הקדמה
גלגולו של כתב האישום נושא הכרעת דין זו אינו שיגרתי, ועל כן, מן ראוי בפתח הדברים להביא תולדותיו בקצרה.
בראשית הועמד הנאשם לדין בבית המשפט המחוזי בכתב אישום שייחס לו עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1)+(4) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן:"חוק העונשין"), בנסיבות בהן, על פי העובדות, החדיר את אצבעו לאבר מינה של המתלוננת, ללא הסכמתה החופשית ותוך ניצול שכרותה שמנע ממנה להביע הסכמה חופשית.
הנאשם כפר באשמה ושמיעת ההוכחות החלה בבית המשפט המחוזי. במהלך הבאת הראיות, לאחר מספר דיונים בהם נשמעו מספר עדים- שוטרים, הגיעו הצדדים להסכמה כי הנאשם יחזור מכפירתו וכתב האישום יתוקן. מסיבות שלא הובאו לידיעת בית משפט זה הוחלט באותו שלב על העברת הדיון לבית המשפט השלום במתכונתו הנוכחית, דהיינו, בו מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. מנקודה זו ואילך המשיך ההליך המשפטי להתנהל בפני ערכאה זו, ובמסגרתו נשמעו עדי תביעה נוספים ובמרכזם המתלוננת וחברתה, וכן פרשת ההגנה, בה העידו הנאשם ועדים מטעמו.
חזית המחלוקת בין הצדדים
אין בתיק שבפני עובדות מורכבות במיוחד, ולא סוגיות משפטיות סבוכות הצריכות ליבון מעמיק, ובסופו של יום, בשים לב לגרסאות המתלוננת והנאשם, כפי שעוד יבואר, ניתן להגדיר את זירת המחלוקת כצרה ביותר. עם זאת, בשל אופיו של האירוע והנסיבות בהן נקלעה המתלוננת לפרשה סיפור המעשה קשה ומורכב.
ונפתח בכתב האישום: עובדותיו מתארות אירוע שהתרחש בשעת לילה מאוחרת של יום27.12.05, במכוניתו של הנאשם שחנתה סמוך למועדון "האומן 17" בתל - אביב (להלן: "המועדון"). במהלכו, לגרסת התביעה, עשה הנאשם מעשה מגונה במתלוננת, ללא הסכמתה, בכך שנגע באיבר מינה לשם ביזוי, סיפוק או גירוי מיניים, מעשה המהווה עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
גרסתו של הנאשם, שכפר באשמה, לגבי נסיבות האירוע, לא הייתה בבחינת הכחשה גורפת של כל העובדות, אלא העמדת גרסה שונה למהלך הדברים והצגתם באור אחר, תוך ניסיון לתת משמעות השוללת מהתנהגותו את האספקטים הפליליים שמייחסת לו התביעה.
על המוסכם והחולק
כפי שפתחתי, המחלוקת העובדתית למה שהתרחש בתוך הרכב מצומצמת ותקבע בהתאם להחלטה האם לאמץ את גרסת המתלוננת, על אדניה עותרת התביעה לסמוך את הרשעת הנאשם, או שמא לבכר על פניה את גרסת הנאשם, המבקש לא להעניק לעדותה כל אמון, או למצער לקבוע שאין בה כדי לשמש מסד, מעבר לכל ספק סביר, להרשעה בפלילים.
מהם אפוא גבולות המחלוקת העובדתית?
שורה של עובדות מוסכמת על הצדדים וממנה מוסק רוחב זירת המחלוקת.
מוסכם, שביום האירוע, בסמוך למועדון, עלתה המתלוננת לרכבו של הנאשם.
אין חולקין, כי עובר לכך שתתה כמות ניכרת של אלכוהול והייתה במצב של שיכרות ובלבול.
לית מאן דפליג, שבשלב מסוים בעת שהייתה בתוך הרכב, הוריד הנאשם את משען הכסא עליו ישבה המתלוננת.
ואין גם מחלוקת, כי הנאשם נגע במתלוננת וליטף את ראשה, צווארה וכתפיה.
ובאשר למעשה העומד במוקד הדיון: למצער, גם על פי גרסת הנאשם, הוא התעסק עם חצאיתה של המתלוננת ונגע באקראי ברגלה וגם באבר מינה. מכאן, שבעניין אחרון ומהותי זה, המהווה את ליבת האשמה, גדר המחלוקת מצטמצם לשאלה, האם עשה זאת בטעות או בכוונה. משמע, בהוכחת יסוד הכוונה המתלווה למעשה מצטמצם התיק כולו.
התביעה המטילה יהבה על עדותה של המתלוננת סבורה כי הוכחת הכוונה המינית של הנאשם נלמדת, מעבר לעדותה המהימנה, גם מהתמונה הראייתית המתגבשת מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירוע, אפילו על פי גרסתו, בצירוף שקריו במשטרה ובבית המשפט. ההגנה לעומתה גורסת, שאין להעניק כול אמון לגרסה זו, התלויה, לטעמה, על בלימה של שקרים, חצאי אמיתות ועיוותים עובדתיים.
פרשת התביעה
ותחילה לסיפור המעשה העולה מעדות המתלוננת.
בעומדה על דוכן העדים תיארה המתלוננת את סיפור המעשה מתחילתו ועד סופו, כשהיא קושרת את הנאשם באופן ברור וחד משמעי למעשה המגונה שביצע בגופה. העדה שחזרה בפרוטרוט, וללא כחל וסרק, את כול השתלשלות הדברים, גם בהתייחס לחלקים שלא החמיאו לה, החל מהשלבים המוקדמים של יציאתה עם חברתה לבילוי במועדון, תלבושתה, כניסתן למועדון, שתיית המשקאות החריפים עד שוכרה, הבלבול והערפול בהם לקתה כתוצאה מכך, גניבת חפציה, והעובדה שמצאה עצמה מחוץ למועדון ללא חברתה, עובר לשלב בו פגשה בנאשם והובלה לרכבו, דרך התנהלותו של הנאשם בתוך הרכב לפרטי פרטיה, וכלה במעשה המגונה שביצע בגופה והימלטותה ההיסטרית מהרכב.
ולתיאור הכרונולוגי של התפתחות הדברים ביתר הרחבה: