1. כתב האישום מייחס לנאשם שני אישומים שונים, המתייחסים לאירועים בינו לבין אשתו. אבחן את האישומים על פי סדר התרחשותם הכרונולוגי ולא על פי סדר האישומים בכתב האישום.
2. יצוין כי פרשת הראיות נשמעה לאחר שהתרתי לנאשם לחזור בו מהודאתו, הודאה בעקבותיה התקבל תסקיר שרות מבחן, שלמותר לציין כי הנני מתעלם ממנו לחלוטין בשלב זה.
אישום שני
3. אישום זה מייחס לנאשם עבירת איומים כלפי אשתו, המתבטאת בדברי איום וכן בהנפת יד לעבר המתלוננת, תוך אמירה מאיימת נוספת המלווה את הנפת היד.
4. בעדותה בפני, תיארה המתלוננת את אופן התרחשות הדברים בצורה שונה באופן מהותי מכפי שמופיע בכתב האישום ובהודעתה במשטרה, ת/8. השוני המהותי נעוץ בעיקר בטענת המתלוננת (עמוד 13 לעדותה), כי ביתה נכחה אף היא באירוע, חצצה בין הנאשם לבין המתלוננת וספגה מכה מידו של הנאשם. לעניין זה חשיבות רבה, שכן המדובר בעדה מהותית, שלא הובאה, משום שהתביעה לא ידעה על קיומה, שכן המתלוננת לא הזכירה זאת בהודעתה, ת/8 ואף לא סיפרה זאת לשוטר אשר הגיע לבית המתלוננת, כפי הנראה על פי קריאת הנאשם (דוח פעולה ת/5).
5. יש להיזהר מלסמוך ממצא על דברי המתלוננת בלבד, בשל סכסוך הגירושין ביניהם וטענתה כי לנאשם אישה אחרת (עמודים 12 ו- 16 לפרוטוקול), כשמאידך הנאשם עשה רושם כמי שאינו ממעט מחלקו והודה כי היו חילופי דברים בין הצדדים, אך לא דברי איום או הנפת יד. גם המתלוננת בעדותה ציינה בעיקר קללות, לא זכרה תוכן הדברים ורק לאחר רענון זיכרון חזרה על חלק מהם בלבד (עמוד 13 לפרוטוקול).
6. לפיכך ולאור שינוי הגרסה המהותי בעדותה של המתלוננת בפני, אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מהמיוחס לו באישום זה.
אישום ראשון
7. אישום זה מייחס לנאשם עבירות של הפרת הוראה חוקית, תקיפת המתלוננת ואיומים.
8. התביעה, בסיכומיה, הסכימה שיש לזכות את הנאשם מן העבירה של הפרת הוראה חוקית, לאור הקושי בתוכן ההוראה החוקית, שהתירה לנאשם שהות בדירה, אך רק בחלקים מסוימים בה, שאינם כוללים את המטבח, למרות שיש רק מטבח אחד בדירה (עמוד 19 לפרוטוקול).
9. לאור עמדת התביעה, נוסח ההוראה החוקית והספק אם הנאשם הפר ההוראה, על פיה נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת, כשמעדות המתלוננת בפני עולה כי היא הקדימה ופנתה לנאשם, שבתחילה רק השיב לדבריה, אני מזכה את הנאשם מן העבירה של הפרת הוראה חוקית.
10.
לגבי עבירת האיומים, הנאשם הודה בעדותו, לכאורה, באיומים, אך אופן עדותו מלמד כי כוונתו הייתה שאכן היו חילופי דברים קשים, אולם איני סבור שניתן לראות בכך, בנסיבות אמירת הדברים, משום הודאה בדברי איום (ראה עמודים 23-24 לפרוטוקול) ועל כן לא אסתפק בכך בלבד כדי להרשיעו בעבירת האיומים. אולם, דברי המתלוננת בעניין זה, כי הנאשם איים שירצח אותה, היו ברורים מאד, וכשהם מצטרפים לדברי הנאשם כי אינו זוכר בדיוק מה אמר, ביחד עם הגיון הדברים, שאילולא נאמרו דברי איום, אין כל סיבה שהמתלוננת תתקשר למשטרה, שוכנעתי כי הנאשם אכן איים על המתלוננת.
11.
לגבי עבירת התקיפה, הנאשם טען כי המתלוננת מעדה ונחבלה, לאחר שנבהלה כשרצועת השעון שענד על ידו נפתחה והוא עשה תנועה פתאומית כדי לתפוס את השעון. לא אוכל לקבל גרסה זו. לטענת הנאשם לא היו כל אירועי אלימות קודמים בינו לבין המתלוננת. בנסיבות אלו, לא הייתה למתלוננת, לכאורה, כל סיבה לחשוש כי הנאשם עומד לתקוף אותה והטענה כי נפלה לאחור ונחבלה, עקב חששה מתקיפת הנאשם, רק משום שאחז ברצועת השעון, אינה מתקבלת על דעתי. טענת המתלוננת, כי השעון עף מזרועו של הנאשם עקב החבטה (עמוד 19 לפרוטוקול), הגיונית יותר.
12. גם התנהגות הנאשם, אשר עזב את הבית לאחר האירוע, למרות שרק זה עתה הגיע לביתו וכשלכאורה לא הייתה לו כל סיבה להימלט מהמקום, אם לא נהג כלפי המתלוננת באלימות, מחזקת את גרסת המתלוננת ואינה מתיישבת עם גרסת הנאשם, כשגם הסברו לכך, בעמוד 25 לפרוטוקול, אינו הגיוני.
13. לפיכך אני מרשיע את הנאשם בעבירת האיומים ובעבירה של תקיפת בן זוג.
14.
סוף דבר, הנאשם מזוכה מעבירת האיומים נשוא האישום השני ומהעבירה של הפרת הוראה חוקית ומורשע בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה ושל תקיפת בן זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, נשוא האישום השני.
ניתן היום י"ד באייר, תשס"ה (23 במאי 2005) במעמד הצדדים
התובעת:
מסיבה כלשהי התיק לא ברשותי.