הכרעת דין בתיק פ 367/04

1.         כתב האישום מכיל שני אישומים. האישום הראשון מייחס לנאשם 3, נדאל ערפה (להלן: הנאשם או נדאל), יחד עם שני הנאשמים האחרים (שעניינם הסתיים בהודאתם ובגזירת דינם), ביצוע עבירה של שוד בנסיבות מחמירות - לפי סעיף   402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: החוק). האישום השני מייחס לנאשם, ביחד עם נאשם 2, ביצוע עבירה של הדחה בחקירה - לפי סעיף 245 לחוק.

ביום 10.6.04, הודה נאשם 1 בכתב האישום המתוקן, ודינו נגזר ביום 13.7.04. ביום 13.3.05 הודה נאשם 2 והורשע במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. דינו נגזר עוד באותו היום. כעת נותר לברר עניינו של נאשם 3.

העובדות הנחוצות לעניין

2.         האישום הראשון - ביום 2.4.04, קשר הנאשם יחד עם שני הנאשמים האחרים קשר לביצוע שוד מונית מסוג "טרנזיט". ביום הקבוע, בשעה 20:30, ברח' צלאח א-דין בירושלים, עלה נאשם 1, במסגרת הקשר האמור, על מונית "טרנזיט" נהוגה בידי המתלונן וביקש מן הנהג להסיעו לשכונת קטמון. נאשם 1 הכווין את המתלונן לרחוב אלכסנדריון אשר בשכונת פת, וביקשו לעצור שם. לאחר שעצר המתלונן, ניגש הנאשם יחד עם נאשם 2 לדלת מושב הנהג, והשניים הוציאו את המתלונן מן המונית, תוך שאחד מהנאשמים מאיים עליו בסכין. הנאשם, יחד עם שני הנאשמים האחרים, לקח מהמתלונן שני פלאפונים ושרשרת זהב, אשר ענד על צווארו. הנאשם ונאשם 2 הכו את המתלונן בכל גופו, כיסו עיניו וקשרוהו לעמוד חשמל כשידיו מאחורי גבו. נאשם 1 עלה על המונית ונמלט מן המקום. כתוצאה מן המכות, נפצע המתלונן בפניו. המאשימה ייחסה לנאשם (יחד עם האחרים) ביצוע עבירה של שוד בנסיבות מחמירות - לפי סעיף 402(ב) לחוק.

האישום השני -  הנאשם ונאשם 2 פנו לשלגית עמרן ולמורן אסלן, אשר היו עמם ביחסי חברות, וסיפרו להן כי הסתבכו בדבר מה. הנאשמים ביקשו מהן לספק להם אליבי כוזב, כך שאם ייחקרו במשטרה, יעידו, כי במועד ובשעת ביצוע השוד, היו הנאשמים יחד עמן בתל אביב - שם בילו בטיילת בחוף הים. הנאשם וחברו תיאמו עם שלגית ומורן גרסאותיהם כך שגרסת האליבי תחזה להיות גרסת אמת.

בימים 7.4.04 ו- 8.4.04, נחקרו הנאשם ונאשם 2 במשטרה בחשד לביצוע השוד, ומסרו את גרסת האליבי הכוזבת. ביום 8.4.04, נחקרו שלגית ומורן במשטרה ומסרו אף הן את גרסת האליבי הכוזבת. כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של הדחה בחקירה - לפי סעיף 245 לחוק.

3.         בתשובתו לאישום הראשון, הכחיש הנאשם, באמצעות בא כוחו דאז, את המיוחס לו, וטען כי אינו יודע דבר לעניין העובדות שבכתב האישום, וכלל לא היה באזור בו התרחש השוד. באשר לאישום השני טען, כי נאשם 2 פנה אליו יחד עם חברתו מורן וביקש, שהוא וחברתו שלגית יעידו, כי בשעות מסוימות של יום שישי, נסעו הארבעה (הנאשם, חברו נאשם 2, מורן ושלגית) לתל אביב ובילו שם. עוד טען הנאשם, כי היוזמה לתיאום הגרסאות, על מנת שהאליבי ייראה כגרסת אמת, הייתה של נאשם 2 וחברתו מורן, ואילו הנאשם נטל אך חלק פסיבי בסידור האליבי. יחד עם זאת, ותוך שהודה כי "הוא מסר גרסה כוזבת במשטרה והוא דיבר על הצורך למסור את אותה גרסה כוזבת במשטרה" (עמ' 3 לישיבה מיום 1.7.04), כפר הנאשם במיוחס לו באישום האמור וטען שלא הדיח, תוך שהוא מדגיש כי לא ידע שמדובר בשוד - טענה שנתגלתה כטענת שקר, לאור עדותו של רמזי. משהתבקש נאשם 3 לומר היכן היה ביום השוד, השיב הסנגור כי "הנאשם מתקשה לזכור בדיוק היכן הוא היה" (שם). יצוין, כי לפי הודעתו אמר, שבאותו היום חזר מהעבודה.

