כתב האישום ותשובת הנאשם
1. כתב האישום מייחס לנאשם כי ביום 17.10.04, בשעה 08:30, ליד חוות הנוער הציוני, עצר הנאשם מונית בה נהג דורון לוי (להלן: המתלונן), וביקשו להסיעו לרחוב הורקניה בירושלים. בדרך, ביקש הנאשם מהמתלונן לעצור את המונית מספר פעמים על מנת לאסוף שקיות זבל. לאחר מספר עצירות, נעצר המתלונן ברחוב בני בתירא, סמוך לבית 15, וסירב להכניס שקיות זבל נוספות למונית, וזאת בשל הריח הרע שנדף מהן. המתלונן יצא מהמונית במטרה להוציא את השקיות מתא המטען. בשלב זה לקח הנאשם מוט ברזל והחל חובט במתלונן בפניו ובכל חלקי גופו. כתוצאה מהחבטות נפל המתלונן על הרצפה כאשר הנאשם ממשיך לחבוט בו עד ששני עוברי אורח הרחיקו אותו מהמקום. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרם למתלונן שבר בצוואר ירך ימנית והוא נזקק לטיפול רפואי ממושך. כמו כן נגרמו למתלונן שפשופים ודימום בפנים ובידיים, וכן פצעים בחזה ובצלעות התחתונות.
לאור עובדות אלה מיחס כתב האישום לנאשם ביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333+335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).
2. הנאשם, באמצעות בא כוחו, כפר בעובדות כתב האישום שיש בהן כדי לבסס ביצוע עבירה מצידו. הוא אישר את נסיעתו במונית של המתלונן, הכחיש שאסף שקיות זבל; אישר שהמתלונן עצר לפי בקשתו מספר פעמים, הכחיש שהחזיק במוט ברזל, והכחיש שחבט בגופו של המתלונן. הוא מאשר שהמתלונן נפגע אך הסיבה לכך איננה מהמוט אלא "מהכביש" - הוא דחף את המתלונן וכתוצאה מכך נפל המתלונן ונחבל. הסנגור אמר, כי הוא "לא רוצה לציין במה הוא [המתלונן] נחבל" (עמ' 1). הנאשם הכחיש את חומרת החבלה ואת הקשר הסיבתי. הוא מאשר שהמתלונן אושפז אך לא יודע ממה הוא אושפז. אין טענה לעניין קבילות הודעת הנאשם. באשר למסמכים הרפואיים, הצהיר בא כוח הנאשם שהוא מסכים להגשתם אך "מוסכם כי הרופאים אינם יכולים לקבוע ממה נגרמו החבלות הנטענות" (עמ' 3). באותה ישיבה, ביקש הסנגור: "לקבוע ישיבה אחת לשמיעת כל עדי התביעה, וישיבה נוספת לשמיעת הנאשם ועדי ההגנה .... אנו מבקשים לזמן את עדים מספר 1, 2, 3, 4, 6 ו-9" (עמ' 4).
