1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413 ב לחוק העונשין התשל"ז - 1977 והפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287 לחוק הנ"ל. נטען בו, כי הפר את צו בית המשפט, שהורה לו להימצא בתנאי מעצר בית מלא, בכך שיצא מביתו בתאריך 28.09.04 ובסמוך לשעה 23:30 גנב רכב מסוג אאודי (להלן: "הרכב" או "הרכב הגנוב") מבעליו ציון חכמון (להלן: "המתלונן").
2. אקדים ואציין כי אין בפנינו ראיה ישירה המוכיחה במישרין כי הנאשם גנב את הרכב. עם זאת, במהלך הדיון נפרשו ראיות נסיבתיות, אשר אף שאינן מוכיחות במישרין את עבירת הגניבה, הרי שבהצטברותן זו לזו, ועל דרך ההיסק ההגיוני ומבחני שכל ישר, מצביעות על כך שגניבת הרכב על ידי הנאשם הינה האופציה הראייתית היחידה ואין בילתה.
3. הליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת שלבי. בשלב הראשון נבחנת כל ראיה בפני עצמה, במטרה לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בשלב השני נבחנת מסכת הראיות כולה, לצורך קביעה, אם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תוצאה של הערכה מושכלת של הראיות בהתבסס על נסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד יתכן ואינה מספיקה לצורך הפללה, אולם משקלן המצטבר די בו בצורך זה. בשלב השלישי מועבר הנטל על הנאשם, ומוטל עליו להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת כנגדו.
אשר על כן,
"רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה עובדתית חלופית אחרת, כי אז ניתן לומר שהיא הוכחה מעבר לספק סביר. עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין, ודי באפשרות קיומה של מסקנה אפשרית אחרת, שאינה רחוקה ודמיונית, להקים ספק סביר שדי בו לזיכוי הנאשם." (ע.פ 543/79
נגר נ. מדינת ישראל פ"ד לה(1) 113, 141).
על רקע עקרונות ראייתיים אלה, אפרט את הראיות ואנתח אותן.
4. המתלונן העיד כי בשעת אירוע הגניבה ישב בחצר ביתו שברח' גולומב שבבאר שבע ולפתע שמע רעש של התנעת רכב. הוא לא הספיק לצאת החוצה וראה שרכבו חולף על פניו, באופן שהצליח להבחין רק בחלקו האחורי. את הנהג לא ראה. הוא התקשר למשטרה ואז שם לב, שמול חזית ביתו חונה רכב שחלונו פתוח, לוח השעונים מפורק ומונח על כיסא הנהג. הרכב עורר את חשדו והוא מסר למשטרה את מספרו. בעת שהמתין למשטרה הבחין בנאשם המגיע ברגל לביתו. כשהנאשם התכוון להיכנס לרכבו, המתלונן פנה אליו ושאל למעשיו. כשהשיב לו שמדובר ברכב שלו, דרש ממנו לא לזוז מהמקום עד שתבוא משטרה, והטיח בפניו כי גנב את רכבו. על כך ענה לו הנאשם, שהוא יודע היכן נמצא הרכב הגנוב והציע לו לקחתו אליו. המתלונן נעתר להצעה ושניהם נסעו ברכבו של הנאשם לרכב הגנוב, שחנה במרחק של כ-30 מטר מבית הנאשם. לדבריו, הנאשם ביקש ממנו שלא יערב את המשטרה.
יוער כי המתלונן השאיר בי רושם טוב ודבריו היו מהימנים עלי. הוא דבק בגירסתו הראשונית במשטרה, והפרטים שהוסיף עליה במהלך עדותו בבית המשפט, שיכנעו אותי כי אמר אמת. עוד שוכנעתי, כי לא היה לו כל מניע לסבך את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.
5. הנאשם, המתגורר לדבריו במרחק של 5 דקות נסיעה מהמתלונן, נחקר במשטרה ואימרתו הוצגה לבית המשפט (ת/2). לדבריו, נאלץ לצאת מביתו, בו היה נתון בתנאי מעצר בית מלא, ונסע לחדר מיון בבית החולים משום שלא חש בטוב. במהלך הנסיעה הבחין "
בבדואי משתולל עם הרכב" (הגנוב - ד.מ.). משום שהכיר את בעל הרכב הגנוב, התכוון לנסוע "
אחריהם", אך משום שברכבו נוצר קצר חשמלי, ירד ממנו ורדף "
אחריהם" במונית. הוא הגיע לחניה ברח' השלום 20 ושם ראה "
שהם" עולים לרכב מסוג סובארו. הוא חזר עם המונית לבעל הרכב הגנוב, על מנת לברר עימו אם נגנב, ולספר לו מה ראה. כשהחוקר עימת אותו אל מול גירסת המתלונן, לפיה הנאשם הגיע אליו בהליכה רגלית ולא במונית, השיב שהמתלונן משקר.
6. הנאשם היה אמור להסביר לבית המשפט מדוע חרף הכאבים שסבל, לדבריו, שאילצו אותו להפר צו בית המשפט, העדיף שלא לנסוע לבית החולים ולצאת למרדף. הוא גם היה אמור להסביר איך יתכן שהגנב נטש את הרכב הגנוב דווקא ליד ביתו. ההסבר שנתן אינו מתקבל על הדעת ואינו עומד במבחן האמת. נתגלעו בו סתירות ותמיהות במספר נקודות מהותיות. אלה שוללות את ההסבר התמים, כביכול, לסיטואציה אליה נקלע.
מהחקירה במשטרה עולה כי התכוון לנהל מרדף באמצעות הרכב שלו. אך מאחר שהיה לו קצר חשמלי, "
ונכבה לי המנוע" עשה כן באמצעות מונית. מאידך, בבית המשפט העיד כי:
"ראיתי מישהו מתעסק עם האוטו של המתלונן ... אז עמדתי בצד הכביש כיביתי מנוע והסתכלתי מתוך סקרנות ... האוטו שלי לא הניע כי היתה לי בעיה במצבר". במילים אחרות, במשטרה תיאר תקלה בלתי צפויה, שאילצה אותו לעזוב את רכבו, בעוד שבבית המשפט העיד על עצירת הרכב מיוזמתו.
7. בתחילת החקירה במשטרה נקט הנאשם לשון יחיד בהתייחסו לגנב, ובהמשך הוסיף ואמר, כי רדף "
אחריהם", בנוקטו לשון רבים. כשהתבקש בבית המשפט להסביר את הסתירה, טען כי בחקירה במשטרה התכוון לשלב שבו הגנב נטש את הרכב הגנוב ועלה לרכב אחר שבו ישבו אנשים נוספים. ההסבר אינו מניח את הדעת ואינו עולה בקנה אחד עם דבריו במשטרה:
"באתי לנסוע
אחריהם עם האוטו שלי והיה לי קצר". מסתבר, איפוא, שטענתו כי ראה שפלוני (יחיד) גנב את הרכב, אינה נכונה.
בחקירה במשטרה, טען הנאשם שראה בדואי משתולל עם הרכב, וידע כי אינו הבעלים, שהיה מוכר לו. מאידך, כשנשאל על ידי החוקר האם יוכל לזהות במסדר תמונות את הבדואי השיב שאינו יכול לעשות כן כי ראה אותו "דרך השמשות" ברכב. איך יכל הנאשם לזהות דווקא "דרך השמשות" גנב ממוצא בדואי ולא גנב ממוצא אחר? לנאשם הפתרונים.
8. למרות שהמתלונן העיד שאינו מכיר את הנאשם, ושלא ראה אותו לפני האירוע עמד הנאשם על דעתו כי הוא מוכר לו. מאידך, לא טרח להעיד עדים מטעמו, שיוכיחו את הקשר שביניהם. עובדה זו עומדת לנאשם לרועץ. אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע את החשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. הימנעות מהבאת ראיה דינה כדין הודאה בכך שאילו הובאה, היתה פועלת לחובת הנמנע (ראה קדמי,
על הראיות,
הדין בראי הפסיקה חלק שלישי, עמ' 1649 - 1650).
9. הנאשם טען במשטרה, כי רדף אחר הגנבים עד
לחניה ברח' השלום 20. בעדותו בבית המשפט טען, כי הגנב החנה את הרכב הגנוב
בחורשה המצויה במרחק של כ - 300 מ' מביתו. גרסה זו סותרת את עדות המתלונן, כי הרכב הגנוב נמצא במרחק של 30 מ' מהבית. יתרה מזאת: לא סביר בעיני, שהגנב ינטוש את הרכב הגנוב דווקא ליד ביתו של הנאשם, מבלי שיהיה נתון לסיכון כלשהו, וללא כל סיבה אחרת נראית לעין.
10. הנאשם העיד כי טרם המרדף הותיר את רכבו ממש בכניסה לביתו של המתלונן וכי הרכב הגנוב חנה ממש על הכביש (עמ' 28 שורה 29, עמ' 29 שורה 4 לפרוטוקול). עוד העיד, כי עצר מונית ויצא עימה למרדף. במילים אחרות - המתלונן היה חייב להבחין בו ובמונית אותה עצר, לטענתו. מאידך, המתלונן העיד, כי כשיצא מביתו ראה את החלק האחורי של רכבו הנוסע מהמקום ותו לא. עדות זו הטילה צל כבד על אמינות הנאשם. כשהתבקש להסביר איך יתכן שהמתלונן לא ראה אותו בעת שהוא עוצר מונית (עמ' 30 שורות 15-19 לפרוטוקול) השיב, שאם המתלונן היה אכן יוצא מביתו, ברגע שרכבו נגנב, הוא היה חייב לראות אותו (את הנאשם) עולה, איפוא, כי גם הנאשם תמים דעים שהמתלונן היה חייב לראות אותו ואת המונית. כאמור לעיל, נתתי אמון מלא בגרסת המתלונן. בנסיבות אלה, המסקנה היחידה המתבקשת הינה, כי הנאשם לא עצר מונית וטענתו כי הסתייע בה לצורכי המרדף אינה אלא סיפור בדים.
למרות שהנאשם היה מודע לחשיבות זימון נהג המונית לעדות בבית המשפט, שהיה בה כדי לתמוך בגרסתו ולהוכיח את חפותו (ראה חקירתו החוזרת בעמ' 30 שורות 22 - 23), הוא לא טרח לעשות כן ואף לא ביקש לדחות את הדיון על מנת להעיד עדים נוספים מטעמו. היא הנותנת, שגרסתו לגבי נהג המונית הינה עורבא פרח.
יתרה מזאת: הנאשם טען בחקירתו במשטרה, כי חזר עם המונית אל המתלונן, במטרה לברר עימו אם הרכב נגנב, ולספר לו מה ראה. מתבקשת השאלה, מדוע לא ביקש מנהג המונית להתלוות אליו ולספר למתלונן את הקורות אותם? שהרי מדובר באירוע יוצא דופן. מבחינה זו נהג המונית יכל להוות לנאשם "פוליסת ביטוח", ולחלץ אותו מהצרה אליה נקלע. הנאשם גם היה יכול לברר את פרטיו, כפי שכל אדם סביר היה עושה בנסיבות העניין. הימנעותו מלעשות כן מלמדת שנהג המונית לא היה ולא נברא.
11. מהראיות מתקבלת המסקנה ההגיונית היחידה, לפיה הנאשם גנב את הרכב ולאחר שחזר על מנת לקחת את רכבו נתקל במתלונן שחשד בו ודרש ממנו כי אל יזוז מהמקום. בתגובה החליט להחזיר לו את הרכב מתוך תקווה שלא יערב את המשטרה ועל מנת למלט עצמו מאימת הדין. ההסבר שנתן להתנהגותו מופרך על פניו.
אשר על כן אני מוצא אותו אשם ומרשיעו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.