4.         אציג תחילה גרסתו של הנאשם. הנאשם העיד להגנתו. יצוין, כי עדותו הייתה משופעת בשקרים, סתירות מהותיות ואי דיוקים. אילו הייתי מונה את כולם, הייתה הכרעת הדין משתרעת על פני עמודים רבים. הנאשם לא בחל בסיפור פרטים חדשים, אשר לא הוזכרו באף מקום - פרטים שבבחינת עדות כבושה, למן תחילתה ועד סופה. אציג להלן את הפרטים העיקריים.

בעדותו הראשית מסר הנאשם את גרסתו בזו הלשון (עמ' 158): כאשר היה בשער הפרחים בדרכו הביתה מהעבודה, קיבל טלפון מרמזי, אשר ביקש לראותו לכמה דקות. רמזי הגיע ברכב הפולו שלו והיה עמו אדם נוסף אותו אינו מכיר. אעיר כאן, כי אדם שלישי זה משחק תפקיד חשוב בעדותו של רמזי. הנאשם ביקש מרמזי להכיר לו את האדם השלישי אך רמזי דחה זאת. בשלב מסוים עצר רמזי את הרכב ואמר שהוא מחכה לבן דודו עלאא'. הנאשם ורמזי קבעו לצאת, נפרדו שם והנאשם הלך לביתו. הנאשם, כמוסכם בין השניים, המתין לרמזי במקום המפגש זמן רב, ומשהגיע רמזי, נסעו השניים לבית אכסה. הנאשם ציין שאינו יודע מדוע הגיעו לשם. הוא שאל, לדבריו, מדוע הם מגיעים לשם ורמזי השיב, כי בא לפגוש את עלאא דודו [ ולא בן הדוד, כפי שאמר אחרי כן]. רמזי התקשר לעלאא' מספר פעמים  אך הפלאפון שלו לא היה זמין. השניים נכנסו למחסום לבדיקה, רמזי היה עצבני. הנאשם שאל את רמזי מדוע הוא עצבני ומקלל, ורמזי השיב לו באמירה "כלום". אח"כ הגיעו לקטמון לאסוף את חברתו שלגית עמרן, וחברתו של רמזי מורן, אך רמזי המשיך לכיוון רמת רחל. מששאל הנאשם את רמזי מדוע עשה כן, השיב רמזי, כי הוא מבקש לאסוף תחילה את חברתו מורן, ואחרי כן יאספו את שלגית. רמזי סירב להגיע לקטמון בטענה שהיו לו בעיות שם "היה לו בלגן והוא לא רוצה להגיע לאזור" (עמ' 159, ש' 15-16). במקום לנסוע לאסוף את שלגית, רמזי "התקשר אליה וביקש ממנה להגיע לרמת רחל במונית" (עמ' 159, ש' 23). משנפגשו הארבעה, יצאו לטאבון. שם "רמזי קיבל טלפון וחזר לחוץ לאחר הטלפון ועצבני. "שאלתי אותו מה יש לך מהתחלת הערב אתה לחוץ, קיבלת טלפון אתה לחוץ מה קורה אולי אני יכול לעזור. הוא אמר שאני יכול לעזור שאלתי במה והוא אמר לי שבן דוד שלו עלאא' נעצר. שאלתי על מה הוא נעצר, הוא אמר שהיה מעורב בקטע של מכות באזור קטמון ועלאא נעצר ואני ברחתי משם. שאלתי במה אוכל לעזור, הוא השיב שהוא רוצה את עזרתי בכך שאומר שהיינו בתל אביב, אני אתה והחברות שלנו, ואמרתי זה עוזר, אנשים לא מכירים אותך שם? הוא אמר כן זה מה שאני רוצה.." (עמ' 160, ש' 5-11). הנאשם הסכים לעזור לרמזי "רציתי לעזור לחבר שלי" (עמ' 160, ש' 12). רמזי סיפר לשלגית ומורן כי הם היו בתל אביב, "והם (צ.