על פי הנטען בעובדות כתב האישום, תקף הנאשם, בעת שנהג במונית (להלן: "הרכב"), בתאריך 17/5/04, בשעה 10.00 לערך, בחניית בית חולים תל השומר, את שרה אבייב (להלן: "המתלוננת"), בכך שהסיע את הרכב ופגע בה, למרות שידע כי המתלוננת עומדת במקום בו עמדה, וכל זאת במטרה לגרום למתלוננת לסור מדרכו ולאפשר לנאשם להחנות את רכבו - וכתוצאה מכך, נחבלה המתלוננת בברך השמאלית ונגרמה לה חבלה של ממש. לנאשם יוחסה, על כן, עבירה על פי סעיף 380 לחוק העונשין.
הנאשם אינו מתכחש לכך, כי פרץ ויכוח בינו לבין המתלוננת, מאחר ו"שמרה" על מקום חניה, עבור כלתה, היא ע.ת. מס' 2, כשהנאשם סבר שאין זה ראוי לעשות כן. עם זאת, לטענתו, הויכוח הסתיים בכך שהמתלוננת החליטה לפנות את מקום החנייה, משנוכחה לדעת כי הנאשם חוסם ברכבו את אפשרות הכניסה לחניה, מה גם שעדת תביעה 2 איתרה מקום חניה אחר, בסמוך לו, שאליו פנתה והוא פנה, על כן, עם רכבו ונכנס למקום החניה בו עמדה קודם לכן המתלוננת, מבלי שפגע בה.
בעדותה מסרה המתלוננת, כי על רקע סירובה לפנות את מקום החניה בו עמדה, פנה הנאשם עם רכבו ופגע בה, בברכה, וכתוצאה מכך נפלה. מספר ימים לאחר מכן פנתה לרופאת המשפחה, מאחר ובמקום הפגיעה הופיעה נפיחות, והיא הפנתה אותה לאורטופד מומחה, ד"ר אייל ריבלין (ע.ת. מס' 3), שבדקה והעלה את ממצאיו בתעודה רפואית (ת/2), שממצאיה היו, כעולה גם מעדותו בביהמ"ש, שאריות שטף דם, שהכחיל (אקימוזיס), בברך שמאל של המתלוננת, דבר שמתאים לאירוע חבלתי שיכול היה להתרחש ימים או שבועות עובר לבדיקתו, שהיתה בתאריך 30/4/04, לאמור, כשבועיים לאחר האירוע הנטען. כן מסר ד"ר ריבלין, , כי גילה שינויים שחיקתיים בברך, שאינם שייכים להופעת שטף הדם.
בחקירתה הנגדית מסרה המתלוננת, כי ספגה את המכה בברך ימין שלה (עמ' 10, שורה 30), כשיש לציין, כי בהודעתה במשטרה (ס/1), ציינה כי מדובר בברך שמאל, שנפגעה וכך גם מעלה התעודה הרפואית שהומצאה (ת/2).
עוד מסרה המתלוננת, כי לאחר מספר ימים, משברכה האדימה והכחילה, סברה כי הדבר נובע מאותה מכה שספגה.
כלתה של המתלוננת, אלאונורה אבייב, היא ע.ת. מס' 2, מסרה בעדותה בביהמ"ש גירסה התומכת בגירסת המתלוננת, וטענה כי המתלוננת אכן נפלה כתוצאה מהפגיעה בה, אלא שמסתבר כי בהודעתה במשטרה מסרה כי המתלוננת: "כמעט נפלה", כתוצאה מאותה מכה שספגה (ס2, שורה 8). עוד עולה, כי המתלוננת טוענת כי הנאשם התריע כי אם לא תפנה את החניה יפגע בה (עמ' 10, שורה 19). עובדה שאינה זכורה לע.ת. מס' 2.
כמו כן, טענה ע.ת. מס' 2 בעדותה כי הנאשם יצא מרכבו, טרם הפגיעה במתלוננת, (עמ' 12, שורה 25), בעוד שבהודעתה ס/2, מסרה כי הנאשם יצא מהמונית לאחר הפגיעה במתלוננת, בעוד שהמתלוננת טענה בעדותה כי הנאשם לא יצא מהרכב טרם פגיעתו בה, אלא הוציא אך את פלג גופו העליון מהרכב (עמ' 10, שורות 17-18).
אמנם לא ניתן לצפות, כי המתלוננת וע.ת. מס' 2, ימסרו תיאור דברים דומה לחלוטין, לגבי התרחשות קצרה מעין זו.
עם זאת, כפי שפורט לעיל, מסתבר כי לעיתים, תיאורים שנמסרו בהודעותיהן במשטרה, לא עלו בקנה אחד עם אמירות בהקשר זה, בעדותן של המתלוננת וע.ת. מס' 2, בביהמ"ש.
השיהוי בהגשת התלונה, והממצאים הרפואיים כפי שהובאו לעיל, יש בהם בפני עצמם לשלול מקיומה של תשתית ראייתית שדי בה להרשעת הנאשם, בהסתמך על גירסת המתלוננת וע.ת. מס' 2.
המתלוננת הבהירה כי רק לאחר מספר ימים, משנתגלתה נפיחות בברכה, פנתה לרופאה, שהפנתה אותה לד"ר ריבלין (ע.ת. מס' 3). ברי הוא, שהממצאים הרפואיים של אותה רופאה יכלו לשפוך אור על טיב הפגיעה שנראתה בברכה של המתלוננת, בסמוך לאחר הארוע ולהצביע, לכאורה, על קשר אפשרי בין הפגיעה הנטענת לבין הממצא הרפואי. אלא שממצאים אלו של רופאת המשפחה לא הוצגו בביהמ"ש, כך שנותרה בסופו של דבר, אך התעודה הרפואית (ת/2),
ש
יש בה בפני עצמה כדי להצביע על אפשרות לפגיעה כלשהי בברכה של המתלוננת, נוכח אותו ממצא של "שארית אקימוזיס", לאמור, שארית של שטף דם, העשוי להצביע כאמור, על פגיעה, שארעה בטווח זמן, שלא ניתן לתחמו די ולשייכו אך ורק דווקא לפגיעה הנטענת מפי המתלוננת וכלתה.
נמצא כי השיהוי בהגשת התלונה, בצירוף המכלול שהובא לעיל, לעניין התיאור השונה שבא מפי המתלוננת מזה וכלתה מזה, לגבי איפיוני התנהגותו של הנאשם, יש בו כדי להקים ולהניח ספק סביר באשר להוכחת אשמתו של הנאשם ולא ניתן בנסיבות אלו, להעדיף את גירסת המתלוננת, על פני גירסת הנאשם, ומחמת אותו ספק סביר, שמתעורר כאמור, אני מורה על זיכויו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
ניתנה היום, ט"ז באדר, תשס"ז (6 במרץ 2007), במעמד הצדדים, הנאשם והודע בפומבי
.