הנאשם הועמד לדין בגין ביצוע עבירה של השגת גבול, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.
העובדות המתוארות בכתב האישום כבסיס לאשמה פשוטות למדי וחלקן הארי אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. אם ניתן ל"בור את המוץ מן הבר", ולהפריד מטענות ההגנה את העיקר מהטפל, בסופו של יום, יתברר כי סלע המחלוקת מצטמצם למעשה לנקודה אחת בלבד- נושא הבעלות בנכס, שעל פי הנטען בכתב האישום, את גבולו השיג הנאשם, ותו לא.
במילים אחרות. ביצוע העבירה מתייחס לנכס ייחודי, שעל פני הדברים, בשל טיבו ותכליתו לשרת את כלל הציבור, אין דרכו להימצא בחזקתם או בבעלותם של אנשים פרטיים, אלא בבעלות המדינה. המדובר, לא פחות, במגדלור המוצב באזור רידינג בת"א (גוש 6900 חלקה 26). עובדה זו עומדת במוקד המחלוקת העובדתית בין הצדדים ובמרכז הגנת הנאשם. הכיצד? טענת התביעה, ולפיה המגדלור נמצא בחזקת מנהל מקרקעי ישראל והינו בבעלות המדינה, עומדת כנגד כפירת הנאשם, הטוען כי נכס זה שייך לאחיו, וכניסתו למקום לשם עריכת שיפוצים ושהייה הייתה מטעמו וברשותו. יתר העובדות המתוארות בכתב האישום מוסכמות. הווה אומר, כי ביום 21.10.02 נכנס הנאשם למגדלור, התגורר במקום וביצע בו שיפוצים יחד עם אחרים. אמור מעתה, גדר המחלוקת נסב אפוא בשאלה, האם במעשים אלה בצע הנאשם עבירה של השגת גבול.
מן האמור ניתן להבין, כי שאלת המפתח העובדתית נסבה, בסופו של דבר, סביב עובדה אחת ויחידה. הזיקה לנכס. האם הינו בבעלות המדינה ובחזקת מנהל מקרקעי ישראל, או שמא עלה בידי הנאשם להקים ספק סביר בהתייחס לעובדה זו?
האמת ניתנת להיאמר, הגנת הנאשם לכול אורך הדרך בהתבסס על טענה זו הייתה יותר מתמוהה, וניכר היה כי אינה אלא טענת סרק, נטולת כול יסוד, שלא מובן לשם מה ועל שום מה הועלתה. ראשית, משום שעל פני הדברים לא ניתן להתייחס ברצינות לייחוס המגדלור, נכס שתכליתו ברורה ונהירה לכול, לאדם פרטי כלשהו. שנית, לאור חומר הראיות המוצק והחש משמעי שהונח בפני בית המשפט ושלישית, נוכח הבלבול, הערפול וחוסר הבהירות שאפיין את גרסת הנאשם בבית המשפט בנקודה ספציפית זו, העומדת בסתירה מוחלטת לגרסתו הברורה במשטרה. מגמה זו, יש לומר, ניכרה כבר בתגובתו לכתב האישום, בה טען כי הייתה זו המשטרה ש
"אמרה לו שהמקום הזה של רותם דואני, אני לא יודע מה", בלשונו. טענה מופרכת ובלתי מתקבלת על הדעת על פניה, במיוחד בשים לב לכך, שהתברר שאותו רותם הוא בן אחיו. קל וחומר, כאשר בוחנים את הודעתו במשטרה (ת/1), שם מסר הנאשם הסבר פשוט והגיוני לסיבת כניסתו לנכס- העדר מקום מגורים חליפי, כדברו
"אני אין לי מקום
לגור ונכנסתי לשם...המקום היה פתוח ואני ניקיתי אותו" (שורות 20-22 להודעה). יתר על כן, לא רק שאין בהודעה זכר לגרסה לא מציאותית זו שהופיעה לראשונה בבית המשפט בדבר שייכות המגדלור לאחיו, אלא שכאשר הוצגה בפניו בעת חקירתו העובדה שהנכס בבעלות המדינה הייתה תשובתו :
" אין לי לאן ללכת אני נשאר במקום", ולא מלה וחצי מלה על הבעלים האלטרנטיביים ששמם הועלה בבית המשפט. בהמשך, אף הביע הנאשם חרטה על מעשהו, והוסיף והבטיח להוציא את חפציו מהמקום. הווה אומר, מעבר לאבסורדיות הניכרת על פניה שבטענה זו, עסקינן בטענה "כבושה" שמשקלה הראייתי אפסי, העומדת בסתירה מוחלטת לגרסה הראשונית. ואם לא די בכול אלה כדי לבסס את גרסת התביעה, הוצג לראיה נסח רישום מקרקעין (ת/2) המוכיח, מעבר לכול ספק, בעלות המדינה במגדלור. בכך, התמוטט כליל מגדל הקלפים של הגנת הנאשם שלא נותר ממנה מאום, הגנה שמלכתחילה, יש לומר, לא היה בה כול ממש. הנאשם עצמו לא הצליח להתמודד עם השאלות שהוטחו בו, וככול שהתארכה חקירתו הנגדית כך הלך והסתבך בסתירות, שקרים וטענות חסרות היגיון ונטולות שחר. עדי ההגנה, אחי הנאשם ואחיינו, חזרו על טענות הסרק לגבי בעלותם במגדלור, שמעבר לאמירה בעלמא שהופרחה בהבל פה לאולמו של בית המשפט, לא היה בה דבר. טענה תימהונית שכמובן לא גובתה בשום מסמך, ואפילו לא בבדל של ראיה. תמהני, כיצד סבר הנאשם שטענתו תתקבל על דעתו של בית המשפט, וכיצד העזו עדיו לטעון בעזות מצח טענות מופרכות אלה? כלום סברו, כי בהבל פיהם תוכרע הבעלות במגדול בניגוד למסמכים רשמיים מוכחים. בית המשפט דוחה אותן מכול וכול כאורבא פרח.
ולגופה של האשמה. עדי התביעה לא הותירו כול ספק לגבי כניסת הנאשם למגדלור, שהייתו במקום וביצוע עבודות בניה בתוכו. עדותם לא רק שלא נסתרה, אלא מצאה חיזוק בהודאת הנאשם בהודעתו במשטרה, הודיה עליה חזר בעדותו בבית המשפט. משנכנס הנאשם ללא רשות לנכס שאינו שייך לו, נשאר בתוכו וביצע עבודות ניקיון ושיפוץ,שלא על דעת הבעלים, הרי שבכך נתקיים יסוד ההקנטה הנדרש לגיבוש העבירה.
אשר על כן, הנני קובעת כי העבירה הוכחה מעל לכול
ספק סביר והנאשם יורשע בביצועה.
ניתן היום י"ב בטבת, תשס"ו (12 בינואר 2006) במעמד הצדדים
טיעונים לעונש
התובעת:
אני מגישה גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם.
הוגש וסומן ת/3.
הנאשם כאמור הסיג גבול בנכס שבבעלות המדינה, שיפץ במקום, לחובתו הרשעות קודמות במגוון עבירות. שגם בעבר לא כיבד את רכוש הזולת. יחד עם זאת, לאור חלוף הזמן ולא קיימים כל תיקים פתוחים נוספים נגדו ולנוכח הרשעתו האחרונה משנת 99 בעבירה משנת 96 התביעה תעתור למאסר על תנאי וקנס.
הנאשם:
אין לי מה להגיד חוץ מזה שאני אגיש ערעור. אני לא עובד ואני מבקש לא להטיל עליי קנס כי אני חי מקצבת ביטוח לאומי.
גזר דין
בתום ניהול הוכחות תמוה וחסר פשר הרשעתי את הנאשם בעבירה של הסגת גבול. עתה, עומד הנאשם ליתן את הדין על המעשה. המדובר, בנאשם בעל הרשעות קודמות למכביר ב במגוון הקשת הפלילית לרבות בעבירות שעניינן פגיעה ברכוש הזולת. יחד עם זאת, בשל אופי העבירה שאינה עומדת במעלה חומרה עליון, ובשים לב לחלוף הזמן הרב מעת ביצועה, כמו גם, לעובדה שהרשעתו האחרונה הינה משנת 99 לגבי עבירה משנת 96, אני רואה שלא להחמיר עמו. כמו כן, אתחשב במצוקתו הכלכלית.
אשר על כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לענין, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:
1. שני חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שנתיים מהיום על העבירה בה הורשע.
2. הנאשם יחתום על התחייבות על סך 2,500 ש"ח, לא לעבור במשך שנתיים מהיום על העבירה בה הורשע. אי חתימה תגרור אחריה עשרה ימי מאסר.