ל הן) היו מוכנות לספר שהיינו בתל אביב והם אמרו בסדר אנו בתל אביב ולא בירושלים" (עמ' 160, ש' 15). הנאשם ממשיך ואומר: "הגעתי לרמזי דיברנו עם החברות שלנו, לפני שפגשנו את החברות הוא אמר שהוא הולך לספר לבחורות מה לומר במשטרה. ישבנו עם הבחורות רמזי התחיל להסביר להם שהיינו בתל אביב טיילנו בילינו שם וחזרנו לירושלים. היו כמה שיחות כאלה שרמזי דיבר איתן ואמר זה מה שעוזר להציל אותי במשטרה" (עמ' 160, ש' 17—20) הנאשם מציין, כי בשיחות של רמזי עם הבנות הוא לא התערב ו"אפילו היו מקרים שרבתי עם החברה שלי שלגית על זה לא להתערב כי מה שידוע לבחור ערבי שיוצא עם יהודייה זה קצת בלגאן ולא רציתי שהמשפחות שלהן ידעו שהן יוצאות עם ערבי שלא יסתבכו עם המשפחה" (עמ' 160, ש' 22 - עמ' 161, ש' 1). הנאשם, לטענתו, אף היה מסוכסך עם חברתו משך 3 ימים, מאחר שלא רצה כי היא תהיה מעורבת, וכן אמר למורן שהתקשרה אליו: "אני מעדיף שלא תתערבי לא את ולא שלגית" (עמ' 161, ש' 6). תחילה הוזמן רמזי לחקירות. אחר כך הוזמנה מורן לחקירה. מורן הסבירה לו מה קרה בחקירתה, וכי סיפרה מה שרמזי ביקש שתספר. משהוזמנה חברתו שלגית לחקירה, אמר לה שלא תתערב "את לא קשורה לזה ..." (עמ' 161, ש' 16). הנאשם הכחיש, כי ביקש ממורן ומשלגית למסור הודעה כוזבת במשטרה "לא דיברתי עם שלגית למסור עדויות במשטרה. כל הזמן שדיבר איתה זה היה רמזי ולא אני" (עמ' 161, ש' 22-23). הוא אישר, כי במשטרה מסר את הגרסה לפיה היה עם רמזי בתל אביב כי: "רמזי חבר שלי. מטוב לבי רציתי לעזור לחברי. לא ידעתי שהעניין יסתבך ככה. רציתי להציל אותו מהבעיה שהיה לו" (עמ' 162, ש' 3). הוא הכחיש, כי עת מסר גרסתו הכוזבת אודות היותם בתל אביב, ידע שהמדובר בשוד: "שמסרתי שהיינו בתל אביב לא ידעתי שזה היה שוד ולא כלום. ידעתי שזה היה קטע של מכות. שהגעתי לחקירות הופתעתי שהחוקרים התחילו לומר לי אתה צפוי למאסר של 20 שנה. שאלתי את החוקר על מה אני נמצא פה, החוקר השיב על שוד" (עמ 162, ש' 6-8). הנאשם אומר: "היום החלטתי לומר את האמת בבית המשפט. כשהיה לי עוה"ד הקודם לא הייתי בטוח עוד הייתי במתח לא רציתי לומר את הדברים האלו שיסבך אותי יותר ויותר" (עמ' 162, ש' 13-14).

