1. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות בתחום הסמים. האישום הראשון מייחס לנאשם 1 כי ביום 22.9.04 סמוך לשעה 12:40 באזור שער שכם בירושלים הוא סיכם עם הסוכן, הסוכן המשטרתי (להלן: הסוכן) לספק לסוכן סמים מסוגים שונים: 3 גרם הרואין, גרם קוקאין וטבלית אקסטזי. כן סוכם כי האשם 1 יביא לסוכן חשיש לדוגמה. עבור הסם האמור, שילם הסוכן לנאשם 1 סך 600 ש"ח.
האישום השני מתייחס לכל שלושת הנאשמים. ביום המחרת, 23.9.04, התקשר הסוכן לטלפון הסלולארי של נאשם 1 והשניים סיכמו שנאשם 1 יספק לסוכן סמים מסוג הרואין וקוקאין, בסך כולל של 34,500 ש"ח. כן סיכמו השניים שנאשם 1 יביא עמו את טבלית האקסטזי אותה מכר לו ביום האתמול. סוכם גם שהעסקה תבצע במועד מאוחר יותר באותו היום. בסמוך לשעה 16:30, הגיע הסוכן לשער הדקלים כשברשותו מחיר הסם. משנפגשו השיים, מסר נאשם 1 את טבלית האקסטזי ואמר לסוכן כי עליהם להמתין עד הגעת הסם. לאחר כשעתיים הגיע נאשם 2, הוא בנו של נאשם 1, ושניהם אמרו לסוכן כ המשלוח מתעכב בשל מחסום משטרתי בדרך. נאשם 2 הציע שהוא ילך ברגל ויביא את הסם. בעת שהמתינו הסוכן ונאשם 1, מסר נאשם 1 את מספר הטלפון הסלולארי של בנו, שהיה ברשותו של נאשם 2. הסוכן התקשר עם נאשם 2 והלה הודיע לו כי הסם נמצא ברשותו. הסוכן ונאשם 2 נפגשו ברח' הע"ח בירושלים. נאשם 3, חברו של נאשם 2, הוא אשר הביא את הסם מלוד. נאשם 2 הורה לנאשם 3 להביא לסוכן את הסם. נאשם הלך והביא עמו את הסם מאדם, שעמד בסמוך למקום, וזהותו אינה ידועה. הנאשמים 2 ו- 3 מסרו לסוכן 150 מנות סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 102.96 גרם, ו- 99 מנות קוקאין, במשקל של 29.5317 גרם.
האישום השלישי מתייחס לנאשם 1, והוא מייחס לו שהייה בלתי חוקית בישראל. לסיכום, כתב האישום מיחס לנאשם 1 שתי עבירות של סחר בסם מסוכן (אישומים 1 ו-2) ושלוש עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק; ונגד כל אחד משני הנאשמים 2 ו-3 עבירה אחת של סחר בסם מסוכן נגד כל אחד משניהם (אישום מס' 2).
2. אין מחלוקת בין באי כוח הנאשמים והתביעה לעניין העובדות המהותיות. בישיבה מיום 17.2.05, הודיעו באי כוח הצדדים כי הגיעו להסדרים דיוניים לגבי כל אחד מהנאשמים.
לגבי נאשם 1, אין מחלוקת גבי עובדות כתב האישום. באשר לאישום הראשון, הוא מודה בסחר. ואולם, לענין האישום השני, יטען הנאשם 1 כי עובדות אלה יש בהן כדי להקים נגדו עבירה של תיווך לסחר ולא עבירת סחר בסם מסוכן. באשר לעבירה של שהייה בלתי חוקת בישראל, הוא מודה בה.
לגבי נאשם 2, תחילה היה מוסכם בין ב"כ המאשימה והסניגור שבית המשפט יכריע אם מדובר בסחר בסם מסוכן או בתיווך, ואולם בסופו של דבר, הודה הנאשם 2 והורשע בביצוע עבירה של סחר בסם מסוכן, והצדדים השאירו לבית המשפט להכריע בעובדות שבמחלוקת. סנגורו של נאשם 2 סיכם את עמדתו כלפי עובדות האישום השני כך:
לקראת סוף הדיון של הישיבה מיום 21.2.05, טען בא כוחו של נאשם 2, שחרף העובדה שמרשו הודה והורשע בעבירת סחר בסם מסוכן, הוא מכחיש עבודות מסוימות הנמצאות בסעיפים 5, 6 ו- 8. באשר לסעיף 5, מי שאמר לסוכן שחל עיכוב באספקת הסם בשל הימצאות מחסום משטרתי, זה היה נאשם 1, כמו כן, הוא לא הציע שילך רגלית ויביא את הסם. מה שאמר היה שהוא מוכן להביא את הדברים לבקשת האב. באשר לסעיף 6, לא הוא אשר אמר שהסם נמצא ברשותו, מי שמר זאת היה נאשם 1. באשר לסעיף 8 לכתב האישום, הוא לא מודה שהוא הורה לנאשם 3 להביא את הסם לסוכן. במקום זאת הוא מודה שהיה נתון במצב של לחץ והוא אמר לנאשם 3: "תביא את הסם אחרי ההצעה של נאשם 3 לסיים את העניין מהר ככל שאפשר".