גרסת המתלונן
3. בתחילת עדותו ציין המתלונן כי הוא סובל מזה חמש שנים ממחלה נדירה הדומה בסימפטומים שלה למחלה של טרשת נפוצה. באשר למה שקרה ביום האירוע הוא העיד את הדברים הבאים: לאחר שאסף נוסע אמריקאי בסמוך לחוות הנוער ויצא מההצטלבות שמאלה לכיוון בן זכאי, עצר אותו הנאשם. לאחר שקיבל את רשות הנוסע האמריקאי, העלה את הנאשם למונית. הנאשם ביקש תחילה לנסוע לרחוב אגריפס. בדרך הריח ריח רע נודף מהנאשם, כאשר העיר לנאשם על כך, השיב הנאשם כי נפל לו משהו בזבל והוא הרים אותו. בהמשך הנסיעה, ביקש הנאשם מהמתלונן להסיעו קודם לרחוב הורקניה, משם הוא צריך לאסוף כמה דברים ואחר כך לרחוב אגריפס. כאשר הגיעו לקרבת בית אלישבע חש המתלונן בבחילה, הוא ביקש מהנאשם לשטוף את ידיו שהיו שחורות. הנאשם אכן ירד ושטף את ידיו בחנות ספורט טוטו והם המשיכו לרחוב הורקניה. במקום היה פח זבל. הנאשם ביקש לעצור על מנת לאסוף "כמה חבילות מליד פח הזבל", אסף את החבילות והכניסן לתא המטען. שוב ביקש לעצור במרחק כעשרה מטרים ליד פח זבל נוסף, ואסף משם חבילות נוספות. משם ביקש הנאשם לנסוע לרחוב יחיל כי יש לו עוד כמה חבילות. משהגיע לשם, שוב היו למתלונן בחילות. המתלונן יצא מהרכב, לאחר שהמתין כעשר דקות, פתח את תא המטען ואמר לנאשם שהוא לא רוצה להמשיך אתו. אז, מציין המתלונן, שהנאשם התעצבן ותקף אותו עם מוט ברזל (ת/2) בכל חלקי גופו. ברגע שהנאשם התחיל להכות במתלונן צעק המתלונן שהוא אדם חולה והתחיל לצעוק לעזרה, הוא ברח לכיוון רחוב הורקניה כשהנאשם ממשיך להכות בו. בין היתר, הנאשם הכה את המתלונן בצוואר הירך. אז התמוטט המתלונן ונפל. אשה מבוגרת שראתה את המחזה התחילה לצעוק, באו אנשים, תפסו את הנאשם והזעיקו משטרה. המתלונן פונה באמבולנס לבית החולים, שם הוא עבר ניתוחים לקיבוע. המתלונן הזכיר גם סיפור של שני שעונים, שלטענתו, הנאשם השאירם על ריצפת המונית עת ירד לשטוף את ידיו במהלך הנסיעה. שני השעונים הוחזרו לידי בא כוח הנאשם בעת הדיון.
גרסת הנאשם
4. הנאשם העיד להגנתו. להלן סיכום גרסתו: הוא יצא מבית הוריו לרחוב סן סימון על מנת לתפוס מונית, שם עצר את המתלונן אשר היה עמו נוסע. הוא ביקש להגיע לשוק מחנה יהודה. לאחר שירד הנוסע בתלפיות, ביקש לחזור לרחוב הורקניה על מנת לקחת תיק. לפני שעלה לבית היו לו שני שעונים והוא השאיר אותם "על המדף של המונה". כשבא לקחת את השעונים, המתלונן "באותו רגע חטף לי את השעונים ואמר לי תשאיר את זה פה" (עמ' 53, מש' 8). היות שיש לו מחסן לא רחוק מהבית, אמר למתלונן לעצור שם על מנת לקחת כמה שקיות. שם התעכב רבע שעה. אז המתלונן ביקש ממנו 60 ש"ח עבור הנסיעה. השניים התמקחו על המחיר, ומשלא הסכימו אמר למתלונן "אם יש בעיה תזמין משטרה". בתגובה אמר לו המתלונן שהוא יוריד אותו בכוח, והוסיף המתלונן ואמר לו: "טוב תעלה". אז, המתלונן נכנס לבית הנוער, וזה לא הכיוון שלו, ואמר לו המתלונן: "עכשיו אני אראה לך, התחיל לקלל להתעצבן, אמרתי הבן אדם מפגר בראש פתאום הוציא סכין,
ניסה לדקור אותי,
דקר אותי ביד וכשמשך את הסכין היו לי עוד שתי חתכים ביד" (עמ' 53). הנאשם מוסיף ואומר, כי על מנת להתגונן מהסכין, "דחפתי אותו עם היד, הוא זז אחורה, ראיתי מקל ברצפה לקחתי את המקל, הוא ניסה לדקור אותי, נתתי לו מכות בידיים כדי להעיף את הסכין, כשזז אחורה היתה ירידה של הכביש התבלבלו לו הרגליים, התגלגל נפל על הכביש עשה 8, 10 סלטות, נשרטו לו הפנים, זו ירידה חזקה שם, הוא נפל על הרגל, לא נגעתי לו עם המקל ברגליים, רק בידיים ניסיתי להפיל לו את הסכין בסך הכל" (עמ' 53, מש' 20).
