בפתח הדיון מודיע בית המשפט על זיכוי מלא של הנאשם מהאישום השני וכן מעבירת התקיפה באישום הראשון והרשעתו בחבלה ברשלנות בניגוד לסעיף 341 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
כתב האישום
נגד שהרוק לטאי, יליד 1966 (להלן:"
הנאשם"), הוגש כתב אישום ובו שני אישומים, שכל אחד מהם, מייחס לו תקיפת אחותו שרי ליטאי (להלן: "
המתלוננת"). על פי האישום הראשון ב-9.01.04 על רקע ויכוח בין המתלוננת להוריה תקף הנאשם את המתלוננת באגרופים בראשה, בעט ברגלה והכה בעינה, באופן שגרם לה שטף דם, סימנים ביד ופצע בשפה (להלן: "
האישום הראשון"). על פי האישום השני תקף הנאשם את המתלוננת בתאריך כלשהו באוקטובר 2003 (להלן: "
האישום השני").
ההליכים המקדמים והגשת הראיות
ב - 14.12.05 התקיימה הישיבה הראשונה , וכבר אז כפר הנאשם במיוחס לו ונקבע מועד לשמיעת הוכחות.
ב -
28.02.06 שנקבע להוכחות, עדי התביעה לא התייצבו בבית המשפט. הנאשם אמר שביקש מאחותו - המתלוננת להופיע למתן עדות, וכמוהו עשתה גם אמם, אך היא לא עשתה כן. בנסיבות אלו לא היה מנוס מדחייה. נגד המתלוננת, שהוזמנה כדין, הוצא צו הבאה. מהמסמכים שבתיק עולה, שצו ההבאה בוצע ב- 3.04.06, ובהתאם לו הופקדו בקופת בית המשפט 1000 ש"ח.
ב - 8.05.06 שנקבע להוכחות נדחה ביוזמת בית המשפט מחמת אילוצי יומן והדיון נקבע ל- 30.05.06. בין לבין פנה הנאשם לסנגוריה הציבורית בבקשה למינוי סנגור. הסנגוריה הפנתה את הבקשה לבית משפט ב- 10.05.06. ב- 11.05.06 החלטתי, ששאלת הייצוג תידון במעמד התביעה.
ב - 30.05.06 נעניתי לבקשת הנאשם ועו"ד בנימין בן נתן מונה לייצג הנאשם (להלן: "
הסנגור").
ב - 18.06.06 ביקש הסנגור דחייה על מנת שתהיה לו שהות לגבש עמדתו ולהידבר עם התביעות.
ב - 05.09.06 התברר לבית המשפט, שניסיון ההידברות לא הניב הסכמות. הסנגור חזר על כפירת הנאשם והשיב בפירוט לעובדות שבאישום הראשון. את האישום השני כפר כפירה גורפת בטענה, שהנאשם לא יכול לפרט, משום ניסוחו הכוללני של האישום (עמ' 4 לפרוטוקול). נקבע מועד חדש לשמיעת הוכחות
. הסנגור הודיע שהוא מסכים להגשת הודעת הנאשם ת/3 ותמונת המתלוננת ת/5 (עמ' 4 ש' 18-19)
ב - 20.11.06 המתלוננת לא הופיעה, התובעת הצהירה ביקשה לקבל שלא הצליחה ליצור איתה קשר, למרות שניסתה לעשות כן ועתרה להזדמנות נוספת. הסנגור ביקש להתחשב בסבל ובעינוי הדין הקשה הנגרמים לנאשם "לנוכח גחמנות התביעה" (עמ' 5 ש' 6) ודרש לזכות את הנאשם. לאחר עריכת האיזונים הדרושים החלטתי להעדיף את האינטרס הציבורי, הוצא צו הבאה שני נגד המתלוננת ונקבע מועד נוסף לדיון (ראו החלטה עמ' 5-6).
ב -12.12.07 התברר שצו ההבאה השני לא בוצע וגם הפעם המתלוננת לא התייצבה בבית המשפט. לאחר כל ההזדמנויות שהיו לתביעה לזמן העדה, הגעתי למסקנה שאין תכלית בדחייה נוספת, כפי שפסק בית המשפט העליון בע"פ 247/87
מדינת ישראל נ' אלנסאסרה, פ"ד מא(4), 783
בהתאם להסכמת הסנגור כאמור לעיל, הגיש התובע, עו"ד היילבורן, חמישה מסמכים: מזכר שכתב רס"מ מרימה (להלן: "
החוקר") - ת/1, קטע שהועתק מהודעת המתלוננת ובו תיעוד התרשמותו מהחבלות שראה על המתלוננת ת/2, הודעת הנאשם - ת/3, תעודה רפואית והזמנה לצילום ת/4א-ב ותמונת המתלוננת ת/5.
לאחר הגשת המסמכים הצהיר התובע אלו עדיי.
הסנגור הודיע שהנאשם בוחר להעיד לאחר שזכויותיו הוסברו לו. יחד עם זאת ביקש הסניגור לדחות הדיון על מנת שתהיה לו שהות להכין את פרשת ההגנה (עמ' 10 ש' 6). בהעדר התנגדות נדחה המשך הדיון.
ב - 13.12.06 למרות הצהרתו באשר לנכונותו של הנאשם להעיד, הגיש הסנגור לתיק בית המשפט בקשה בכתב לפטור הנאשם מלהשיב לאשמה.
ב - 26.12.06 לאחר שמיעת תגובת התובע נדחתה בקשת הנאשם לפטור אותו מלהשיב לכתב האישום, (ראו החלטה בעמ' 12-13 לפרוטוקול). בשלב זה ובניגוד לעמדתו הקודמת, הודיע הסנגור שהנאשם בוחר בזכות השתיקה. בהיעדר עדי הגנה, באי כוח הצדדים סיכמו טיעוניהם (ראו עמ' 13-14) ומכאן הכרעת דין זו. בטרם אדרש לסיכומים תבחנה הראיות שבפני.
מהחומר שבפני עולה כדלקמן: