השופט י. צבן:
1. העבירות המיוחסות לנאשם הן רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 224 לחוק.
על פי כתב האישום, בשנת 2004 קשר הנאשם יחד עם חמישה אנשים- איימן כוואזבה, אברהים ברג'ית, חאלד גאבר, סמיר אבו-נסירה וטארק חמאמרה, לחטוף את סאמי אבו-נסירה (להלן-המנוח) ולרצחו. ביום 27.3.04 בשעות הערב שהה המנוח בדירתו בשכונת קטמון בירושלים. בדירה נכחו גם מחמד ברגית (להלן-מחמד), סמיר אבו-נסירה (להלן-סמיר), טארק חמאמרה (להלן-טארק) ואנשים נוספים. סמיר וטארק עזבו את הדירה אחרי מספר דקות. לדירה הגיע חאלד גאבר (להלן-חאלד) שהתפרץ לעבר המנוח בטענה כי הוא מאפשר לאשתו להתארח בדירתו. בשלב זה יצאו המנוח ומחמד מהדירה ונכנסו לרכבו של מחמד כדי לנסוע לצפון ירושלים לקנות סמים. לאחר נסיעה קצרה הבחין המנוח במכונית לבנה נהוגה בידי אחיו סמיר שסימן להם לעצור. לאחר שיחה קצרה הסכימו המנוח ומחמד להצטרף לרכב של סמיר בו ישבו גם טארק וחאלד, וכל החמישה נסעו ברכב אחד לצפון העיר לרכוש סמים.
הרכב ובו החמישה הגיע לשביל עפר בשכונת בית חנינא ואז הורה חאלד למחמד ולמנוח לצאת מהרכב. במקום המתינו אנשים נוספים והם הנאשם, איימן כוואזבה (להלן-איימן) ואברהים ברגית (להלן-אברהים), כשהם רעולי פנים ובידיהם מקלות ברזל ושבריה. בידי איימן היה אקדח. שלושת רעולי הפנים התנפלו על המנוח ומחמד, והיכו אותם. איימן קשר למחמד את הידיים וחאלד וטארק הכוהו. איימן איים על מחמד שאם יפתח את פיו, יירה בו ובו בזמן הובילו את המנוח לכיוון אחר והחלו להכותו.
אחר-כך הנאשם והאחרים הובילו את המנוח לעבר מטע זיתים סמוך, כפתו את ידיו מאחורי גבו, תחקרו את המנוח והטיחו בפניו האשמות שונות. בשלב מסוים הסירו השלושה את הרעלות ומחמד זיהה אותם והם הנאשם, איימן, ואברהים שהנו אחיו של מחמד. לאחר מכן התירו הנאשם והאחרים את החבל בו קשרו את מחמד, ניגשו אל המנוח קשרו את החבל סביב צווארו, השליכו את החבל מעבר לענף העץ, משכו בחבל והמנוח נתלה כשהחבל מתהדק סביב צווארו. לאחר מספר דקות וידא איימן את מותו של המנוח. הנאשם והאחרים הרימו את הגופה והעבירוה לרכב עמו הגיע סמיר. חלק מהנוכחים נסעו ברכבו של סמיר וחלק נסעו ברכב האחר ובהגיעם לאזור שומם הוציאו את גופת המנוח והשליכוה. לאחר מכן ועל פי תיאום טלפוני הגיעו הנאשם והאחרים לבית יוסף ברגית (להלן- יוסף) שהנו אחיו של מחמד ושם סייע יוסף לנאשם והאחרים להיפטר ולשרוף את הבגדים המוכתמים בדם על מנת להעלים ראיות. בשלב זה הנאשם והאחרים נסעו חזרה למקום בו השליכו את הגופה, הורידו ממנה את כיסוי הראש והשליכוה לתוך ערמת זבל בוער במקום.
2.
בתשובתו, כפר הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום וטען כי לא נכח בזירה בה נרצח המנוח ואינו יודע את כל השתלשלות העניינים המתוארת בכתב האישום. כמו-כן טען שהוא מכיר את איימן בלבד ואת המנוח לא הכיר כלל. בשלב התשובה טען הנאשם טענות זוטא בכל הקשור לאמרותיו במשטרה. בשלב אחר של המשפט שינה את גישתו כפי שיפורט להלן.
לא הייתה מחלוקת על מות המנוח במועד הנזכר בכתב האישום.
רקע דיוני ועובדתי
3. בתשובתו לכתב האישום, טען הנאשם כי הגרסה המופיעה באמרותיו במשטרה נלקחה ממנו באמצעים פסולים של הבטחת טובות הנאה, על ידי עד המדינה מחמד ברגית והחוקרים. טובות ההנאה התבטאו בהבטחות כספיות ובכך שיתבטל הליך פלילי אחר שהתנהל בעת החקירה כנגד הנאשם. כמו כן, הופעל עליו לחץ של השמה בבידוד מתמשך. עוד טען הנאשם, כי מחמד איים עליו שאם לא יגיד את הגרסה המתאימה יפגע בילדיו.
בישיבה מקדמית נוספת של בית המשפט, נקבעו סדרי דיון לשמיעת משפט הזוטא והוסכם כי העדים הנוגעים למשפט הזוטא יעידו פעם אחת בלבד, הן לצורך משפט הזוטא והן לצורך התיק כולו. אולם, בפתח ישיבת ההוכחות הודיע הסנגור כי הנאשם מעדיף כי התיק ישמע בצורה רגילה, ראשון ישמע עד המדינה ואילו הנאשם ישמיע את טענותיו לרבות טענות הזוטא במהלך עדותו הראשית לאחר תום כל פרשת התביעה. הסנגור הוסיף ואמר בפתח אותה ישיבת הוכחות ראשונה, כי אין טענה שגירסת הנאשם במשטרה נמסרה בעקבות לחץ של החוקרים או בעקבות טובות ההנאה שהובטחו על ידי עד המדינה, ואף הוסיף לבסוף כי ההגנה אינה עומדת על טענות הזוטא (עמ' 15). חרף נסיגה מהותית זו מטענות הזוטא, בעדותו בבית המשפט חזר הנאשם על טענות הזוטא שטען בתחילת המשפט. בסיכומים בוצעה תפנית נוספת, הסנגור טען כי מרשו עומד על טענה שהיא מעין טענת זוטא ולפיה הודרך על-ידי החוקר פואד כהן לומר את אשר אמר וכי כל הפרטים שידע באו מפיו של פואד.
4. הוסכם בין הצדדים על הגשת מוצגים ת/1 - ת/30, וכן נ/1-נ/4. מטעם התביעה העידו עד המדינה והחוקר פואד כהן. מטעם ההגנה העיד הנאשם וחוקר המשטרה, שמואל בן עמוס.
5. הפרשה החלה להיחקר ביום 28.3.04 כאשר אליהו טיאר, קצין מודיעין של תחנת משטרת ציון, פנה לחוקרים ודיווח כי למקור מודיעיני שלו יש מידע על רצח וכי הגופה נמצאת בענתא. החוקרים נפגשו באותו בוקר עם אותו מקור, מחמד ברגית, אשר ביקש תמורה כנגד מידע על מבצעי הרצח (ראה ת/22 וכן עדותו של שמואל בן עמוס בעמ' 122-123). במקביל באותו בוקר 28.3.04 בשעה 07:51 קיבלה יחידת הסיור הודעה ממקור אחר על מציאת גופה בענתא. שוטרי הסיור יצאו לכפר ומצאו גופה כפותה ברגלים ובידיים חבל על הצוואר, סימני אלימות, כתמי דם (ראה ת/24).
מחמד ברגית, מקור המידע של טיאר, היה אמור להתייצב באותו יום עצמו, 28.3.04, לריצוי עונש מאסר של 30 חודש. בפגישתו הראשונה עם חוקרי המשטרה באותו בוקר מסר פרטים רבים על חטיפת המנוח ומותו יום קודם אך סרב למסור פרטים על מבצעי הרצח (ראה ת/22).
באותו לילה 28.3.04 בשעה 22:00 יצא מחמד עם מספר חוקרי משטרה לבית חנינא והצביע בפניהם על המקום בו בוצע הרצח (ראה ת/25). מחמד נכלא והמשא ומתן בין המשטרה לבינו דשדש. ממקום כלאו, מחמד חזר ופנה למשטרה בעניין הרצח, אולם כאשר נוכח לדעת כי המשטרה אינה מתייחסת לפניותיו, טרח ופנה לבית הדין הגבוה לצדק, ועקב כך הוחש המו"מ בין המשטרה ובין מחמד (שיוצג על-ידי עו"ד ורצברגר- ראה עדות בן עמוס בעמוד 123). ביום 17.8.04 נחתם עם מחמד ברגית הסכם עד מדינה בו התחייב למסור מידע מלא על שתי פרשיות רצח, ובהן הרצח נשוא תיק זה. כנגד מידע זה הובטחה למחמד הגנה הן בהיותו במאסר והן לאחר שחרורו אם יבקש זאת, כמו כן הוסכם שמחמד לא יועמד לדין בגין עבירות לגביהן ימסור את הידוע לו וכי המדינה תפעל כי במהלך מאסרו יכנס למסלול שיקום ויקבל טובות הנאה להם זכאי אסיר הנמצא במסגרת שיקום. עוד הסכימה המדינה לפעול לפני הוועדה לקיצור שליש ממאסרו וכן ליתן הגנה למי מבני משפחתו שימצא תחת איום (ת/23).
6. עד המדינה הפליל במשטרה מספר אנשים ובהם את הנאשם. החקירה נמשכה, אולם לא בוצעו מעצרים. במחצית חודש ספטמבר 2006, במהלך ביצוע שוד בירושלים, נעצרו הנאשם עצמו ואיימן כוואזבה. למרות שלמשטרה היו ראיות על מעורבותו ברצח, לא נחקר הנאשם בשלב ראשון בנושא הרצח אלא בנושא השוד, אך במקביל נמשכה החקירה הסמויה בעניין הרצח. ביום 23.9.2006 הוכנס מחמד עד המדינה לתא המעצר בו שהה הנאשם, כדי לדובבו, והשיחה ביניהם הוקלטה (ת/20). בשיחה זו מאשר הנאשם כי היה במקום הרצח וכן דיבר על מעורבותו בקבוצת האנשים שביצעה הרצח. בימים 17.10.2006 ו-18.10.2006 קיים החוקר פואד כהן שיחות עם הנאשם על אירוע הרצח בלא שגבה אמרה מהנאשם. אולם, שיחות אלה הוקלטו ותומללו (ת/5-ת/7). חקירה גלויה החלה ביום 19.10.2006 עת מסר הנאשם אמרה ראשונה, בעקבותיה באו שלוש אמרות נוספות. האמרות הוקלטו ותומללו ועיקרי תוכנן נרשם גם בכתב (ת/1-ת/4), כמו כן הוגש דו"ח הובלה והצבעה שביצע הנאשם (ת/13), אף הוא הוקלט ותומלל.
7. כנגד מעורבים אחרים בפרשה הוגש כתב אישום לבית משפט זה, המתנהל בפני הרכב אחר.
8. הוסכם בין הצדדים כי בזירה הראשונה בבית חנינא, בה בוצע הרצח, נמצאו חמישה בדלי סיגריות. שניים מהם זוהו על פי D.N.A כשיכים לאיימן; אחד שייך לעד המדינה מחמד, אחד לאברהים ברגית; אין זיהוי לבדל החמישי.
גירסת מחמד ברגית - עד המדינה
9. מחמד הנו משת"פ של השב"כ והמשטרה מאז 1982, עברו הפלילי עשיר והוא ישב בכלא מספר פעמים, בין השאר בגין קטילת אדם ועבירות מרמה. לאחרונה נשפט לשלושים חודשי מאסר אותם החל לרצות, כאמור, ביום 28.3.04 (ת/21). לדבריו, היה חברו הטוב של המנוח מאז 1994, ושניהם גרו בשכונת הקטמונים בירושלים.