לטענתו, הוא ציין בפני החוקרת שיש לו דם על היד ויש לו חתכים, וכי עוד בהיותם במקום ביקש מהשוטרים שיחפשו את הסכין, וביקש שיביאו אותה אך הם "לא חיפשו, לא מעניין אותם" (עמ' 54, ש' 7-8).
החקירה הראשית של הנאשם לא התייחסה כלל לתכולה של השקים שהיו עמו. בחקירתו הנגדית ציין הנאשם שבשקים היו לו "צעצועים, מכשירים אלקטרוניים, נעלי בית, סיר חדש שעונים אלקטרוניים, משחקי ילדים" (עמ' 56, ש' 10). הוא מחזיק "
חלק מהדברים" במחסן בבית. יחד עם זאת, הוא הכחיש כי אסף שקיות "מכל מיני תחנות": "
לא אספתי שקיות, עצרתי כדי לקחת כמה שקיות.." (עמ' 56, ש' 20). הוא הסביר מדוע המתלונן לקח אותו למקום בו קרתה התקרית בכך: "הוא לקח אותי לסמטה איפה שאין אנשים כדי לתקוף אותי כדי שאף אחד לא יראה אותו.." (שם, שם). לטענתו, לא מדובר בדברים שאסף מפחי זבל "וגם לא ליד פחי זבל.." (עמ' 56, ש' 22). הוא הכחיש את מה שאמר בהודעתו במשטרה שהוא אסף שקיות. הוא טען: "לא אמרתי. אם הייתי אומר הייתי חותם, אם לא חתמתי אפשר לשים את זה [הודעתו ע.ח.] בצד" (עמ' 57, ש' 4). כאשר נאמר לו כי לא חתם גם על האזהרה השיב: "
אני לא חותם על שום דבר, אני לא מאמין בהם. הם יכולים לשים במקום האזהרה דברים אחרים, אני לא צריך לחתום על שום דבר" (עמ' 57, ש' 8). באשר לתיאור הסכין, בעדותו תיאר אותה באורך של 20 ס"מ, ואילו בהודעתו במשטרה הוא תיאר אותה באורך של 40 ס"מ. כאשר הוציא המתלונן את הסכין מאחורי גבו הוא מציין: "ניסיתי למשוך את הסכין ולא הצלחתי" (שם, ש' 18). הוא לא זוכר את המוט (ת/2), הוא זוכר שהרים מקל לאחר שהמתלונן "דקר אותי ביד".הוא מתרץ את העובדה שהוא הלך אחרי המתלונן כשהוא מתגלגל, בכך: "רציתי לקחת ממנו את הסכין, שהמשטרה תראה את הסכין. רציתי לראות אם יש אצלו סכין, בזמן שנפל העיף את הסכין והמשטרה לא חיפשה. למה שיחפשו אם יש אדם שיכולים להאשים ישר. אולי נהג המונית עובד איתם" (עמ' 58, מש' 13). לציין, הנאשם חזר והזכיר את טענתו שהמשטרה לא חיפשה אחר הסכין כל פעם שנשאל על הסכין. בעדותו תיאר את מצבו של המתלונן לאחר שנפל על הרצפה: "הוא נשרט בפנים, היה לו דם על הפנים וצעק, אני חולה" (שם, ש' 17). הוא לא פסל כי אמר בהודעתו שהשכנים היו רחוקים ולכן לא ראו את הסכין, והוסיף: "יכול להיות, לא היה אף אחד איך יראו?" (עמ' 59, ש' 14) הנאשם נשאל גבי עדותה של פרופ' גילולה, אשר תיארה כיצד הוא תקף את המתלונן ואם היא משקרת. הנאשם ללא כל היסוס, השיב: "בטח, היא משקרת ועוד איך" (עמ' 60, ש' 7).
הוא הכחיש שהוא התבקש לשטוף את ידיו, שהוא נהג בכל מקום שעצרו בו להיכנס לתוך פח הזבל להוצאת דברים, כמו שהכחיש שבתחנה האחרונה המתלונן פתח את תא המטען כדי להוציא את השקיות (שם, ש' 15, 18 ו- 21).
