של חדר הבידוק קטנים מאד (תרשים ת/8), וכי הנבדקות עמדו מולן בעת החיפוש. היא ואביבית ביקשו מספר פעמים בשפה הערבית, כי הנאשמת תסיר את כיסוי הפנים, ואולם הנאשמת לא הגיבה לבקשה. לפתע שמעה את אביבית צועקת, והבחינה כי הנאשמת "הייתה עם הסכין שידה מושטת קדימה ואביבית אחזה באמת ידה, הנאשמת כיוונה את הסכין לעבר הבטן של אביבית", ואביבית הצליחה להרחיק "את היד של הנאשמת עם הסכין מהגוף שלה" (ע' 48), "אני ראיתי את אביבית מחזיקה את ידה של הנאשמת כשהסכין מופנית לעבר בטנה של אביבית. בהתחלה ידה של הנאשמת הייתה מושטת קדימה עם הסכין, כשאביבית קלטה, היא תפסה את ידיה של הנאשמת והחזירה את היד עם הסכין לכיוון הבטן של הנאשמת. מהרגע שהנאשמת הוציאה את הסכין, היא לא שינתה זווית והיא החזיקה את הסכין בקת שהלהב מופנה לעבר אביבית... היא החזיקה את הסכין צמוד לגופה כשהסכין מכוונת לעבר הבטן, במצב מאוזן לרצפה...תחילה היד הייתה מופנית קדימה, ולאחר מכן כשאביבית תפסה את היד, הצמידה אותה לגוף באותו גובה... (ע' 50-51).

העדה החלה לצרוח, ופתחה את הדלת, בלא שיצאה מהחדר, כדי לאפשר כניסתם של הקצין האחראי וסוהרים, שחילצו את הסכין מידה של הנאשמת, בעת שאביבית אחזה בידה. העדה מציינת כי הנאשמת נראתה " זועמת" בעת שליפת הסכין, אולם ככלל, התנהגותה הייתה " רגועה", והיא לא "השתוללה עם הסכין בחדר" (ע' 51).

6. הסוהר חיים פרץ (להלן: חיים) העיד כי שמע צעקות מחדר הבדיקה, ונכנס לתוכו כשבעקבותיו סוהר נוסף, משה פרץ. בעת שנכנס לחדר הבדיקה הבחין באביבית התופסת את כף ידה של הנאשמת שאחזה בסכין שהייתה מכוונת כלפי בטנה של אביבית, בזווית כלפי " מעלה  טיפה" (ע' 14,11,10). העד תפס את הנאשמת והצמידה לקיר,  ומשה פרץ הוציא מידיה את הסכין. לדבריו, ההשתלטות על הנאשמת ארכה שניות ספורות.

7. הסוהר משה פרץ, העיד כי נכנס לחדר הבדיקה, מספר שניות לאחר שחיים נכנס לתוכו, והבחין כי "אביבית עומדת מול הסכין מוצמדת אליה...הנאשמת עם כיוון הסכין צמוד לאביבית" (17) , הנאשמת לא צעקה, "אבל היה לה מבט של לרצוח" (ע' 18). לדבריו, חיים ריתק את הנאשמת לרצפה, והוא חילץ בקושי רב את הסכין מידי הנאשמת (ע' 24).

יצויין כי בחקירה הנגדית טען העד תחילה כי אינו בטוח שהנאשמת הייתה שרועה על הקרקע, "לזכור אותה על הרצפה, אני לא כל כך יכול לזכור...", ואולם בהמשך החקירה חזר וטען, כי הבחין שהנאשמת הופלה לקרקע (ע' 22). העד התבקש להתייחס לכך שמסר בהודעתו המשטרתית כי הסכין שהוחזקה על ידי הנאשמת הייתה מוסטת כלפי מטה, והשיב, " שהסכין הייתה כלפי מטה? הייתה המולה...כשאנחנו נכנסנו אביבית הייתה צמודה אליה, היא הסיטה לה את הסכין כלפי מטה...זה הכל באותו שלב שהיה את הצעקה והיה את הכניסה... (הסכין) לא הייתה למטה, זה לכיוון השכפ"צ, אני לא יכול להסביר את זה, זה באמצע, אין למטה". בהמשך טען העד כי לא הבחין היטב במצב הסכין, ואולם זכור לו כי הסכין הייתה מופנית לכיוון " הבטן של אביבית...בערך מרכז הבטן, כיוון מטה" (ע' 20). העד מעריך כי אם סתר בעניין זה את תשובתה של אביבית שהעידה כי הסיטה כלפי מעלה את ידה של הנאשמת האוחזת בסכין, הרי שייתכן שאין הוא זוכר את הדברים במדויק, בשל ה" פניקה" שנוצרה (ע' 21).

גירסת הנאשמת

8. ביום האירוע, (שעה 18:41), נגבתה מהנאשמת אימרה לאחר אזהרה, ת/4, בה הובהר לנאשמת כי הינה חשודה בכך ש "הוצאת סכין מטבח וניסית לדקור את הסוהרת על ידי הסכין, ובכך פצעת אותה בידה". הנאשמת סירבה למסור כל התייחסות לשאלות הנוגעות לנסיבות ומניעי החזקת הסכין ברשותה. עם זאת הנידה בראשה לשלילה - ללא אומר - כאשר נשאלה בחקירה אם הינה מזהה את הסכין, וניסתה לדקור את הסוהרת באמצעותה, ואם הינה משתייכת לארגון כלשהו, ופעלה על רקע לאומני או דתי.

9. בעדותה טענה הנאשמת כי הכניסה לכלא את הסכין - היחידה המצוייה בשימוש בביתה  - במטרה שמעשה זה אכן יתגלה ויביא למעצרה, וזאת במסגרת ניסיון ל"טהר" שמה, בקרב מקורביה. בעניין זה הבהירה הנאשמת שהינה גרושה, כי כחודשיים לפני כן, בשעת לילה מאוחרת, נכנס לביתה אדם אותו לא הכירה כלל, שנרדף אותה שעה על ידי כוחות הביטחון בשל חשד לפעילות ביטחונית עויינת, וביקש למצוא מקלט בביתה. היא נאלצה להכניסו לבית לאחר שפתחה את הדלת בפניו, בסברה מוטעית כי מדובר באחד מאחיה, ולאחר מכן לא יכלה למנוע כניסתו לבית, בשל כך שאותו אלמוני איים עליה כי  יבולע לה אם לא תציית לדרישתו. אותו אדם נעצר מיד לאחר מכן בביתה, ועניין זה היווה פתח לרינונים אצל שכניה ומיודעיה בקשר ליחסיה עם אותו אדם, וביחס למידותיה המוסריות. חמור מכך, בעלה, ממנו התגרשה, שבעבר נהג להתעמר בה ולהכותה, החל לאיים עליה כי בשל התנהגותה יוציא את ילדיהם ממשמורתה, ומתוך חשש לניתוק מילדיה היקרים לה מכל, החליטה לעשות מעשה - עבירה בטחונית, ולא פלילית "רגילה" - שיביא לשיקום מעמדה בעיני הסביבה, והחזקת הסכין שנועדה להביא למאסרה, בוצעה על רקע זה. בעניין זה טענה, כי סברה שהחזקת הסכין תביא לכליאתה לתקופה של "שלושה - ארבעה חודשים" בלבד, ותימנע הוצאת הילדים מרשותה על ידי בית הדין השרעי שידון בעניין משמורת הילדים. לטענת הנאשמת, שכבר ביקרה בעבר בכלא נפחא אצל אחיה, חשבה כי הסכין תתגלה ברשותה עוד במחסום צה"ל, בעת המעבר מהרשות הפלשתינית לישראל, אולם במחסום לא נערך כל חיפוש בכליה, והיא המשיכה בדרכה לכלא. למרות התרעת מכשיר המגנומטר בכניסה לכלא, לא מסרה את הסכין לידי גבר שערך החיפוש, משום שחששה כי יפגע בה וינהג בה באלימות, והיא העדיפה להעביר את הסכין לידי סוהרת, אשה.  (ע' 60- 64). לדבריה לא הייתה לה כל כוונה לפגוע בסוהרת אביבית, אלא למסור לידיה את הסכין. היא אמרה לסוהרת בערבית " קחי, הנה הסכין", אולם קולה היה "נמוך" בשל צום הרמאדן, והסוהרת לא שמעה את דבריה, ולפיכך, הוציאה את הסכין מבגדיה, והושיטה את ידה האוחזת בסכין קדימה, כשלהבה מופנה לעבר הסוהרת (הדגמת התנועה עם הסכין על ידי הנאשמת, ע' 69). בתגובה, תקפה אותה הסוהרת, תפסה את הסכין בידה ונחתכה, ואילו היא עצמה קפאה על מקומה בשל צעקות הסוהרת, ולא ניסתה כלל להתנגד למעצרה. (ע' 65,66, 68- 71). בעת שמסרה אימרתה, לא העלתה את גירסתה זו , בשל כך שהייתה עייפה, מפוחדת, ועצביה רופפים. לאחר שלושה ימים ביקשה למסור גירסתה, ואולם לא גבו ממנה הודעה נוספת, על אף שהובטח לה כי כך ייעשה.