בחקירתו הנגדית הדגיש הנאשם, כי כל מה שבמשטרה הנו שקר, מאחר שרצה לעזור לחברו. הוא אשר, כי לא סתם נעצר אלא "כשותף לשוד" ואמר: "זה מה שאמרו לי ולא ידעתי" (עמ' 163, ש' 16-17). יחד עם זאת, אישר הנאשם, שכבר בחקירתו הראשונה, נחקר כחשוד המעורב בשוד, ונתן תשובה לא עניינית: "אני באתי לעזור לחבר שלי ומצאתי את עצמי מעורב בשוד" (ש' 20). הנאשם הסכים  שיש שוני בין שני המצבים: האחד, הוא בא לעזור לחברו, והשני, כשבא לעזור לחברו ומצא עצמו חשוד - "נכון" הוא עונה (עמ' 163ש' 23). הוא אישר, כי במענה לשאלה, האם הבין מההודעה, מיום 9.4.04, כי הוא חשוד בשוד, השיב: "אמרתי שהיינו בתל אביב עם החברות שלנו כיוון רציתי לעזור לחברי. לא הבנתי מה קורה. רציתי לעזור לחברי" (עמ' 165, ש' 1-2). גם לאחר שהייתו במעצר משך שבוע, ולאחר שהחוקר הודיעו ביום 13.4.04, שמורן ושלגית חזרו בהן מעדות השקר, המשיך הנאשם לדבוק בגרסתו השקרית, ואף טען שאינו מכיר את עלאא, נאשם   1 - "נכון זה מה שאמרתי במשטרה" (עמ' 166, ש' 5). בתשובה לשאלת בית המשפט, הכיצד מתיישבים דבריו עם טענתו, כי ביקש ממורן ושלגית שלא להתערב, השיב תשובה שלא לעניין: "אני אמרתי להן מקודם ואחר כך שהיא הזמינה את מורן היא אמרה שלא הייתה לה ברירה אחרת היא רצתה להמשיך ולעזור לרמזי. אני הצעתי לה להפסיק לעזור לרמזי" (עמ' 166, ש' 14- 17).

מעניין לראות, כי גם לאחר שהחוקר אמר לנאשם, ששלגית חזרה בה מגרסת השקר וכי הם לא היו יחדיו בתל אביב, ביום השוד, שכח הנאשם גרסתו, כי לא רצה לערב את חברתו בגרסת שקר והשיב, ללא היסוס: "לא נכון היא שקרנית היא הייתה איתי" (ראה ת/13, גיליון 4 ש' 88). לא רק שלגית שקרנית. גם מורן שקרנית, לדידו של הנאשם, אם חזרה בה מגרסת השקר (שם, ש' 92): "שקרנית גם היא, זה לא נכון מה שהיא אומרת", ועוד: "לא נכון הם שקרניות" [כך במקור] (שם, ש' 100). בהודעתו האמורה, דחה הנאשם את הטענה, כי הוא או רמזי ביקשו מהבנות לשקר (שם, ש' 105). בעדותו "הסביר" (!!) הנאשם המצב כלהלן: "אני הייתי פעם ראשונה שם ולא ידעתי מה לומר" (עמ' 167, ש' 4). כשאומרים לו, כי היה זה לאחר הארכת המעצר, השיב תשובה לא עניינית: "לא הייתי בטוח בעו"ד שלי. בגלל זה שיניתי עו"ד" (עמ' 167, ש' 6). אקדים ואומר, כי לא מובן לי מהו הקשר בין מתן עדות אמת והחלפת סנגור, מה עוד שהנאשם החליף סנגור לאחר תקופה ארוכה מאוד - בה התקיימו דיונים.

לאחר שאישר כי תיאם גרסאות, בהודעה ת/13ג', נשאל הנאשם מדוע הוא ממשיך לדבוק בגרסה השקרית- לפיה היה עם רמזי בתל אביב, הגם שניתנה לו ההזדמנות, במשטרה, לומר את האמת. כאשר נשאל שוב היכן היה ביום השוד, השיב: "נכון הודאתי ששיקרתי שם" "ש: לא סיפרת שום דבר שיכול לעזור לך?" "ת: אני רציתי רק לעזור לרמזי" (עמ' 168, ש' 3-6). בתשובה לשאלת בית המשפט "מה יותר חשוב לעזור לעצמך או לרמזי" השיב: "לעזור לעצמי" (עמ' 168, ש' 12-13). הוא תרץ המשך דבקותו בגרסת השקר באומרו: "אני הייתי מבולבל. לא ידעתי מה קורה שם. חוקרים ובית סוהר. אני פעם ראשונה נמצא במצבים כאלה" (עמ' 168, ש' 18-19). הנאשם אישר, כי אחרי שהודה (בסוף הודעתו ת/13ב', גיליון 6) כי תיאם גרסאות עם שלגית ומורן, נשאר במעצר ימים נוספים ועדיין דבק בגרסה - לפיה נסע לתל אביב (ראה גם הודעתו ת/13 ג'). הוא הסביר זאת באומרו: "אמרתי הודיתי בשקר .. אמרתי שאני טעיתי והודיתי" (עמ' 167, ש' 11, וש' 13). בהודעה זו (ת/13ג'), האמורה להיות האחרונה והמסכמת, חזר בו הנאשם מהודאתו ואימץ גרסת השקר: "ש: איך נסעתם לתל אביב ביום שהיה שוד? ת: אני נסעתי באוטו של רמזי" (שם, גיליון 2, ש' 26-27).