לגבי נאשם 3, גם לגביו יש אותה הסכמה דיונית. על סמך אותן עובדות, תטען המאשימה לסחר בסם מסוכן, ואילו הסניגור יטען לסיוע. הסנגור אישר שנאשם 3 ידע שמדובר בסם מסוכן, אך על פי העובדות, הוא טוען שאין בהן כדי לבסס עבירת סחר בסם מסוכן, וכי יש להרשיע את מרשו בעבירה של סיוע בלבד.
3. באשר למחלוקת העובדתית שבין המאשימה ונאשם 2, דין טענותיו של הסנגור להידחות. עדותו של הסוכן היתה אמינה ביותר בעיני. הוא תיאר את מהלך העניינים, ללא כל הגזמות או תוספות. החקירה הנגדית לא הצליחה לערער את דבריו, והסנגור לא מצא כל סתירה בין עדותו ומה שמסר בהודעתו במשטרה. לעומת זאת, נתגלו מספר סתירות בעדותם של הנאשמים 1 ו- 2. כמי שמעוניינים בתוצאות המשפט, שניהם עשו מאמצים לתאם את גרסאותיהם בצורה מלאה במטרה להצניע כמה שניתן מהעובדות שהן החושפות את מידת מעורבותו וידיעתו של נאשם 2. שני הנאשמים גם הסתבכו בשקרים עת ציינו שהגעתו של נאשם 3 לאירוע היתה "מקרית", והדבר לא הפריע להם אף שנאשם 3 הודה בחלקו בביצוע העבירה ובעיקר בעובדה שהוא אשר הביא את הסם מחוץ לירושלים למקום המפגש. נאשם 1 הגדיל אף לעשות כאשר אמר שהוא בקושי מכיר את נאשם 3, ומזה זמן רב לא ראה אותו!! (ראה עדות נאשם 1: עמ' 54 ש' 14-16, עמ' 57, ש' 13 וגם עמ' 59, ש' 3; וכן עדות נאשם 2 בעמ' 35, 13-16 וכן עמ' 44, ש' 10). שני הנאשמים לא אמרו את האמת גבי חלקו של נאשם 3 ונסיבות הגעתו לאירוע. הגעתו לאירוע לא היתה מקרית בכלל כפי שטענו שלושת הנאשמים. אין כאן מקום למקריות הנטענת, הכל היה מתואם ומתוכנן מראש.
הסוכן בעדותו ציין, כי הוא שוחח עם נאשם 1 ומשראה שיש לידו אדם נוסף, ביקש מנאשם 1 שלא יהיה עמו אף אחד. נאשם 1 הרגיע אותו בכך שאמר לו שזה הבן שלו ואין לו מה לפחד, וכי הבן מכיר את העניינים. גם הבן, נאשם 2, ניגש לסוכן ואמר לו: "אבו ראדי מה קרה לך? אני בקשר עם האנשים שצריכים להביא את הסם ויש בעיה, איזה מחסום בכביש מס' 1", ואף נתן לו לדבר עם האנשים האלה (עמ' 16, ש' 9-15). עדות זו מקבלת חיזוק מעדותו של נאשם 1 (ראה עמ' 53, ש' 22-23), תוך הכחשתו שלנאשם 2 יש קשר לעסקה. הגיון הדברים מחייב להעדיף את עדות הסוכן על עדות נאשם 1. הסוכן ביקש שלא יהיו אחרים מעורבים בענין והוא הופתע לראות אדם נוסף עומד עם נאשם 1. נאשם 1 אף מאשר כי כך הוסכם בינו לבין הסוכן (עמ' 61, ש' 20). אם לא היה נאשם 1 מרגיע את הסוכן שמדובר באדם שיש לו נגיעה לעסקה, הסוכן היה עומד על סירובו, במיוחד כאשר יש ברשותו סכום כסף נכבד. יתרה מכך, ברור שגרסתו זו של נאשם 1 באה לחזק את טענת נאשם 2 ולסייע לו בהקטנת חלקו בעסקה. בעיני זו עדות מוזמנת ומתואמת.
