1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של שוד מזויין בחבורה לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 (ב) לחוק העונשין.
2. כתב האישום מייחס לנאשם כי ביום 29.4.04 קשר קשר יחד עם קטין אחר לבצע שוד מזויין של שליח בורגר ראנץ' בבאר-שבע אותו הוציאו לפועל באותו יום בשעה 21:30 כאשר הזמינו מזון מסניף הבורגר ראנץ' באמצעות שליח וכאשר הגיע השליח לספק את המזון, שדדו אותו תוך איומי סכין ונטלו ממנו סך של 400 ש"ח.
3. הנאשם חזר בו מכפירתו בכתב האישום והודה באופן חלקי בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום. התביעה הסתפקה בהודעתו החלקית של הנאשם באופן המביא להרשעתו בעבירה של הדחה בחקירה. המחלוקת בין הצדדים ניטשה סביב השאלה האם יש בהודאתו של הנאשם כדי להביא להרשעתו בעבירה של שוד מזוין בחבורה או שמא להרשיעו בעבירה של סיוע לשוד מזויין.
אשר לעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע כפר הנאשם בעבירה זו והתביעה הסכימה להסתפק בהודאתו החלקית של הנאשם באופן המייתר הרשעתו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע.
4. כדי לעמוד מקרוב על המחלוקת המשפטית אשר התעוררה בין הצדדים, יש לעמוד מקרוב על העובדות בהן הודה הנאשם, הודאה בה הסתפקה התביעה.
5. הנאשם הודה כי ביום 29.4.04 הגיע לרחוב הצבי 1 בבאר-שבע, כדי לבקר את חברתו, ומבלי שקשר קשר כלשהו קודם לכן עם קטין אחר לשדוד את המתלונן. כאשר הגיע לרחוב הצבי ראה את הקטין, מבצע השוד, ואת המתלונן. הנאשם הודה כי הוא מכיר את הקטין הכרות מוקדמת וכי הקטין אף היה חייב לו כסף. הנאשם אף מודה כי הכיר את המתלונן כאשר עבד איתו תקופה מסויימת בסניף הבורגר ראנץ' בבאר-שבע. מודה הנאשם כי כאשר ראה מה שקורה בין הקטין לבין המתלונן הציע הוא למתלונן למסור את הפאוץ' לקטין באומרו את האמירה "
יש אנשים חרמנים על כסף, אני הצלתי אותך מדקירה". הנאשם מודה שהמתלונן מסר את הפאוץ' לקטין כשהקטין מנופף את הסכין ואומר לו "
תביא את הפאוץ' או שאני דוקר אותך". הנאשם אף הודה שהמתלונן מסר לקטין את הפאוץ' אשר הכיל מכשיר פלאפון וכן סכום כסף כלשהו, אשר את סכומו אין הוא יודע. כמו כן מודה הנאשם כי המתלונן ביקש כי יחזירו לו את מכשיר הפלאפון והנאשם אף ביקש מהקטין כי יחזיר למתלונן את מכשיר הפלאפון ואכן כך היה. הנאשם אף הודה כי לאחר מכן אמר לקטין "
היזהר אם השם שלי עולה בחקירה, אני אזיין אותך" וכן מודה הנאשם כי הקטין נתן לו, מתוך סכום השוד, סך של 200 ש"ח, סכום אותו היה חייב לו הקטין.
6. כאמור, התביעה אשר הסתפקה בהודאה זו טענה כי יש בכך כדי להקים הרשעה בעבירה של שוד בחבורה ואילו ב"כ הנאשם טענה בפני כי יש להרשיעו בעבירה של סיוע לשוד, וזאת לאור חלקו באירוע.
7.
ההבחנה בין מסייע למבצע בצוותא- הפן המשפטי
סעיף 29(ב) לחוק העונשין מגדיר מיהו מבצע בצוותא:
"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או עם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר"
ואילו סעיף 31 לחוק העונשין מגדיר את המסייע:
"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע"
סוגיה זו נידונה רבות בפסיקת בתי המשפט ולמרות זאת ההבחנה בין השניים עדיין מעורפלת ואינה קלה כלל ועיקר. מסכם בית המשפט העליון את עיקרי הסוגיה בע"פ 2111/99
הקטור סיפואנטס חיירו נ' מדינת ישראל,
פ"ד נח(1) 411 מפי כב' השופט ג'ובראן כדלקמן:
"כב' השופט א' מצא ניתח את ההבחנה על- ידי ניתוח לשון החוק:
"מלשון החוק עולה, כי המבצע בצוותא נבדל מן המסייע הן במהות עשייתו והן ביחסו הנפשי לביצוע העבירה. אפיון חלקו של המשתתף בעשייה הפלילית, כמעשה- ביצוע או כמעשה- סיוע, במקרים גבוליים, אינו פשוט. הגדרת השוני ביסוד הנפשי היא, לכאורה פשוטה: אלא שאפיון היסוד הנפשי נלמד, במקרים רבים, מהתנהגות העושה ומאופי תרומתו לביצוע העבירה" (ראו דנ"פ 1294/96,1365/96 עוזי משלם נ' מדינת ישראל, פד"י נב(5) 1, בעמ' 20 (להלן- פרשת משולם).
השופט י' קדמי, באחד מפסקי-דינו, הציע את ההבחנה הבאה:
"מבצע בצוותא הוא- על פי ההגדרה שבסעיף 29(ב) לחוק-מי שנוטל חלק ב"ביצוע" העבירה, על ידי עשיית "מעשה" המצוי, על פי טיבו, במעגל ה"פנימי" של ביצוע העבירה: כשלמושג "ביצוע" לעניין זה, יש משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה. לעומתו ה'מסייע' - הינו זה ה'תורם' בהתנהגותו לביצועה של העבירה, אך תרומתו אינה מהווה 'מעשה- של-ביצוע' כאמור, והיא נותרת 'חיצונית' למעגל 'ביצוע' העבירה" (ראה ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל, תק- על 96(1) 950 (להלן- פרשת רז) והאסמכתאות שם).
בכך לא סגי, שכן עם הזמן, התפתחה, ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע, באופן משמעותי והורחבה בפסק-דינו של הנשיא א' ברק:
"השוני בין המבצע בצוותא לבין המסייע מתבטא בכך שהמבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה (ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, כרך ב', תשמ"ז) 202. לעניין האחריות בצוותא "אין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). אכן, לעניין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התוכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית ראה ע"פ 777/80, 266/81 בינאשוילי נ' מדינת ישראל; קצובשוילי ואח' נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 475) " (ראה ע"פ 4389/93, 4497/93 מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל פד"י נ (3) 239, בעמ' 250 (להלן- פרשת מרדכי).