1. כתב האישום מייחס לכל אחת משתי הנאשמות עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, בניגוד לסע' 380 ל
חוק העונשין.
סעיף חוק זה, בצירוף לאמור בסע' 378 המגדיר את המונח "תקיפה", מחייב את התביעה להוכיח, מעל כל ספק סביר, שבפרשתנו, הנאשמות, במודע ובכוונה, הפעילו כח על גופה של המתלוננת, העדה דיאנה תלמיד, וזאת "שלא כדין", כאמור בסע' 375 לחוק, דהיינו, ללא שעומדת לנאשמות הגנה כלשהי שבדין הפוטרת אותן מאחריותן.
במקרה זה ענייננו בשני אירועים. בראשון, היתה זו נאשמת 1, האם, שתקפה את המתלוננת כששתיהן ניצבות על שביל הגישה לדלת הבית המשותף בו מתגוררות שתיהן, ובשני, הנאשמת 2, הבת, שתקפה את המתלוננת מעט מאוחר יותר, במדרכה שממול הבית. שתי הנאשמות הודו, בדבריהן, במעורבותן בשני אירועים אלו, אך לטענתן היתה זו המתלוננת שבשני המקרים תקפה את הנאשמות וכל שעשו הנאשמות היה להתגונן מול התקיפה כך שאם נגרמה למתלוננת חבלה של ממש בגופה, אין להטיל על הנאשמות כל חבות, פלילית או אחרת, למעשה התקיפה שגרם לכך.
2. אין חולק כי יחסי השכנות בין המתלוננת, המתגוררת בקומה הראשונה שבבית ברח' בר-כוכבא 104, הרצליה, מתחת לדירת משפחת הנאשמות, היו גרועים. המתלוננת מגדלת כלב והנאשמת חששה כי בנה,העד שון, מפחד מהכלב המאיים עליו. המתלוננת, מצידה, סברה כי שון, ילד בן 10, מתגרה בכלב. עוד מתברר, כי המתלוננת מצאה בגינה הצמודה לדירתה ניירות, זבל וקלפי משחק, שנזרקו על ידי בני משפחת הנאשמת מחלון דירתם. לאחר שהדבר חזר ונישנה, אספה המתלוננת את הזבל והניחה את הערימה ליד דלת הנאשמת. אווירה עכורה זו בין השכנות היותה את הרקע לאשר התרחש בערבו של יום ה- 31.8.03, עת נפגשה המתלוננת, המטיילת עם הכלב הקשור ברצועה, ובין נאשמת 1 ובנה שון, על שביל הגישה לפתח הבית. השתיים מודות כי החלה שיחה ביניהן בענין זריקת הזבל, שיחה שעברה במהירות להטחת אשמות וצעקות. משלב זה משתנות גירסאותיהן לחלוטין.
המתלוננת מספרת כי הנאשמת 1 סטרה לה ולאחר מכן דחפה אותה ארצה, תלשה שערותיה והמשיכה לחבוט בה, משקפיה נפלו ונשברו, עד שהגיע העד דניאל מסלוקה, חברה המתגורר עמה, לשמע צעקותיה, והוא הפריד בין השתיים ונשא אותה, עם הכלב, חזרה לדירתה.
הנאשמת 1 מספרת כי המתלוננת, עם הכלב או באמצעותו, מנעה ממנה להתקדם בשביל לעבר הבית, וכשהזיזה הנאשמת את הכלב ברגלה, בדרכה לעבר הכניסה, התנפלה עליה המתלוננת, מאחור, משכה בשערותיה, הפילה אותה ארצה, ומרגע זה ראתה הנאשמת 1 רק "חושך בעיניים" ואינה זוכרת בדיוק את אשר אירע.
לאירוע זה לא היו עדים, פרט לשון בן ה- 10. שמעתי את עדותו ושוכנעתי כי אין הוא אלא חוזר במדוייק על דברי אימו, כפי ששמע לא אחת בבית המשפחה. אין לסמוך על עדותו לאור השפעת אימו וגיוסו ל"מען" המשפחה. הוא נשמע כמדקלם את תלמודו תוך שימוש במילים לא לו, כמו "קטטה", שנשמעו בגירסת בני משפחתו.
עד התביעה דניאל מסלוקה לא היה במקום כשהתיגרה החלה אלא רק בסיומה. יתכן ובעלה של הנאשמת 1 היה שם, אך לא הוכח כראוי אם הספיק להגיע למקום טרם החלה הקטטה. שכנים אחרים - לא זומנו לעדות.
בית המשפט נותר כשבפניו גירסת המתלוננת מול גירסת הנאשמת 1. כידוע, נטל ההוכחה הינו על התביעה. בית המשפט נקרא לקבוע מימצא בשאלה מי מבין השתיים היה זה שתקף ראשון ושמעשי השניה היו אך בתחום המידתיות בהגנה על גופה (ראה האמור בסע' 34י' לחוק
העונשין). הפטור מאחריות פלילית קיים רק כאשר "מידת ההגנה אינה עולה, בחוסר סבירות, על הצורך להתגונן" (ראה סע' 34 ט"ז לחוק).
ב"כ התביעה מנסה ללמוד מגירסת הנאשמת 1 באימרתה במשטרה (ת/1) כי אין להאמין לדבריה, לאור הסתירות בין האימרה והעדות. לא מצאתי ממש בטענה זו, ואין לדקדק בדברי הנאשמת 1 באימרתה, לאחר שנחקרה בשעת לילה, זמן קצר לאחר אירוע קשה בו נטלה חלק ולא השתכנעתי כי גובה ההודעה טרח לרשום במדוייק כל מילה ומילה שנאמרה. הנאשמת 1 היתה מרוגשת, פצועה קלות ולא ניתנה לה האפשרות להתייעץ עם עורך דין טרם חקירתה. עקרונית, גירסתה במשטרה זהה לגירסה מעל דוכן העדים.
סביר להניח כי הנאשמת 1 כעסה ורגזה על מעשי המתלוננת, שהניחה את הזבל בפתח דירתה. המתלוננת אף מנעה ממנה את דרכה בשביל. המתלוננת מוסיפה ומספרת כי דווקא אז השתחררה רצועת הכלב בחלקה, וגם אם הדבר לא נעשה במכוון להפחיד את הנאשמת 1, ברור מגירסת הנאשמת 1 כי היא חששה שהמתלוננת מנסה לאיים עליה באמצעות הכלב. בנסיבות אלה, סביר יהיה כי אכן, הנאשמת 1 היא זו שפתחה בתגרה, וסטרה על פני המתלוננת. אינני מקבל כי ערימת השיער שנתלשה מראש המתלוננת, שעליו הצביעה בפני השוטרת מיטל נהרי שהגיעה למקום זמן קצר לאחר מכן, היה דווקא שיער הנאשמת 1, כטענת הסניגור. מדוע תאסוף המתלוננת ותשמור את שיער הנאשמת? אולם, מכל מקום, גם אם היתה זו המתלוננת שתקפה ראשונה, הרי תוצאות האירוע מלמדות כי מעשי נאשמת 1 חרגו באופן חד משמעי מעקרון המידתיות המקנה את הפטור מאחריות בגין "ההגנה העצמית", בהתגוננות כנגד תקיפה. תקיפה תהיה כ"דין" אם נועדה למנוע פגיעה בגוף המתגונן, אך זאת רק בתנאי שלא חרג במעשיו מהדרוש לשם כך. המתלוננת מספרת שנתלשו שערותיה, משקפיה נשברו היא נדחפה לעבר הגדר וכמעט ואיבדה את הכרתה. עדות החבר דניאל (עמ' 16 לפרוטוקול) מחזקות את דבריה. גם הנאשמת 1 מודה שהמתלוננת "התחזתה" כאילו התעלפה. על כן נראה לי כי ניתן לקבוע, במידה הדרושה במשפט הפלילי, כי מעשי הנאשמת 1 היוו תקיפה שלא כדין, ושאין לה כול פטור מאחריות. וכאשר נתלשו שערות המתלוננת והיא נשרטה בגופה, עניננו בתקיפה הגורמת לחבלה של ממש.