לעניין הטענות נגד האמור בסעיף 8, הסנגור הצהיר בשם מרשו, נאשם 2, את הדברים הבאים: "הנאשם 2 לא הורה לנאשם 3 להביא את השקית מהרכב, אלא: 'יכול להיות שאני אמרתי לחמודי להביא את השקית'". הוא לא זוכר בדיוק מה המשפט שאמר לנאשם מס' 3. בעדותו הראשית, במטרה לחלץ את עצמו, תיאר נאשם 2 את חלקו של נאשם 3 כך: "אבא שלי אמר בטלפון שרק ניקח מטוטו את השקית. חמודה [נאשם 3] קפץ לכביש השני ולקח את השקית וכאשר ראיתי את חמודה תופס את השקית והחביא את זה בבטן שלו ...." (עמ' 37, ש' 11-13). עולה מכך, שנאשם לא אמר דבר וחצי דבר לנאשם 3. נאשם 3 התנדב מעצמו להביא את השקית מעבר לכביש. בחקירתו הנגדית, משנוכח כי גרסתו אינה הגיונית, השיב נאשם 2 לשאלות באת כוח המאשימה את התשובות הבאות: "אמרתי לו לך תיקח" (עמ' 42, ש' 22), ובמקום אחר הוא אמר: "אמרתי לו לך תיקח משהו ממנו. לא הזכרתי חפצים. לך תביא אותם" (עמ' 43, ש' 1).
סיכומו של דבר, הסנגור לא הצליח לשכנע את בית המשפט שהעובדות עליהן הוא חולק אינן נכונות, וכאמור, אני דוחה את טענותיו.
4. באשר לחלקו של כל אחד מהנאשמים, ואיזה עבירה ניתן לייחס לו, ההלכה קובעת כי: "הנוטל חלק בביצוע העבירה במעשה הדרוש להגשמת התוכנית הפלילית המשותפת, נושא באחריות כמבצע בצוותא, גם אם הוא לא השלים את ביצוע העבירה" (ע"פ 1632/95, עוזי אזולאי משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534, סעיף 29 לפסק הדין). על פי העדויות שנשמעו בבית המשפט, ברור כי נאשם 1 ביצע את השלבים הראשונים של העסקה, למעט רגע מסירת הסם וקבלת התמורה. לענין זה הוא שלח את בנו, נאשם 2, כשהוא מצויד בהוראות מפורטות ומדויקות. עצם העדרו מהשלב האחרון אין לו משמעות, והוא טריוויאלי לביצוע העסקה. מי שהלך את כל כברת הדרך הזו, לא ניתן לכנותו מתווך. למעשה לא נשאר לו עוד דבר לעשות מלבד המסירה וקבלת התמורה, שהשאיר לאחרים.
במטרה לשכנע את בית המשפט שנאשם 1 עבר עבירת תיווך ולא סחר, עשה בא כוחו הקבלה בין מתווך במכירת דירה למתווך בעסקת סמים. לטענתו, גם כאשר מדובר במתווך במכירת דירה, מעבר לכך שהוא מפגיש בין הקונה והמוכר, הוא שולט במפתח ובעוד דברים, כאשר הבעלים יושב לו בביתו, ובכל זאת הוא נקרא מתווך ולא בעלים. הוא "הקשה" והעלה מבחן שניתן לכנותו "מבחן הנזק", ושאל: במקרה והיה קורה משהו לסם בדרך, מי היה נושא ב"נזק". לא ירדתי לסוף דעתו של הסנגור המלומד. גם אם היה קורה נזק לדירה, הבעלים הוא אשר ישא בנזק, כל עוד לא מוצתה העסקה והזכות בדירה לא עברה מיד ליד. במקרה שלפנינו, ולאור האמור לעיל, אין ספק שמדובר בסחר ולא בתיווך. הרי הוא האמור לקבל את כספי התמורה, בין אם מדובר בכולה או בחלקה. הגורם אשר סיפק את הסם איננו משחק כל תפקיד בענייננו, וחלקו בעסקה האמורה איננו רלוונטי כלל. כל אשר עשה נאשם 1 היה מול הסוכן, וזהו אחד התפקידים המרכזיים בעסקה. סעיף 14 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], שעניינו תיווך, אוסר על אדם שלא יתווך, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. המתווך הוא איש בינים שתפקידו להפגיש בין הקונה והמוכר, בין אם הוא עושה זאת בתמורה או ללא תמורה. באספקלריה זו, תפקידו של מי מהנאשמים, לרבות נאשם 1, רחוק מלהיות מתווך.