באשר לארוע: ביום 27.3.04 בשעה 20:00 לערך, הגיע מחמד לדירת המנוח ברח' רשב"ג בה היו מספר אנשים ובהם נאסרין אשתו של חאלד. לדירה הגיע גם סמיר, אחיו של המנוח, כשהוא מלווה בטארק. בשעה 20:45 לערך טארק וסמיר יצאו מהדירה ואז ביקש המנוח ממחמד להסיעו לפסגת זאב, כדי לקנות סמים. ביציאתם מהדירה נתקלו בחאלד שהחל צועק על המנוח בטענה שהוא מכניס לדירתו את נאסרין אשתו, נותן לה סמים ומעבידה בזנות. חאלד צעק, כעס והלך. מחמד והמנוח נכנסו למכוניתו של מחמד והחלו בנסיעה. במרחק של 150 מטר ראו את סמיר, אחיו של המנוח, שסימן להם לעצור. במכוניתו של סמיר ישבו טארק וחאלד. סמיר הציע כי השניים יצטרפו למכוניתו לנסיעה לצפון העיר לקנות סמים. המנוח הסכים ומחמד סרב, אולם המנוח שכנעו ואמר לו הרי מדובר ב"
אח שלי סמיר". מחמד התרצה וכל החמישה נסעו ברכב של סמיר דרך כביש מס' 1, אולם לא פנו לפסגת זאב אלא נסעו לבית חנינא. המנוח שאל מדוע סטו מהדרך, והשלושה הסבירו כי יש דרך קצרה יותר. כאשר המשיכו בסטייה נוספת שאל המנוח להיכן נוסעים והוסבר לו כי יש מקום בו ניתן לקנות סם במחיר זול יותר. לבסוף הרכב ירד מהכביש לדרך עפר, אחרי 200 מ' נעצר. השלושה - סמיר, טארק וחאלד הורו למחמד ולמנוח לרדת, ומייד לאחר שירדו "
קפצו עלינו שלושה רעולי פנים, היה ביניהם אחד שמן, לא זיהיתי מיהו, היה הנאשם (מצביע לעברו) שידעתי ששמו נאזח, לא ידעתי ששמו חסין, הוא היה גם רעול פנים והיה עוד אחד יותר בריא מהנאשם. התחילו לבעוט ולתת מכות לי ולסאמי [המנוח
], יחד עם השלושה - חאלד, טארק וסמיר" (עמ' 21 לפרו'). בידו של הנאשם היה מקל או צינור (עמ' 22). המכות הותירו בגופו של מחמד סימנים (ראה תמונות מיום 28.3.04 ת/22). רעול הפנים השמן הצמידו לרכב ועשה עליו חיפוש וגער בו שישתוק. על פי הוראת השמן, הורידו את מחמד והמנוח למטה ליד עץ זיתים, את מחמד השיבו בפינה של גדר, ואת סאמי המנוח קשרו עם הידיים מאחורה. חלק שמרו על מחמד והתחלפו ביניהם, הראשון ששמר היה הנאשם. לדברי מחמד הוא שמע כיצד חוקרים את המנוח "
שמעתי את אח שלו [של המנוח]
אומר אתה זרקת את אשתי, לא התייחסת אליה, סמיר אמר לו את זה, שהייתי בבית סוהר לא פתחתי עליך במשטרה, לקחתי את התיק על עצמי. זה היה בכעס. סאמי אמר שאני לא זרקתי את אשתך אלא אבא שלך זרק אותה מהבית. סמיר ענה לסאמי לפחות יכולת להגן, לשמור עליה. גם קנטינה לא דאגת לי גם לא ביקורים, אני לא פתחתי עליך במשטרה. אחר כך חאלד גאבר אמר לסאמי כמה פעמים בקשתי לא להכניס את נאסרין אצלך בבית. חאלד גם טען בפני סאמי שהוא הרביץ לאחותו בשם וואפה ומדוע שמתם לה טריפ... לאחר מכן שמעתי את רעול הפנים אמר לסאמי מדוע הרסת לנו את הבית בבית חנינא זה הבית לא שייך לך. מדוע גרמת לזה. אני השקעתי בבית. סאמי אמר לו שהוא לא הרס את ביתו. נכון שבבית היו מריבות על שטח האדמה" (עמ' 22).
