האירוע העומד במרכזו של כתב האישום, נשוא הכרעת דין זו, התרחש אליבא דעובדותיו, ביום 14/4/02, בשעה 18:00 לערך, בדירת הנאשמים, המתגוררים יחדיו ברחוב בן צבי 68 בתל אביב (להלן: "המקום").
באותו יום, ביצעו שוטרים צו חיפוש מטעם בית המשפט במקום, בנוכחות נאשם 1. בשעה 19:30 לערך, הגיע למקום נאשם 2 והחל להתגרות בשוטרים שביצעו את החיפוש. מפקח איל פאר שנכח במקום (להלן: "הקצין" או "פאר") ניגש אליו וניסה להרגיעו, תוך שהוא מזדהה בפניו כאיש משטרה. בתגובה, על פי גרסת התביעה, עלב בו נאשם 2 באומרו:
"זוז יא אפס, זה הבית שלי, אני גר כאן", ובאותן נסיבות תקף אותו בכך שדחפו. הואיל ונאשם 2 מיאן להירגע, וחזר ודחף שוב את הקצין, הודיעו האחרון כי הוא עצור. אך ללא הועיל. הוא שב ותקף את הקצין בשלישית, עד שנאלץ להדפו מעליו. בהמשך, על פי הנטען, ניסה נאשם 2 להסתער לכיוון הקצין תוך שהוא צועק:
"אני אזיין אותך יא אפס...". בראות נאשם 1 את הדברים, טוענת התביעה, זינק על הקצין מאחור והיכה בו באגרופיו בגופו ובפניו. גם כאשר נאמר לנאשמים יחדיו כי הם עצורים, לא חדלו ממעשיהם; המשיכו להתנגד למעצרם ותקפו את הקצין ואת השוטרים הנוספים שחשו לעזרתו בבעיטות ובאגרופים, וזאת עד שנעצרו. לגרסת התביעה, בעת שהוסע נאשם 2 לתחנת המשטרה, איים על הקצין באומרו, כי יחסל אותו, יאשפזו בבית החולים בטיפול נמרץ והוא עוד ימצא הזדמנות להרוג אותו.
לאור מעשים אלו, מואשמים הנאשמים בעבירת תקיפת שוטרים, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, ונאשם 2 אף מואשם בעבירות איומים והעלבת עובד ציבור, לפי סעיפים 192 ו- 288 לחוק העונשין, בהתאמה.
הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, וטענו להיפוכו של דבר- הם אלו אשר הותקפו בידי השוטרים.
התשתית הראייתית
בבואה לבסס הנטען על ידה בכתב האישום העלתה התביעה לדוכן העדים את המעורבים בפרשה זו, שהיו עדי ראיה להתרחשות המתוארת בפרק עובדותיו. בראשם, הקצין, עד תביעה 1, שתיעד את השתלשלות האירוע בדו"ח הפעולה, אותו מילא במועד ההתרחשות - שעה קלה לאחריה, בעוד פרטיה חקוקים היטב בזיכרונו.