לגבי נאשם 2, הוא הגיע למקום מתוך מודעות ועל פי סיכום עם אביו, נאשם 1. הוא גם היה במגע עם הסוכן וניסה, בין אם על פי דרישת אביו ובין אם לאו, להרגיעו עת היה איחור בהגעת הסחורה, או החומר, בגלל מחסום משטרתי בדרך. הוא התקשר לסוכן על מנת לתאם עמו מקום המפגש לביצוע העסקה. הוא פגש את האדם המכונה טוטו, ואת נאשם 3, וביחד הביאו את הסם לנקודת המפגש, והשלימו את השלבים בהם פתח נאשם 1 על ידי כך נאשם 2 נתן הוראות לנאשם 3 ושלחו אל מעבר לכביש, ולמסירתו לידי נאשם 2, על פי דרישת הסוכן, ונאשם 2 העבירו לידי הסוכן, לא לפני שהוא ראה את הסוכן מוציא מכיסו את חבילת השטרות והתחיל לספור את הכסף בפניהם. נכון שהכסף לא עבר לידיו של נאשם 2בגלל הגעת המשטרה למקום באותו רגע, אך אין עובדה זו משנה דבר. בכך, השלימו הנאשמים 2 ו-3 את התהליך בו פתח נאשם 1. היתה כאן מעין "האצלת סמכויות" מהאב לבן ומהבן לחבר. זוהי תמונה של חלוקת עבודה ברורה בין שלושת הנאשמים, כאשר שלושתם שלטו בסם בשלבים השונים עד למסירתו בפועל, תוך מודעות שמדובר בסם מסוכן. אין מקום לטענה שתפקידם של הנאשמים 2 או 3 התבטא במעגל החיצוני של העבירה, הם ביחד עם נאשם 1 נטלו תפקידים הנוגעים למעגל הפנימי והמהותי ביותר של בצוע העבירה.
5. שלושת הנאשמים נטלו תפקידים במעגל הפנימי של העסקה, ולא ניתן להפריד ביניהם. שלושתם היו נחוצים לביצוע העסקה, ולדעתי העסקה לא היתה יוצאת אל הפועל אילולא היו הנאשמים ממלאים את התפקידים אשר נטלו על עצמם. תפקידיהם היו ברורים ביותר, והם נגעו ליסודות עבירת הסחר. לא היה כל ריחוק מה מטעם מי מהנאשמים מהשלבים הקרובים ביותר לביצוע עבירת הסחר. כאמור, תפקידו של נאשם 1 היה קביעת התנאים - המחיר, הכמות, הסוגים, וכן מי אמור לבצע את השלב הסופי של מסירת הסם וקבלת התמורה. נאשם 2 נטל תפקיד מרכזי בהרגעת הסוכן אשר הראה סימנים של דאגה ואף רצון להסתלק מהעסקה. הוא גם פעל על מנת לזרז את הגעת הסם. נאשם 3 לא הסתפק בהבאת הסם מחוץ לירושלים, הוא נשמע להוראתו של נאשם 2 והביאו מעבר לכביש ומסרו לנאשם 2, ונאשם 2 מסרו לידי הסוכן בפניו, עת התחיל הסוכן בספירת הכסף בפניהם.
התמונה המצטיירת כאן היא של שותפות ועבודה בצוותא חדא של שלושת הנאשמים. לא נעלם ממני שנאשם 3 לא נטל חלק ביצירת המגע הראשוני עם הסוכן ולא סיכם עמו את תנאי העסקה, אך אין בכך כדי להפוך אותו למסייע בלבד, כפי שמציע סנגורו המלומד. אכן, כפי שטענה באת כוח המאשימה, נאשם 3 עבר את הגבול והכניס את עצמו לתוך המעגל של מבצע בצוותא.
6. לאור האמור לעיל, ולאור העובדה שנאשם 2 הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן, אני מרשיע את נאשם 1 בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן ובשלוש עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק. כמו כן, אני מרשיע את נאשם 3 בעבירה של סחר בסם מסוכן.
ניתנה היום ט"ז באדר ב', תשס"ה (27 במרץ 2005) במעמד הצדדים.