מחמד המשיך והעיד, כי כאשר הוא עצמו ניסה להתערב ולדבר, הושתק ואוים, והנאשם, נאזח, "
אמר לי לשבת בשקט ואמר לי שיגן עלי. אני לא אתן להם לעשות לך משהו" (עמ' 23). השמן שוחח עם מישהו בטלפון לאחר מכן הורה לאחרים להרים את המנוח, ובשלב זה התירו את החבל בו קשרו את ידיו של מחמד, ואז גם יכל להרים את הראש, להוריד את החולצה שכיסתה את ראשו, לראות מי נמצא סביבו וראה כיצד השמן לוקח את החבל שהורד מידיו שלו, משליך אותו מעבר לענף העץ, ואומר לאחרים להביא את המנוח שהתחנן על חייו, ואז הרימו אותו ותלו אותו, כאשר מחמד נמצא מולו במרחק של 4 מ'. איימן הוא זה שמשך בחבל וביקש מטארק וחאלד להחזיק את החבל גם כן. לאחר חמש דקות הם זרקו את הגופה לרצפה. בשלב זה המעורבים טקסו עצה ביחד לקחת את הגופה ולזרוק אותה, ולאחר מכן "
הם יטפלו במניאק השני" (מחמד). איימן, השמן, ביקש ממישהו להביא טנדר ואז השלושה הורידו את הרעלות ומחמד נוכח לדעת כי בעל הרעלה השלישית הוא אחיו אברהים. עוד הוסיף, כי השלושה שהיו עם רעלות הם איימן, הנאשם המכונה נאזח ואחיו אברהים (עמ' 24), ולפני שהורידו את הרעלות לא ידע בוודאות את זהותם. את הנאשם הכיר רק בשם נאזח והוא קרוב משפחה של איימן, הוא ראה את הנאשם בעבר אצל יוסף, אך את שמו האמיתי לא ידע. בשטח היו שני כלי רכב, אחד פתוח, ואחד מהם הרכב הלבן בו הגיעו החמישה למקום. על מנת שהגופה לא תתגלה היא הוכנסה לרכב הלבן מאחור. מחמד עצמו הוכנס לרכב הלבן, לידו ישב איימן שאמר לו שאם הוא יפתח את הפה הוא ירה בו באקדח. ברכב הטנדר נסעו נאזח ואברהים. על פי בקשת איימן, הטנדר נסע לפניהם כדי לפתוח את הדרך, קרי, לבדוק אם אפשר לעבור במחסום. כאשר הטנדר עבר את המחסום הוא דיווח לאיימן שישב ברכב הלבן, הדיווח היה שאומנם יש חיילים במחסום אך הם לא עושים דבר. כאשר היו בסמוך למחסום איים איימן על מחמד שאם יפתח את הפה ירה בו. שני כלי הרכב המשיכו לצומת דאחית א-סלאם, איימן העביר את מחמד לטנדר והורה לשמור על מחמד היטב עד שיסעו ויזרקו את הגופה במקום כלשהו, רק אחר כך יבוא לטפל במחמד. איימן הורה לאברהים ונזאח לקחת את מחמד ליוסף אחיו (של מחמד). יוסף כבר המתין בפתח ביתו, ובחצר הייתה חבית עם אש בוערת ואברהים דיווח ליוסף כי האחרים הלכו לזרוק את הגופה ומיד יגיעו, ואכן כאשר הגיעו, נאזח (הנאשם), אברהים, טארק וחאלד הם הורידו את בגדיהם ושרפו אותם, וקבלו בגדים אחרים מיוסף. הדבר נעשה מאחר שעל הבגדים היו סימני דם. לדברי מחמד, איימן מסר את הנשק ליוסף, לאחר מכן יצאו לדרך, איימו על מחמד שלא יפתח את פיו פן יהרג ואם ידבר הוא יסבך גם את אחיו. שני כלי הרכב נסעו כאשר בטנדר נמצאים הנאשם ואברהים, בדרך איימן ביקש מהנאשם לעצור ליד הגופה כדי להסיר את הכובע מעל ראשה, שכן אולי יש שם סימני זיהוי. הנאשם אמר לאיימן שאינו יודע איפה הגופה, וכך נסעו, וכאשר הגיעו לגופה, איימן ירד והביא את הכיסוי ובהמשך הדרך איימן זרק את כיסוי הראש הזה במזבלה בה בערה אש. לדברי מחמד המשיכו לנסוע ואותו הורידו ליד רהיטי ג'ולאני, בכניסה לשועפט ואיימן "
הזהיר אותי שוב שלא אפתח את הפה ונתן לי את הדברים שלי מפתחות של האוטו, פלאפון, ארנק עם כסף שהיה לי 1,200 ש"ח" (עמ' 26). השעה הייתה 02:00 בלילה. בבוקר החליט מחמד להתקשר לקצין המודיעין אלי טאיר איתו היה בקשרי עבודה הרבה שנים, לאחר מכן התקשר לעו"ד וורצברגר וסיפר לו את כל הסיפור. בהמשך עדותו תאר מחמד את המו"מ לקראת הסכם עד המדינה והסביר כי מסר את שמות השותפים לעבירה רק לאחר מספר חודשים שכן ציפה להסכם עד מדינה שיבטיח שלום ילדיו (עמ' 34).