1. כתב האישום מייחס לנאשם, נהג מונית, עבירה של הסעת שב"ח, בניגוד לסעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: "החוק") בכך שביום 3.8.04הסיע במוניתו שלושה תושבי האזור, שפרטיהם מפורטים בכתב האישום, אשר שהו באותה עת בתחומי המדינה, ללא אישורי שהיה או תעסוקה כדין.
אין חולק כי המדובר בתושבי האזור ללא אישורי שהייה כדין (ראה גם ת/4), כפי שאין חולק כי הנאשם חשד שהמדובר בתושבי שטחים (ראה, למשל, עמוד 14 שורות 1-4 ועמוד 15 שורות 15-16 לפרוטוקול עדות הנאשם).
המחלוקת מתרכזת בשאלה האם הנאשם פעל כדין, כדי לברר זהות הנוסעים, כאשר נטל הראייה רובץ לפתחו, בנסיבות דלעיל, לאור לשון סעיף 12א(ד)(1) לחוק.
2. השוטרת,
נטלי חבאני, העידה, כי במהלך עבודתה הבחינה בנאשם מבצע עבירת תנועה, עת עבר מהנתיב האמצעי ברחוב ז'בוטינסקי פינת מקדונלד ברמת גן, מכיוון מערב למזרח, אל הנתיב השמאלי, תוך עקיפת טור ארוך של רכבים וביצוע פניית פרסה, לכיוון תל אביב (ראה דו"ח התעבורה, ת/2).
השוטרת הורתה לנאשם לעצור וכאשר עצר, לאחר פניית הפרסה, הבחינה השוטרת כי ברכב יושבים שלושה תושבי האזור.
תגובתו של הנאשם, כעולה בדו"ח הפעולה ת/1, הייתה: "ברמזור הם עלו, שאלתי אותו מאיפה הוא, הם אמרו אנחנו ערבים מישראל".
3. הנאשם העיד, כי כשהמתין בצומת לרמזור ירוק, בנתיב האמצעי, נפתחה באופן פתאומי דלת המונית ונכנסו אליה שלושת הנוסעים תוך הכנסת חפציהם לתא המטען. אחד הנוסעים פנה אליו ואמר לו "תל - אביב". הוא
חשד שהמדובר בשב"חים ולפיכך ביצע באופן אינסטינקטיבי פניית פרסה על מנת לעצור בצד, היות ועמד באמצע צומת מרכזי, ולברר את פרטי הנוסעים, אך השוטרת הקדימה אותו.
4. הנני דוחה מכל וכל את גרסת הנאשם לפיה התכוון לעצור בצד ולברר את חשדו וזאת הן לאור התרשמותי מאופן עדותו והן לאור הגיון הדברים.
קשה לקבל את הטענה שהשבחי"ם, ביוזמתם, ללא כל פנייה אל הנאשם, העמיסו מטענם לתא המטען והתיישבו במונית, באמצע צומת עמוס תנועה, כאשר כוון המונית הפוך מהכוון הרצוי להם.
אף אם הייתי מקבל גרסת הנאשם, היה עליו להורות להם לרדת מן המונית, כדי שיאספם, כדין, לאחר הצומת ומכל מקום, בו ברגע שהתעורר חשדו, היה עליו לחצות את הצומת ולעצור באופן מיידי בצד.
עצם ביצוע פניית הפרסה, תוך ביצוע עבירת תנועה, ועקיפת טור ארוך ועמוס של מכוניות, על מנת לשוב למסלול הנסיעה לתל - אביב, מלמדים כי הנאשם התכוון להסיע הנוסעים למחוז חפצם ולא לברר זהותם.
משכך, לא עשה הנאשם את המוטל עליו לפי החוק, לכל הפחות עצם את עיניו ובכך התגבש יסוד המודעות, הנדרש לשם ההרשעה, יחד עם היסוד העובדתי.
5. הסנגור טען כי לא הייתה כל ברירה בידי הנאשם, שכן על פי נהלי משרד התחבורה, אסור לנהג המונית לברר מחוז חפצם של נוסעים טרם עלייתם למונית. אין בטענה זו כל ממש - נהפוך הוא: אסור לנהג מונית להעלות נוסעים על רכבו באמצע נתיב תחבורה, ברמזור אדום, אלא רק בצד הדרך ובמקום מותר. לפיכך, גם אילו הייתי מקבל גרסת הנאשם לגבי נסיבות עליית הנוסעים לרכבו, כל שהיה עליו לעשות הוא לעצור בצד הדרך, מייד לאחר הצומת, לברר כל שנדרש, לרבות זהות הנוסעים - וזאת לא עשה.
6. במהלך הדיון עלו שאלות והשגות לגבי נסיבות גביית הודעות הנאשם במשטרה. מאחר וממילא הנאשם מאשר כי הרשום בהודעותיו, ת/5 ו- ת/6, אלו דברים שאמר (עמוד 17 שורות 12-16) ומאחר וההרשעה מבוססת רובה ככולה על גרסת הנאשם בעדותו ועל עדות השוטרת, לא מצאתי לנכון להידרש לטענות בעניין זה בפירוט, ואסתפק בהערה כי טענת הנאשם שהייתה הודעה שלישית, שכלל אינה בתיק החקירה, אינה אמינה, אינה סבירה וגובה ההודעות כלל לא נחקר לגבי כך.
-
סוף דבר, הנני מרשיע את הנאשם בעבירה של הסעת שב"ח, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק.
ניתן היום י"א באלול, תשס"ו (4 בספטמבר 2006) במעמד הצדדים
ב"כ הנאשם:
אבקש דחייה קצרה לצורך הטיעון לעונש.