העובדות המתייחסות להתנהגותו של הנאשם באירוע המתואר בכתב האישום למעשה מוסכמות בין הצדדים. המחלוקת נסבה בשאלה, האם הן מגבשות עבירה של ניסיון שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413(ג)+25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"), בגינה הועמד לדין. מלכתחילה, יש לציין, יוחסו לו גם העבירות הנגזרות מנהיגת רכב ללא רישיון בר תוקף וללא ביטוח, אך כשהתברר כי נדון על כך נמחקו הוראות החיקוק בהתאם.
מהם העובדות המתוארות בכתב האישום לעניין השימוש ברכב ללא רשות?
לגרסת בתביעה, ביום 14.10.03 בשעה 22:00 בקירוב, השתמש הנאשם ברכב מסוג הונדה השייך לעלי אבו כיף בכך, שנטלו מרחוב קדם ונסע בו כשחברתו עמו עד לפינת הרחובות קדם ובעל שם טוב, מקום בו נעצר על ידי כוח המשטרה, לפני שהיה סיפק בידו לנטוש את הרכב, והכול, שעה שאין ברשותו רישיון כדין וביטוח בר תוקף.
הנאשם הודה בנטילת הרכב ובנסיעה עד לנקודה בה נעצר, אך כפר בכוונת הנטישה, ממנה נגזרת כפירתו באשמה. בהעדר יסוד הכוונה הפלילית אין בסיס להרשעתו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ומכאן עתירת סנגורו לזכותו מן העבירה של שמוש ברכב ללא רשות.
מטעם התביעה העיד פקד אלון רז על הנסיבות בהן נעצר הרכב לבדיקה, במהלכה התברר כי הנאשם אינו בעליו ואין ברשותו לא רישיון נהיגה ולא ביטוח. בעדותו מסר כי במסגרת תפקידו, בעת שהיה עסוק בבדיקה שגרתית של רכב אחר, הבחין ברכב ההונדה במרחק של כ-10 מטר נוסע לכיוונו. הוא סימן לו להתקרב ולמרות זאת הרכב נעצר במרחק מה. הדבר עורר את חשדו, חשד שגבר משהבחין כי הנוסעת ליד הנהג עוזבת את הרכב במהירות ונמלטת מהמקום. השוטרים שנכחו במקום פתחו במרדף אחריה, והוא ניגש לנאשם שהמשיך לשבת בתוך הרכב. בתשאול שערך לו מסר הלה את גרסתו לנסיבות נהיגתו ברכב.
דו"ח הפעולה של השוטרים המתעד את אותן נסיבות הוגש אף הוא וסומן ת/2.
הואיל, וכאמור, לא נעורה מחלוקת לגבי עצם נהיגת הרכב, סלע המחלוקת נסב לעניין נסיבות נטילתו על ידי הנאשם מידי בעליו. הבעלים, הוא עד תביעה 3, לא התייצב לעדות והתביעה ויתרה על העדתו. לפיכך, נותר לבחון את סיפורו של הנאשם, ולקבוע האם יש בו כדי להקים ספק לגבי כוונת הנטישה.
מה הייתה גרסת הנאשם לאותו אירוע?
הנאשם מסר כי הינו חבר של בעל הרכב, אדם בשם עלי. במועד המתואר בכתב האישום הגיעו שניהם יחד עם בנות זוגן ברכבו של עלי סמוך לחוף הים, שם הוא החנה את הרכב. בשלב מסוים ירד עלי לחוף עם בת זוגו והשאיר את מפתחות הרכב בתוך המצת, בעוד הנאשם ובת זוגו נותרו לשבת ברכב. לדברי הנאשם תקף אותו יצר נהיגה בלתי נשלט, ולמרות שלא היו לו רישיון וביטוח בני תוקף, ניצל את ההזדמנות שנפלה לידיו, התניע את הרכב והחל בנסיעה. משמע, בלא רשות וללא הסכמת עלי. כעבור כברת דרך קצרה ביותר נתקל לרוע מזלו בכוח השוטרים ונאלץ לעצור. בעדותו, חזר על גרסתו בעת עיכובו במקום, כמתועד בת/2 ובדו"ח העיכוב ת/1, כמו גם בהודעתו ת/3, ולפיה, התכוון להחזיר את הרכב לעלי ולא חשב לרגע לגונבו ולנטוש אותו הרחק משם. להסברו, כול שהתאווה לו היה "לעשות סיבוב", ותו לא. בחקירתו הנגדית, לא כיחד כי לא בקש את רשות עלי לנהוג ברכב קודם שהחל בנהיגה. בניגוד להודעתו, בתשובה לשאלת ב"כ התביעה הכחיש שראה את עלי רץ אחריו ודורש שיחדל מהנסיעה ויעצור. עם זאת לא היה בידו לספק הסבר לסתירה בין גרסתו מעל הדוכן לגרסתו במשטרה.
ותחילה לפן המשפטי.
כך מוגדרת העבירה, לפי סעיף 413 ג' לחוק העונשין, בה הואשם הנאשם.
הנוהג, משתמש או מעביר ממקום למקום, רכב ללא רשות בעליו, ונוטש אותו במקום ממנו נלקח או בסמוך אליו, דינו- מאסר שלוש שנים: עושה כן ונוטש את הרכב בכול מקום אחר דינו-מאסר חמש שנים.
התנהגות הנאשם עונה על רכיבי העבירה, ככול שהם מתייחסים לשימוש ברכב והעברתו ממקום למקום, בהעדר רשות הבעלים. השאלה היא האם יסוד הנטישה הוכח. ובמקרה זה בהתאם לסיפא, דהיינו, במקום אחר מזה שנלקח.
"נטישה" מהי?
בלשון בני אדם ניתן להגדירה כעזיבה במטרה לא לחזור. בהקשר לרכב משמעותה להותיר את הרכב ללא פקוח, לחסדי אחרים. נטישה הינו מעשה ייזום, השאלה היא כאשר מדובר בעבירה לא מושלמת כיצד ניתן להסיק קיומו של רכיב זה.
לצורך זה עלינו לפנות תחילה להגדרת הניסיון?
היסוד הפיזי
מבחינה עובדתית הוגדר הניסיון על ידי המחוקק בסעיף 25 לחוק העונשין כך "אדם מנסה לעבור עבירה אם...עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה" דהינו, האבחנה בין מעשה שאינו חורג ממסגרת של "הכנה" גרידא לקראת ביצוע עבירה, לבין מעשה שיש בו משום "תחילת הביצוע" של מעשה עבירה אך לא הושלם. רק האחרון, שאין בו הכנה בלבד אלא פעולה גלויה של הגשמת הכוונה הפלילית והוצאתה אל הפועל, הוכר בעיני החוק כממלא אחר הגדרת "ניסיון" לבצע עבירה. לשון אחר. בגדר "ניסיון" תכנס אותה התנהגות שיצאה מגדר הכנה ולגדר השלמת העבירה המוגמרת לא הגיעה, והיא מהווה חוליה בשרשרת חוליות התנהגותיות מתאימות שאלמלא נקטעו היו מוליכות להשלמת הפעולה.
ודוק: ככלל, הניסיון מדבר בביצוע של עבירה תוצאתית בלבד, וזאת בשל הקושי לפצל את ההתנהגות לשלב של ניסיון להבדיל משלב הביצוע השלם. עם זאת, אין מניעה עיונית להרשיע בניסיון לבצע עבירה התנהגותית.