10. עד ההגנה, מרעי עבדאל נאצר, תושב הרשות הפלשתינית, המרצה עונש מאסר, מסר בעדותו כי נכנס לביתה של הנאשמת - אותה לא הכיר קודם לכן - בכפר שיו'ח,  ביום 7.8.2006, לאחר שנמלט מפני כוחות הביטחון, ושהה בבית כעשר דקות, עד מעצרו. העד ציין כי לא השמיע כל איומים כלפי הנאשמת.

טיעונים

11. ב"כ המאשימה סבורה כי עדויות התביעה מבססות את האישום המייחס לנאשמת כוונה לתקוף את הסוהרת אביבית, ולגרום לה חבלה חמורה. העדויות השתלבו זו בזו, ואם נפלו בהן אי התאמות, הרי שאלה היו קלות ערך, ונגעו לעניינים שוליים שלא שינו את התמונה הראייתית העולה מעדויות הסוהרות. עדויות אלה, לעניין התנהגותה של הנאשמת, מלמדות על כך ששליפת הסכין והפנייתה לעבר אביבית נעשתה בכוונה לפגוע בסוהרת, ולגרום לה חבלה חמורה.

התביעה טוענת בנוסף, כי אין ליתן אמון בטענת הנאשמת לגבי מניעי הוצאת הסכין, לאחר שכבשה גירסתה עד מועד עדותה, ולא העלתה אותה באימרתה שנגבתה ממנה מספר שעות לאחר האירוע. עוד נטען כי הנאשמת נמנעה מהבאת עדים, שיכלו לתמוך בגירסתה, ובכלל זה לעניין טענתה כי חרף בקשתה והבטחה שניתנה לה, לא גבו ממנה החוקרים  הודעה נוספת שתגולל גירסתה המפורטת ביחס לאירוע המיוחס לה.

12. טענת ההגנה הינה כי הנאשמת לא התכוונה כלל לתקוף את הסוהרת אביבית באמצעות הסכין, וזו פירשה שלא כהלכה את מניעיה בהוצאת הסכין; מעדותה של אביבית עלה אישור לדברי הנאשמת כי לא התכוונה לנקוט באלימות, ואביבית נזקקה להפעלת כוח מוגבל בלבד כדי להשתלט על הנאשמת, לאחר שתפסה אותה בידה האחת, והצמידה לקיר. עדה זו אף ציינה כי לנאשמת היה מבט מפוחד שאינו מעיד על כוונת תקיפה. עוד נטען כי אין להסתמך על דברי העדים האחרים, נוכח אי ההתאמה בין העדויות לעניין דרך החזקת הסכין על ידי הנאשמת, והשתלטות הסוהרים עליה.

נטען, כי ככל שהמניע להתנהגות הנאשמת "נשמע מוזר", הרי שיש ליתן אימון בדברי הנאשמת, הנתמכים בעדות עד ההגנה,  שניכרו בהם סימני אמת; בעניין זה צויין, כי בחברה הערבית, באיזורים הכפריים של הרשות, קיימת רגישות רבה למעמדה של גרושה שבביתה מתגלה גבר זר בשעת לילה, ועל רקע זה, לא ראתה הנאשמת מנוס אלא "לנקות" את שמה, בביצוע מעשה שיביא לכליאתה, וימנע הוצאת ילדיה מרשותה. הנאשמת החליטה למסור את הסכין לידי סוהרת, אישה דווקא, נוכח פחדיה הטראומטיים מגברים, על רקע אלימות בעלה, ולנאשמת לא ניתנה הזדמנות להסביר מעשיה, בחקירתה, לאחר שכתב האישום נגדה הוגש כבר למחרת יום האירוע, וכי כבר באימרתה הכחישה הנאשמת כי התכוונה לפגוע בסוהרת, על אף מצבה הנפשי בעת גביית האימרה.