ככתבו, הגיע לכתובת ביתם של הנאשמים כדי לבצע חיפוש לפי צו בית משפט. במקום, פגש באמם של הנאשמים, אשר זיהתה עבורו את בנה, נאשם 1. משהסביר לנאשם את סיבת נוכחותו במקום, לא הביע הלז התנגדות לחיפוש, ואף הרגיע את אימו הנסערת. במהלך החיפוש בביתו ובחצריו, נאספו במקום צעירים שקיללו ויצרו במקום פרובוקציות. אליהם הצטרף אחיו, נאשם 2, שהגיע למקום ברכבו, "
חסם בפרובוקטיביות את הניידת וירד בהליכה מהירה תוך שהוא נראה נסער לתוך הזירה בה מתרחש החיפוש" (עמ' 2 לדו"ח הפעולה, שורות 2-3). הקצין הציג בפניו תעודת זיהוי והזדהה כאיש משטרה. משביקש מנאשם 2 לעשות כמותו, התעלם ממנו, הדפו הצידה בידיו וניסה להגיע לכיוון הדלת. הקצין שב והזדהה בשנית כאיש משטרה, והפעם, בתגובה, זכה לדחיפה חזקה מלווה בגידופים, בזו הלשון: "
זוז, יא אפס, אני גר פה, זה הבית שלי" (עמ' 2 לדו"ח, שורה 9). חרף אזהרתו במעצר המרחף מעל ראשו בגין חשד לתקיפת שוטר, לא שעה נאשם 2 לדברים, והמשיך ודחף את הקצין. לאור זאת, הודיעו האחרון כי הוא עצור בגין תקיפת שוטר וסירוב להזדהות. נאשם 2 עמד במריו וסירב למעצר, תוך שהוא ממחיש כוונתו בהתנפלות על הקצין באגרופים ובצעקות, כתיאורו: "
הנ"ל ניסה לקום ולהסתער עליי כאשר אגרופיו קמוצים, תוך שהוא צועק "אני אזיין, יא אפס" (שורות 16-17). לגרסתו, הדף את נאשם 2 ברגלו, כדי להימנע מפגיעה נוספת מידו. או אז זינק עליו מאחור הנאשם 1, והחל חובט באגרופים בגופו ובפניו. בשלב זה, הצטרף צוות משטרתי לסייע בידי השוטר, והודע לנאשמים כי הם עצורים בגין תקיפת שוטרים, אך "
השניים סירבו להיעצר, התנגדו והמשיכו לתקוף את השוטרים באגרופים, בעיטות וכל אשר עולה בידם, תוך שהקהל שהצטבר מחוץ למתחם הצטרף גם הוא והחל לתקוף את השוטרים ולמנוע ממנו לעוצרם" (עמ' 2 לדו"ח, שורות 23-25). רק כאשר הגיעה תגבורת כוחות משטרתיים, נרגעו הרוחות. הנאשמים התנגדו למעצרם, ונאשם 2 אף סירב להזיז את מכוניתו שחסמה את הרכב המשטרתי. לבסוף, משנלקחו בניידת לתחנת המשטרה, סיפר, המשיכו לאיים ולגדף "
לכל אורך הדרך איים עליי אברהם פור (נאשם 2)
כי הוא יחסל אותי ושהוא יאשפז אותי בבית החולים בטיפול נמרץ ושהוא עוד ימצא את ההזדמנות להרוג אותי, בנוסף קללות רבות וניסיון ליצור פרובוקציות" (עמ' 3 לדו"ח, שורות 12-15).
בחקירתו הנגדית נשאל פאר לגבי חבלות בגופו, לאור טענתו כי הותקף בידי הנאשמים, והשיב כי אכן נותרו סימני הפגיעות, אך הן היו מינוריות ולכן לא חש צורך להציגן כראיה, "
את החבלות הראיתי לשוטרים וזה לא הצריך טיפול" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 13). לעניין התמהמהותו בקריאה לעזרת עמיתיו, הסביר כי השוטרים הנוספים אשר ערכו את החיפוש במקום היו רחוקים מכדי לשמוע את קריאתו, וכי משפרצה המהומה, דאגו הנאשמים להרחיק ממנו את מכשיר הקשר שלו. את הסיוע, בסופו של דבר, הצליח, לדבריו, להזמין באמצעות מכשיר הטלפון ומכשיר הקשר של שוטר נוסף שהיה במקום.
ויאמר עתה ומיד. עדות זו הותירה על בית המשפט רושם אמין ומשכנע. חלוף הזמן הממושך מיום האירוע ועד מועד מתן העדות בבית המשפט מסביר את אבדן זכרונו של העד ואת הסתמכותו על דו"ח הפעולה, וכן את אי דיוקיו בתיאור זירת האירוע או מספר השוטרים שנכח בכל שלב בהתרחשות. אי דיוקים אלו הינם, לדידי, מינוריים, ואין בהם כדי להפחית מן המשקל הראייתי הרב המיוחס לעדות השוטר.
