הנאשם עומד לדין בגין אלימותו כלפי אשתו, אביטל קרייס (להלן: "המתלוננת").
מן העובדות שברקע כתב-האישום עולה כי הנאשם והמתלוננת נשואים כ-10 שנים, ולהם בן קטין. יחסי בני הזוג הידרדרו כשחשד הנאשם כי המתלוננת מקיימת קשר רומנטי עם גבר אחר.
בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם נאמר כי ב-17.7.02 נקט הנאשם כלפי המתלוננת באלימות, כשפתח את דלת השירותים בחוזקה, זו פגעה במתלוננת שנפלה ונחבלה; הנאשם הכה באותן נסיבות את המתלוננת, וגרם לה חבלה בגב, חבלות בפניה ונפיחות בראשה.
המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של
תקיפת בת-זוג שגרמה חבלה ממשית, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום; הנאשם הודה ב-20.1.05 בעובדות כתב האישום המתוקן, ובית-המשפט התבקש להורות על קבלת תסקיר מבחן אשר יבחן את נסיבותיו האישיות של הנאשם, ואת מערכת יחסיו עם המתלוננת, בכלל זה, מידת הסיכוי להישנות האלימות.
הצדדים נחלקו באותו מועד בשאלת "אי-ההרשעה". בעוד ההגנה עותרת לבחון אפשרות להימנע מהרשעת הנאשם, הודיעה התביעה כי תעמוד על הרשעה בדין, אף שהסכימה למתן את עמדתה לעונש אם יימצא שאין שוררת אלימות עוד מצד הנאשם כלפי אשתו.
נתבקש אפוא תסקיר מבחן בטרם יורשע הנאשם.
הנאשם הוזהר על-ידי כי אין בכך כדי לומר מראש מה תהיה עמדת בית-המשפט בשאלת "אי-ההרשעה" בסופו של ההליך.
לאחר שנתקבל תסקיר המבחן התגלעו חילוקי דעות בין התביעה להגנה וטיעוניהם התייחסו הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש הראוי.
בא-כוחו של הנאשם שם בראש טיעוניו את העובדה שמערכת היחסים בין בני הזוג תקינה כיום, וביקש, נוכח הודייתו המיידית של הנאשם באשמתו, נסיבותיו האישיות, מידותיו התרומיות, עברו הנקי ותעסוקתו כנהג מונית, להסתפק בענישה שאין בצידה הרשעה. לחילופין עתר ב"כ הנאשם להסתפק בעונש של מאסר על תנאי, המתחייב גם מאופי הסדר הטיעון עליו הכריזו הצדדים.
באת כוחה של התביעה ביקשה, לעומת זאת, לתת משקל מכריע לחומרת העבירה, לעוצמת האלימות שנתגלתה במעשה, ולתוצאות החבלתיות.
לגישת התביעה, נוכח מסקנות קצינת המבחן כי הנאשם איננו מודע לבעייתיות שבהתנהגותו, ולא נרתם להליך טיפולי משקם (ואף נמנע מלעמוד במחוייבותו), יש להרשיעו ולגזור עליו עונש חמור של מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בשל הזמן הרב שחלף, הביעה באת-כוח התביעה נכונות לריצוי עונש המאסר בעבודות שרות.
שתי שאלות עומדות אפוא לדיון, והן שאלת ההרשעה והעונש שראוי לגזור על הנאשם. תחילה לעניין ההרשעה:
בית-המשפט מוסמך על פי חוק להימנע מהרשעה, ולעשות שימוש בסמכות המוקנית בסעיף 71א'(ב) לחוק העונשין ובסעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969. הכללים שאומצו בפסיקה בהקשר זה מסמיכים את בית המשפט להימנע מהרשעה במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן, בהם שוכנע שמדובר בכישלון חד פעמי של הנאשם או הנאשמת, שאיננו מאפיין את התנהגותם בדרך כלל, בנסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, וכאשר הנסיבות הן כאלה שאין זה הראוי להטביע על אותו נאשם או נאשמת חותם של פליליות, שעשוי לגרום להם נזק רב בעתיד, נזק שאיננו שקול כנגד הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מאי הרשעת הנאשם או הנאשמת [ראו: רע"פ 432/85
רומנו נ' מדינת ישראל
תקדין עליון, כרך 85 (3), 737].
כב' הנשיא מ' שמגר דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, תוך שהבהיר כי לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית-המשפט בסמכותו להסתפק בעונש ללא הרשעה, אולם הדגיש כי ככל שהעבירה חמורה יותר תהיה ההימנעות מן ההרשעה קשה יותר. חרטה בלבד, אמר הנשיא, איננה עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות.
בע"פ 2513/96
מדינת ישראל נ' שמש
, פ"ד נ' (3) 682, בעמ' 683 קבע בית המשפט:
". . . שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם למבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן . . .".
על שיקולי בית המשפט לעניין אי הרשעה ראו גם: רע"פ 2765/01
ר' לוינסון נ' מדינת ישראל
, תקדין עליון 2001(3), 1979, וע"פ 2083/96
ת' כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3), 337.