הכרעת דין בתיק פ 40141/05

האשמה

ביום 10.5.05, בין השעות 21.00 ו- 22.00, נשדדה נורי בוזה, אזרחית פיליפינית, ששהתה בישראל באשרת עבודה, בעת שהגיעה לחדר המדרגות של ביתה ברחוב מטלון 63 בתל -אביב.

במהלך השוד, לאחר שניסתה להדליק את האור בחדר המדרגות, אחז בה השודד מאחור, סתם את פיה ולאחר שהתנגדה וצעקה, התיז בפניה גז. הוא גנב את ארנקה ונמלט, תוך שהוא מצטרף לחברו, שהמתין לו מחוץ לחדר המדרגות. בארנקה של הנשדדת, שנחבלה תוך כדי האירוע, היו 1,500 ש"ח, כסף זר, תמונות ומסמכים.

התביעה האשימה את שני הנאשמים בביצוע שוד זה וייחסה להם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק, מתוך זה שהשניים קשרו קשר לביצוע השוד ועקבו אחרי הנשדדת, בעת שצעדה ברחוב, לכיוון ביתה.

הנאשמים כפרו במיוחס להם וטענו, כי אין הם השודדים.

התשתית הראייתית של התביעה

ראיות התביעה מתבססות, בעיקרו של דבר, על עדותה של נורי, הנשדדת, ועל עדותו של חסן אקבולוט, אזרח תורכי, ששהה ברחוב מטלון, בעת הארוע.

נורי, כך מתברר, הצביעה על הנאשם, כמי ששדד אותה, עוד בעת חקירתה במשטרה. חסן, שהתקשר למשטרה לאחר ששמע צעקות, סייע למשטרה באיתור שני האנשים שעקבו אחרי נורי, כך סיפר, ולאחר מכן נמלטו לבנין נטוש בקרבת מקום. שניהם זיהו, גם בבית המשפט, את שני הנאשמים: נורי זיהתה אותם כשודד וחברו, וחסן - כשני העוקבים אחרי נורי, שנמלטו, לאחר מכן, כשבידי אחד מהם ארנק.

התביעה נסמכת, מלבד הזיהוי על ידי שני העדים, גם על אמירות אחדות של הנאשמים במהלך חקירותיהם במשטרה, שהן, לדעתה, בבחינת ראשית הודיה.

עמדת ההגנה

ב"כ הנאשמים אינם מתכחשים לכך שנורי, אכן, נשדדה במהלך הארוע. הם כופרים, כאמור, בזה שמרשיהם הם שני השודדים ומצביעים על דברים שמתוך העדות המרכזית לשוד, עדותה של נורי, המטילים ספק באמינות הזיהוי שלה את שני הנאשמים כשודדים. גם באשר לעדותו של חסן, שלא היה עד לשוד עצמו,  יש בפי הסניגורים טענות, השוללות, לדעתם, את זאת ששני הנאשמים אותם ראה ברחוב, ואשר נכנסו, לאחר מכן, לבנין הנטוש, הם, אכן, שני השודדים.

על זיהוי ומשקל

מאחר וההכרעה בעניין אשמתם של שני הנאשמים תיחתך על פי שאלות הזיהוי, אקדים ואומר דברים אודות הבסיס הנחוץ לצורך זיהוי, שבית המשפט מקבל אותו כראוי ובעל משקל, והמבחנים הננקטים בידי בית המשפט לעניין בדיקת אמינותו.

מהימנותו של העד היא הבסיס המקדמי לבחינת שאלת הזיהוי. ראה האמור, בהקשר זה, בע"פ 87/53 אל נבארי נ' היועץ המשפטי, פד"י ז 964, בעמ' 967. כמובן מאליו, מהימנות העד היא גם הבסיס לקבלת תיאורו את אופן ההתרחשויות, כולל את ארוע העבירה גופו ואת  מה שראו עיניו במהלכו ולאחריו.

הזיהוי עצמו של העבריין או העבריינים מבוסס, דרך כלל, על התרשמות העד מן העבריין, בשעת מעשה, ויכולתו לזכור את פרטי חזותו, לאחר מכן.

יכולתו של העד להתרשם מן העבריין ולזכור את חזותו, נשענת על נתונים סובייקטיביים: יכולת הראיה שלו, יכולתו לקלוט את הדמות שבה מדובר וזכירתה, כחלוף זמן. מובן, כי משך הזמן החולף מאז ראייתו וקליטת חזותו, לבין זכירת אלה והשוואתם, בעת נתונה, לדמות המוצגת או מופיעה לעיני העד, יש לו משמעות ממשית. ככלל, ככל שחולף פרק זמן ארוך יותר ביניהם, עלולים לקום קשיים על הזכירה ואפשרות ההשוואה הנזכרת ולפחות כך, במהלך של שנים. מאידך גיסא, ככל שפרק זמן זה קצר, הזכרון טרי ויכולת ההשוואה טובה יותר, הגם שזו אפשרית גם כחלוף שנים, בנסיבות מסויימות. על אלה, ראה את האמור בע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פד"י לב(2), 729, בעמ' 741. ראה גם בע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פד"י מג(3), 297, בעמ' 306.

כאשר בוחנים את זיהויו של העבריין בידי העד, בודקים, בדרך אובייקטיבית, את אפשרות הזיהוי על ידו. אפשרות הזיהוי מתבססת על מכלול נתונים אובייקטיביים שמתוך נסיבות המקרה עצמו ובהם זמן הצפייה של העד בעבריין, המרחק שממנו חזה בו, תנאי הראייה ופרטים נוספים, כמו קיומם של פרטי זיהוי אופייניים לעבריין.

בע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל, פד"י לו (1) 90, בעמ' 97, קבע בית המשפט, כי המבחן האובייקטיבי בנוי מן המרכיבים הבאים:

א. מיידיות הזיהוי (אינטנסיביות).