הנאשם התבקש להסביר מדוע לא מסר לחוקר המשטרה את גרסתו בבית המשפט, כי פגש את רמזי ברחוב צלאח א-דין, ואחרי כן המתין לרמזי. הוא השיב: "נכון, כי ראיתי כל מילה שהיא מסבכת יותר" (עמ' 167, ש' 23).

משהוגש כתב האישום והנאשם התבקש להשיב לעובדות כתב האישום, מדוע לא מצא לנכון לספר לסנגור את "האמת" שלו לעניין פגישתו עם רמזי וחזרתו לביתו? - אתמהה. הנאשם השיב: "לא. כי לא הייתי בטוח בעו"ד שהיה לי אחרי שהגעתי לחוסאם (הסנגור החדש) הוא אמר שאני צריך לומר את האמת" (עמ', 169, ש' 3-  4). בעמ' 3 לפרוט' מיום 1.7.04, נשאל הנאשם היכן היה ביום השוד. הסנגור, עו"ד בלום השיב בשמו "הנאשם 3 מתקשה לזכור איפה הוא היה" (ש' 7). מדוע לא קם הנאשם ואמר, כי היה בדרכו לביתו? הוא סיפק הסבר דחוק, אשר אינו מתקבל על הדעת: "כי אני לא אמרתי לעו"ד שלי. אני לא הייתי בטוח בו. לא האמנתי בעו"ד. אם הייתי מאמין לא הייתי מחליף עו"ד" (עמ' 169, ש' 10-11). המדובר ממש בתחילת ההליכים בבית המשפט ויש להניח שהנאשם שם מבטחו בסנגורו הפרטי. בהמשך נתן הנאשם הסבר שונה לעניין האמון, אשר רחש לבא כוחו דאז: "לא ידעתי שיש לי אפשרות כזאת. מה שאמרתי היום זה האמת. אמרתי אמת בבית המשפט" (עמ' 169, ש' 21).

לאחר שאישר הנאשם, כי תיאם גרסאות, הוא נשאל היכן היה "ביום שישי משעה חמש אחר הצהריים ועד השעה עשר בלילה?" והשיב: " אתה אמרת לי שאם אני לא רוצה לדבר אני לא חייב לדבר, את העונש שלי אני אקבל" (ת/13ב', גיליון 6, ש' 171-172). החוקר לא הרפה ושאל: "אתה אומר שלא ביצעת שוד, אז במה אתה טעית?", והנאשם השיב: "אני טעיתי, לא הייתי צריך להתערב בכל העניין הזה, ואני מוכן לקבל את העונש. יותר אין לי מה להגיד" (שם, ש' 184- 185). החוקר המשיך ללחוץ ואילו הנאשם עמד בסירובו להשיב: " ש: אם אתה לא ביצעת את השוד, תספר לי איפה היית ומה עשית? ת: לא יכול לספר כלום. את העונש שלי אני מוכן לקבל" (שם, ש' 198-199).  בהמשך, משנשאל אם יודע האם היה שוד, השיב: " אני לא מדבר על כלום. חלס" (שם, ש' 206-207). נקודה זו ואילך, סירב הנאשם להשיב לכל שאלה הנוגעת לשוד, אף שהחוקר הזהירו, כי סירובו להשיב עלול לשמש חיזוק לראיות נגדו. הנאשם השיב "שיחזק" (ראו סוף גיליון 7, ש' 212 - ש' 269).