הכרעת דין בתיק פ 3947/04

       א. רקע

1. ארוע טראגי נורא אירע ביום 18.4.04 בקיבוץ כיסופים, בו קיפח את חייו המנוח דוד סגל ז"ל. הנאשם הודה באחריותו לגרם המוות ברשלנות של המנוח.
2. עפ"י כתב האישום שהוגש בעקבות המקרה על ידי פרקליטות מחוז דרום והודיית הנאשם, שימש הוא במועד הרלוונטי כמנהל ענף הנוי בקיבוץ ובמסגרת זו, טיפל בהדברת זוחלים בעצי המשק, תוך שימוש בחומר הדברה רעיל.
3. במהלך עבודתו, העביר הנאשם את חומר ההדברה מתוך המיכל המקורי שבו נרכש, לבקבוק הנושא תווית המשקה קוקה קולה. יצויין, כי גם החומר עצמו מזכיר בצבעו את משקה הקוקה קולה.
4. כשעתיים לאחר תחילת עבודתו, הפסיק הנאשם עבודתו עקב תקלה במקדחה עימה עבד, והניח את בקבוק הקוקה קולה כשבתוכו חומר ההדברה במשרדו. הוא יצא וחזר לאחר מכן להפסקת שתיה ועימו שניים נוספים, חבריו מהקיבוץ, אחד מהם המנוח דוד סגל ז"ל.
5. בשלב מסויים ניגש המנוח לכיור המשרד להכנת שתיה, הוא ראה את הבקבוק ולגם ממנו, בסוברו כי המדובר במשקה קוקה קולה. כתוצאה מכך נפגע באורח קשה ונפטר שלושה ימים מאוחר יותר.
6. בתאריך 23.6.05 קבעתי על רקע הודיית הנאשם, כי ביצע את המיוחס לו. נוכח הסכמת הצדדים, הועבר ענינו לשירות המבחן לקבלת חוות דעת, לרבות בחינת שאלת ההרשעה, זאת לבקשת ב"כ הנאשם, תוך שהמדינה הודיעה עוד מלכתחילה, כי עמדתה הינה הרשעתו. לאור האמור ולצורך מתן אפשרות לשירות המבחן להכין את חוות דעתו, נדחה אף המשך הדיון. עתה, הונח על שולחני תסקיר שירות המבחן, הצדדים טענו טיעוניהם והביאו ראיותיהם ובהתאם לכך, ניתן פסק דין זה.

ב. טיעוני הצדדים

1.      מהות המחלוקת שבין הצדדים אינה לעניין גזר הדין, אשר לגביו אין פער של ממש בינהם. עיקר המחלוקת נוגעת לשאלת הרשעתו של הנאשם. ב"כ המאשימה, הדגיש כי תאונות אינן גזירה משמיים אלא מעשה ידי אדם. הוא ציין כי אכן אין בעבירה זו כוונה פלילית ואולם על רקע תכלית החקיקה והמסר שצריך להיות מועבר, מתבקשת הרשעתו של הנאשם, וזאת בשל חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו והופרה על ידו, ברשלנותו החמורה. בנסיבות אלה ועל רקע ההלכות הידועות בעניין סוגיית ההרשעה, מבקשת המדינה להרשיע את הנאשם בדין. 

2.      ב"כ הנאשמים, ביקשה להמנע מהרשעתו של הנאשם. לטענתה, אין המדובר ברשלנות חמורה כטענת המדינה, וזאת בין היתר על רקע העובדות הבאות: חומר ההדברה נמכר באופן חופשי לקהל הרחב, ללא מגבלות וללא בקרה. אף הממונה על הבטיחות בקיבוץ לא נתן שום הנחיות לנאשם ולא ידע כלל כי נעשה שימוש בחומר הנדון. החומר עצמו הינו בעל ריח חריף של חומצה וצבעו אינו זהה למשקה הקוקה קולה, כך שלא ניתן היה לצפות שאדם מבוגר ילגום מהבקבוק. 

גם בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם עלול להגרם לו נזק קריטי מההרשעה, וזאת הן על רקע עברו הקשה, בו גדל במסגרת משפחתון בני קיבוצים שחייב את הוצאתו מחוץ למשק, התגברותו על קשייו וגיוסו ושירותו המלא בצה"ל, דבר שלא היה מובן מאליו על רקע עברו, והן על בשל מצבו הרגיש בהווה והפגיעה הצפויה בתעסוקתו בעתיד. לתמיכה בטיעוניה, התייצב והעיד בפני מר אביתר סמולסקי, מנהל המשפחתון שבמסגרת הפרויקט לחינוך מיוחד של תנועת הקיבוצים, אשר תיאר את נסיבות היכרותו עם הנאשם, התמודדותו בחייו והקשר עימו, וכן תיאר את קשייו של הנאשם כתוצאה מהמקרה. כן הוצגו מכתב מעסיקו של הנאשם מקיבוץ כיסופים, מר חזי עינת, מכתבן של חברות הקיבוץ הגב' רבקה בן ארי והגב' אהובה אילן, תעודות הערכה משירות בצה"ל ומכתבו של פסיכולוג תחנת הקיבוצים בדבר הכרותו את הנאשם מתקופת היותו בפרויקט המשפחתון. כל המסמכים חיוביים ללא כל ספק, אם כי בולטת העובדה שנמנעים הם מלקבוע עמדה, באשר לתוצאת פסק דין זה, לרבות לא בשאלה שבמחלוקת.

שני הצדדים הביאו לעיוני פסיקת בתי משפט לתמיכה בעמדותיהם.

    ג. חוות דעת שירות המבחן

שני תסקירים הונחו על שולחני. האחד מיום 2.11.05 והשני מיום 15.12.05. על מנת שלא לפגוע בצנעת הפרט לא אפרט את האמור בהם ואך אציין כי שירות המבחן סוקר את נסיבותיו וקוי אישיותו ומתרשם כי הנאשם לקח אחריות על מעורבותו במעשה תוך ביטוי תחושות קשות סביב חלקו ואחריותו למות המנוח.  בבחינת ההמלצה, לא סבור השירות כי הנאשם נזקק להתערבות טיפולית והוא ממליץ להטיל עליו 600 שעות של"צ וכן לשקול בחיוב את אי הרשעתו.

ד. דיון

1.      בפסקי דין רבים סקרתי את כללי החוק והפסיקה בענין סוגית ההרשעה, כללים ידועים שלא כאן המקום להרחיבם. בקצירת האומר יצויין, כי הן על פי חוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] תשמ"ב- 1982 בסעיף 182 העוסק בענין זה, והן על פי הפסיקה בענין זה, ובראשה פסקי הדין המנחים בענין רומנו (ר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל תק' על' 85 (3) 737), בענין כתב (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל  פ"ד נב' (3), 337) ובעניין שמש (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' ויקטור שמש פ"ד נ(3) 682),"ברירת המחדל" הינה הרשעה, ואי הרשעה הינו חריג לכלל ונקבע בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה.

2.  בפרשת כתבהנ"ל, בעמ'  341-342 לפסק הדין, מנתחת כב' השופטת דורנר את תכליתו של סעיף 71 א' לחוק העונשין תשל"ז - 1977 וסעיף 1 לפקודת המבחן [נ"ח] תשכ"ט 1969 המאפשרים להטיל של"צ ו/או מבחן ללא הרשעה. 

   לענין זה מציינת כב' השופטת דורנר כי :

                "מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.

            אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".