דיון
5. כאשר אני שוקל את גרסת הנאשם לעומת גרסת המתלונן, אין לי אלא להעדיף, ללא כל היסוס, את גרסתו האמינה של המתלונן. בניגוד לנאשם, המתלונן עשה עלי רושם של אדם אמין ביותר, אשר היה קורבן לאלימות מופרזת מצדו של הנאשם. לעומתו, הנאשם הנו אדם שגבולות האמת והשקר מטושטשים למדי אצלו. לדידו, המתלונן שקרן, השוטרים אשר חיפשו את הסכין לפי הנחיותיו, כולל אותו שוטר אשר העיד שחיפש את הסכין בתוך חוות הנוער, כולם שקרנים, גם פרופ' גילולה, שהנה עדה ניטראלית, שעשתה על בית המשפט רושם של אדם אמין ביותר ונזהרה בדבריה, גם היא שקרנית. רק הוא דובר אמת.
שקריו של הנאשם התגלו בכל אשר אמר וכביכול הסביר. ככל הנראה שהחלטתו לשקר נולדה עוד מהשלב בו הובא לחקירה במשטרה. הוא החליט לא לחתום על הודעתו על מנת להכשיר את טענתו שהכל שקר. שאלה היא, מדוע לא העלה טענות זוטא על מנת להוכיח את טענתו שהחוקרת רשמה דברים כל כך לא נכונים ועיוותה את דבריו? אין הסבר. הנאשם הגדיל לעשות עת השיב לשאלת בית המשפט מדוע לא חתם על האזהרה. הוא השיב: "
אני לא חותם על שום דבר, אני לא מאמין בהם. הם יכולים לשים במקום האזהרה דברים אחרים, אני לא צריך לחתום על שום דבר" (עמ' 57, ש' 8). אם כן, זהו מעשה אשר נעשה מתוך מודעות. הסנגור המלומד, חרף ידיעתו שלא הועלו טענות לזוטא, ביקש לתרץ את התנהגותו זו של הנאשם, וטען שבמקרה כזה על החוקרת להוכיח שהנאשם אמר את מה שרשמה. טענה זו יש לדחות מכל וכל.
באופן כללי, כפי שיוסבר בהמשך, גרסתו של הנאשם הנה בלתי סבירה בעליל. לא נמצאו תימוכין לאף טענה שהוא טען, והכחשותיו את העובדות שקיומן הוכח, רק מוסיפות לחוסר אמינותו ומחזקות את גרסת התביעה.
עיקר טענתו של הנאשם היא, שהוא אשר היה קורבן תקיפה מטעם המתלונן, אשר איים עליו בסכין. כל מה שעשה הנאשם היה שהוא תפס "מקל" וניסה באמצעותו להוציא את הסכין מידיו של המתלונן. הוא דחף באמצעותו את המתלונן בחזהו לאחור. היות שמדובר בירידה, הרגליים שלו "התבלבלו", והוא נפל ונחבל. הוא לא אסף שום זבל, לא נכנס לתוך פחי הזבל ולא נדף ממנו ריח רע, הכל עלילה ושקר.
גרסה זו הופרכה מניה וביה על ידי עדותה של פרופ' גילולה. כאמור, עדה זו ראתה , עוד קודם לכן, אדם מתווכח עם המנקים העובדים בבנין בו היא גרה, כיוון שהוא פיזר זבל בכל המקום. את אותו אדם היא ראתה בתוך הרכב המשטרתי בנסיבות האירוע דנן, כלומר את הנאשם. פרופ' גילולה גם העידה שראתה את המונית של המתלונן מלאה בשקי זבל. למעשה, פרופ' גילולה סתרה את כל טענותיו העיקריות של הנאשם אחת לאחת (ראה ציטוט מלא מעדותה בסעיף 6 להכרעת הדין). טענתו המרכזית, עליה הוא משתית טענה מגומגמת של הגנה עצמית, אומרת שהמתלונן איים עליו בסכין. על פי החומר שבפני אין לי אלא לקבוע שהסכין לא היתה ולא נבראה, וכי זו המצאה של הנאשם. השוטרים חיפשו היכן שהצביע להם הנאשם. הוא שינה את גרסתו מסכין שאורכה 40 ס"מ לסכין שאורכה 20 ס"מ. יש לזכור, כי האירוע קרה בשעה 08:30 בבוקר ולא ניתן לפספס סכין בגודל של 40 ס"מ, כאשר מסביב עמדו מספר שכנים, שלטענתו הם לא ראו, אף שהוא ממשיך וטוען שהוא "התחבא" מאחורי אחד השכנים (ת/1, גיליון 2, ש' 24). אף אחד מעדי התביעה לא ראה סכין. הטענה שכאילו השוטרים לא חיפשו, כאמור דינה להידחות. גרסת הנאשם למה שקרה לו מהסכין איננה אחידה. פעם אחת הוא טען שהמתלונן "ניסה לדקור אותי" ובהמשך ישיר ובאותה נשימה הוא אומר, המתלונן "דקר אותי" (ראה ציטוט מלא בפרק של גרסת הנאשם). יש לציין, שהנאשם תיאר את "מעלליו" של המתלונן בסכין כך: ".. הוא הוציא סכין של 40 סנטים, ניסה לדקור אותי, תפסתי את הסכין, הוא משך ו
נחתכו לי הידיים" (ת/1, גיליון 2, ש' 17-18). לא למיותר לציין, שהחוקרת קרן טובי תיארה את הפצעים עליהם הצביע הנאשם כ"... שני
חתכים קטנים מאוד על שתי אצבעות ביד שמאל" (ת/1, גיליון 2, ש' 18-19). הנאשם עצמו לא ביקש טיפול (עמ' 7, סוף העמוד). קשה לתאר, שסכין באורך של 40 ס"מ, בה כביכול השתמש המתלונן ורצה לתקוף את הנאשם, יגרמו רק שתי שריטות קטנות אלה, כאשר הנאשם מנסה לחלץ אותה מידי המתלונן.
שקר נוסף נוגע לטענתו הכבושה לפיה: ".. למה לקח את השעונים,
היה לי כסף בארגז שלו, לקח את הכל" (עמ' 54, ש' 4). טענה זו אין לה זכר בהודעתו במשטרה, והיא נוצרה בלהט טענותיו נגד המשטרה ונגד כולם. יש לדחות את הטענה, זו טענה כבושה שערכה אפס. בעניין אין לי אלא להביע צער על כך שהסניגור מצא לנכון לחקור את המתלונן על נושא זה, כאשר אין לו כל אחיזה בחומר החקירה בתיק (עמ' 48, ש' 12), דבר שיש בו הטעייה. דומה שהנאשם אימץ עניין זה עת הזכיר נושא זה בעדותו.
6. עדותו של המתלונן נתמכת בעדותה של פרופ' גילולה, דווקא בקטעים הרלוונטיים. עדה זו ראתה את האירוע מביתה בקומה 3. היא העידה את מה שראו עיניה, תוך הדגשה שלא תגיד דברים שאיננה בטוחה בהם. פרופ' גילולה סיפרה על האירועים הבאים אשר ראתה במו עיניה:
"..ניגשתי לחלון וראיתי איש אחד רודף אחרי השני ומכה אותו בראש ובגב במקל ואז המוכה נפל על הרצפה, והוא לא קם. אז מישהו הזמין משטרה,.... האיש המוכה שכב על הרצפה ולא יכול היה לקום, ומישהו הזמין אמבולנס, ובא אמבולנס וטיפלו בו.... אני ראיתי מכות בראש ובגוף והאיש צעק תפסיק אני אדם חולה, תפסיק להרביץ או להכות, אני לא זוכר את המלה העברית הנכונה, והוא לא הפסיק עד שהאיש נפל על הרצפה וגם
כשנפל הוא המשיך להכות אותו ואז התאספו אנשים והפרידו. אני ראיתי דם על הפנים שלו. .. יש שם מורד והוא [האיש המוכה] רץ במורד והוא כנראה מעד במורד ולכן הוא נפל.