3. האירוע השני נוגע לנאשמת 2 בלבד, והוא אירע זמן קצר לאחר סיומו של האירוע הקודם. הנאשמת 2, בתה של נאשמת 1, שהיתה אז בת 19 שנה, שהתה אותו זמן בדירתה. לאחר ששמעה מאימה את אשר התרחש, ירדה למטה לחצר הבית ולגירסת המתלוננת ודניאל החבר, החלה מקללת, בצעקות, את המתלוננת. הנאשמת 2 מודה בהתנהגות זו באימרתה במשטרה (ת/2), שניתנה עוד באותו לילה. היא מספרת כי "צעקה" לה, (למתלוננת) מבחוץ, ובהמשך אף מספרת כי "קיללתי אותה - זונה שרמוטה". גם אם, כטענת הסניגור המלומד, גובה ההודעה לא דקדק ברישום דברי הנאשמת 2, עדיין הדברים, בעיקרם, ברורים ואינם ניתנים לפרשנות שונה, ובמיוחד שיש בכך אישור מלא לדברי המתלוננת.
בהמשך הגיעו למקום הורי המתלוננת והנאשמת 1 החלה להפנות את דבריה אל אם המתלוננת. הנאשמת 2 מודה אף בכך בעדותה. המתלוננת, שלדבריה חששה שהנאשמת 2 תפגע באמה, חולת לב, יצאה מדירתה ורצה אל הנאשמת 2. לגירסת המתלוננת היתה זו נאשמת 2 - "שתפסה אותה והתחילה להכות אותה בידיים" (ת/2 עמ' 2 שורה 19), בעוד שנאשמת 2 מספרת כי - "דיאנה דפקה ריצה מהבית שלה וקפצה עלי ומשכה לי בשיער". כך או כך, השתיים נופלות לארץ, תוך שהן חובטות זו בזו.
הנאשמת 1 העידה כי רק ניסתה להתגונן, כאשר היא - "לא תצא פראיירית" (ת/2 שורה 12) והרי היא אינה - "הבחורה הכי עדינה בעולם ...", מכל מקום, אין ליתן משקל רב לגירסתה. באימרתה (ת/2) היא מספרת כי המתלוננת - "דפקה לי את הראש ברצפה" ובעדותה הראשית היא מעידה כי - "אמא שלה דפקה לי את הראש ברצפה" (עמ' 28 לפרוטוקול), וכאשר עומתה עם גירסתה השונה באימרתה, היא בוחרת לומר כי - "שתיהן עשו את זה"!
גירסת הנאשמת 2 לגבי האירוע חסרת משקל אף מנימוק נוסף. מעדות שתי הנאשמות עולה כי אב המשפחה נכח במקום והוא זה שהפריד בין הניצות. ההלכה היא כי מחדלו של צד במשפט מלהשמיע עד שבשליטתו, שעדותו, לכאורה, אמורה היתה לתמוך בגירסתו של אותו צד, מקימה את החזקה כי העדות עשויה לתמוך דווקא בגירסת הצד האחר. לא שמעתי כל נימוק של ממש לאי זימון האב לעדות.
יחד עם זאת, אף גירסת התביעה לאירוע זה, אינה עומדת במבחן ההגיון.
המתלוננת שומעת את קללותיה הנחרצות של נאשמת 2, היא חוששת כי נאשמת 2 תפגע באימה, והיא יוצאת בריצה מדירתה, להגן על האם, ובמצב זה האם היתה זו דווקא הנאשמת 2 שבחרה לתקוף אותה שם, כשהיא על המדרכה, רחוק מפתח הדירה? במקרה זה, הסביר הוא כי השתיים פגשו זו בזו, וחברו יחד בקטטה או תגרה, בנסיון משותף לפגוע זו בזו.
על כן, לא נותר בפני אלא לזכות את הנאשמת 2 מהעבירה של תקיפה ולהרשיע את הנאשמת בעבירה של השתתפות בתגרה, בניגוד לסעיף 191 לחוק, בו נאמר כדלקמן:-
"המשתתף שלא כדין בתגרה במקום ציבורי, דינו - מאסר שנה אחת"