תימוכין לגרסתו מצא בית המשפט בעדות עד תביעה 2, צוער אייל קזז (להן-"קזז"), שבדומה לקודמו מבוססת על דו"חות זיכרון דברים ודו"ח פעולה שנכתבו ביום האירוע או תיעדו בדיעבד את אשר אירע בו, ויש בהם כדי לאשש ולבסס את מסכת האירועים, כפי שנלמדה לעיל.
לגרסתו מעל דוכן העדים, נכח בזירת האירוע, וביצע חיפוש בבית הנאשמים. החיפוש נערך ללא אירועים חריגים, עד הגעת הנאשם 2 למקום. קזז שהיה אמון על הנאשם 1, חסם בפניו את האפשרות להצטרף אל אחיו, וסיפר, "
בשלב הזה שמעתי דין ודברים, שמעתי התנהלות של צעקות מאחוריי... וכשהסתובבתי ראיתי את השוטר אייל פאר מוקף בין 10 ל 12 איש בהערכה, כשחלק מהם ממש תוקפים אותו" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 10-12). הנאשם 1 ניסה להתקרב אל ההמולה שנוצרה, תוך שימוש בכוח ודחיפת השוטר, הצליח להדפו ולהתאחד עם אחיו, ו"לסייע" בידו להיאבק עם הקצין.
גרסה זהה לזו שנמסרה מעל דוכן העדים מצא בית המשפט בדו"ח זיכרון הדברים (ת/4). ולפיו, הנאשם יצא מרכבו תוך שהוא מקלל את השוטרים במקום, "
השוטרים האפסים האלה עקבו אחריי... מי הם בכלל?" (שורות 12-13 לדו"ח), והתקדם אל עבר הבית באופן מופגן ופרוע. הכותב שיחזר את דברי חברו (לעיל) בספרו כי שמע את הקצין מזדהה בפני הנאשם 2 כשוטר ומבקשו לעשות כמותו, "
לאחר מכן שמעתי את אברהם פור אומר כי זה הבית שלו... בהמשך שמעתי כי האנשים שהיו בסמוך לבית מרימים את קולם וכאשר הסתובבתי לעבר השוטר אייל פאר ראיתי אותו מוקף באנשים אשר מכים אותו והוא מנסה להתגונן ולהזעיק סיוע מהשוטרים הנוספים שהיו במקום" (שורות 17-20).
צירוף שתי גרסאותיו זו לזו יוצר תמונה ברורה ומשכנעת, המבוססת הן על תיעוד הדברים בתקופת ההתרחשות והן על שחזורם מזיכרונו של העד. גרסתו כמכלול שמרה על קו אחיד ומהימן, ויש בה כדי לתרום תרומה ניכרת לתיאור הדברים על פי גרסת התביעה.
חלוף הזמן, כמצוין לעיל, הוא המסבר את האוזן בעניין אי הדיוקים הקלים בין גרסאות פאר וקזז, ובאלה לא רק שאין כדי לגרוע מאמינותם אלא להוסיף ולחזקה, שכן ניכר כי לא תואמו מראש או נכתבו בצוותא, אלא כול אחד דלה את העובדות מזיכרונו ושיחזר את חוויותיו מאותו אירוע בעצמו.
לאלה, נוסיף את עדות עד תביעה 4, שי אופיר, שהיה חלק מצוותו של הקצין, ונכח בעת החיפוש בבית הנאשמים. סיפור השתלשלות האירוע בעדותו מתיישב עם העדויות הקודמות, ומבסס את אחריות הנאשמים לתקיפת השוטר פאר. אף בדו"ח ההבהרה שנכתב על ידו מספר חודשים לאחר האירוע, חזר ותיאר את אותה הגרסה, הזהה לזו שמסר בבית המשפט, ולאלה שנמסרו מפי עמיתיו. לבד מן החיזוק החיוני בדברים אלו לגרסת התביעה בכתב האישום, מצאתי בדבריו ראית נוספת המחזקת את גרסת התביעה. בזיכרון הדברים (ת/10), מיום האירוע, תיעד עד תביעה 4 את תגובתו של הנאשם 1 למעצרו: משנשאל האם יש לו דבר מה להגיד, השיב, "
טוב, אני מצטער על מה שהיה" (שורות 4-5), תשובה ממנה משתמעת הודאה , או למצער מצביעה על "תחושת אשם".
עד כאן, ניכר כי צלחה התביעה במלאכת הוכחת עובדות כתב האישום. לאור כך, יתייחס בית המשפט לגרסת עד תביעה 1, השגורה אף בפי עדי התביעה הנוספים, כאל זו המתארת נכונה את אשר התרחש ולאורה יקבעו העובדות. עתה, כל שנותר הינו בחינת גרסת הנאשמים, האם יש בה לסדוק סדק של ממש בגרסת התביעה כדי לזרועו בספק סביר?
פרשת ההגנה
נאשם 1 תיאר בעדותו את החיפוש שנערך בדירתו ביום האירוע, המופרדת מבית הוריו ושימש רקע להתרחשות.
גרסתו לעניין ההתפתחות האלימה שהחלה במקום עם בואו של אחיו, נאשם 2, שונה בתכלית מזו אשר תוארה בפי עדי התביעה. לדבריו, אחיו לא נכח בדירה בבוא השוטרים ובהיכנסו לא הבין כלל לפשר המתרחש בביתו. הוא ניגש לשוטר, אשר כלל לא הזדהה בפניו, כדי להבהיר את הדברים, ובטרם היה סיפק בידו לדבר הותקף על ידו בברוטאליות, "
הוא פשוט דחף אותו על הרצפה והתחיל לבעוט לו בראש" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 12-13). את התקרבותו למקום, שלגרסת התביעה נעשתה תוך שימוש באלימות כלפי הקצין כדי לחבור לאחיו בתקיפת השוטרים, הסביר כניסיון תמים להפריד בין הניצים, "
אני ניסיתי להתקרב, ואז כשידי תפוסות מאחור על ידי השוטרים אני חטפתי אגרופים לפנים... צעקתי והתפרעתי, ראיתי שהוא מרביץ לו ולא יכולתי לגעת גם לו רציתי" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 20-25). בחקירתו הנגדית הודה נאשם 1 כי לו עמד באפס מעשה והפעיל כוח רב "
נכון שלא עמדתי בשקט והיה צריך שני שוטרים כדי להשתלט עליי" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 1). גם את מימדי ההתקהלות במקום ניסה לגמד להתאספות משפחתית מצומצמת ביותר. את אחריותם הפלילית לתקיפת שוטרים ניסה לאיין באומרו, "
אני לא תקפתי איש מהשוטרים ולא הוא" (שורה 18), וחזר על גרסתו המיתממת, ולפיה לא ידע כי לפניו שוטר: "
השוטר לא הזדהה ודחף או תקף אותו והוא נפל ואז התחיל לבעוט בו... ואז אני ניסיתי לעזור לו ולהפריד ואז אני התקרבתי והוא שם לי שני אגרופים" (שורות 20-22). משעומת עם עדות עד תביעה 4, אישר כי אמנם הביע צער על שקרה, אך הסתבך בהסבריו לשם מה נזקק לכך אם לא חטא "
נכון שכשעצרו אותי אמרתי שאני מצטער, אבל לא מבחינת שאני התנהגתי לא בסדר אלא מבחינת זה שקרה כל המצב בגללם, אמרתי שאני בכלל מצטער שכל הסיפור קרה" (שורות 23-25).
בין דבריו בבית המשפט ובין הודעתו במשטרה ביום האירוע מצא בית המשפט סתירות רבות שלא נמצא להם הסבר מספק ולא עלה בידו ליישבן.
א. לעומת גרסתו בבית המשפט, בה טען כי בטרם הספיק אחיו להוציא ולו הגה מפיו, תקפו השוטר, סיפר בהודעתו על כניסתו של אחיו סיפור שונה לחלוטין- "
השוטר שאל אותו "מי אתה" ואחי אמר "אח שלו", השוטר אמר לו "עוף מפה" ואחי אמר לו "למה", ואז השוטר בעט לו בראש" (עמ' 1, ת/8, שורות 15-16).