בעובדות כתב האישום, נטען כי בתאריך 1.6.03, בשעה 19:00 לערך, ברציף של תחנת הרכבת, "ת"א השלום", תקף הנאשם את הכרטיסן, אליהו סבג (להלן - "המתלונן") בכך שדחף אותו. המתלונן נפל ונחבל מעמוד ברזל במקום ובהמשך היכהו הנאשם באגרופיו בפניו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות של ממש והוא נזקק לטיפול רפואי, ונגרמו לו נפיחות ופצע קטן בשפה התחתונה וכן רגישות בחוליות צווארו ובכתף שמאל. בגין כך מיוחסת לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, על פי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
הנאשם מכחיש את המיוחס לו ולטענתו אך גונן על עצמו משהדף מעשה תוקפנות של המתלונן והמאבטח, שביקשו, מסיבה בלתי ברורה לו, למנוע את כניסתו לרכבת, שעמדה לצאת מהתחנה וכי כלל לא היה ביכולתו לתקוף את המתלונן, כמתואר בעובדות כתב האישום.
גירסת המתלונן הינה כי משסימן לנהג הקטר כי ניתן לסגור את דלתות הקרונות, אחת הדלתות נסגרה ואילו הדלת שלידה עמד נותרה פתוחה, על מנת שיוכל להיווכח: "אם מישהו לא נתפס". במצב דברים זה, כשהדלת לידה עמד החלה להסגר, הגיע הנאשם בריצה, הכניס את ידו ורגלו פנימה לקרון, ותפס בחוזקה בשתי הדלתות, שנפתחו. המתלונן לדבריו, צעק לעבר הנאשם כי יניח לדלתות, אך זה לא שעה לו שאז ביקש לסייע לנאשם לבל יפול אחורה לרציף ובמצב דברים זה: "הנאשם דחף אותי בבוקס נפלתי אחורנית על הראש, קיבלתי זעזוע מוח וראיתי כוכבים באותו רגע, קמתי, דיברתי עם הנהג שימשיך לנסוע ואמרתו לו למה אתה עושה כזה דבר, מה זה? אני בסך הכל באתי לעזור לו. לא הספקתי להגיד לו משהו והוא נתן לי בוקס בלסת, השן נשברה לי נפלתי על הרצפה, ירד לי דם" (עמ' 6). המתלונן טען כי בעקבות הכאתו, כאמור, נזקק לטפולים רפואיים בגין סדק בצווארו, כשאחת משיניו נשברה. יצוין כי טענה זו בדבר שבירת השן, לא נכללה בעובדות כתב האישום.
בתחילת חקירתו הנגדית טען המתלונן כי אינו זוכר אם הובא בעבר לדין. גם משהוצג בפניו גיליון ההרשעות הקודמות שלו (ס/1), ממנו עולה כי הועמד לדין והורשע בבית משפט השלום בחיפה בשנת 2001 בעבירה על פי סעיף 225 לחוק העונשין ובשנת 92' הורשע בהסגת גבול פלילית, בביהמ"ש השלום בחיפה, טען כי : "הקטע של ההימורים זכור לי הדבר הזה.... בית משפט לא הרשיע אותי". (עמ' 7 שורה 1). ובאשר להרשעתו משנת 92, טען כי :"לא זוכר על מה זה היה לא זכור לי" (עמ' 7, שורה 19). המתלונן גם אישר כי למעשה לא פונה לבית החולים בעקבות פגיעתו , כפי שטען תחילה בחקירתו הראשית, אלא הגיע לבית החולים בכוחות עצמו, במונית. עוד טען כי איש הבטחון, שחר פרץ, הבחין במתרחש בינו לבין הנאשם, ויצוין כי העד שחר פרץ לא הובא למתן עדות, עקב שהייתו בחו"ל.
בחקירתו הנגדית תאר המתלונן את התקרית בצורה שונה מעט מזו שבחקירתו הראשית, לאמור: "הוא דחף אותי, נפלתי קיבלתי מכה בראש, קמתי, אמרתי לו למה עשית כזה דבר, ונתן לו בוקס אחד בלסת וזהו". (עמ' 9, שורה 11-12) כשהתקרית פסקה ברגע שאיש הבטחון, אחז בנאשם.
אף לעניין מצב הרכבת בעת ניסיונו של הנאשם להיכנס אליה נמצא המתלונן מוסיף לגרסתו הראשונית בדבר זאת שהנאשם ביקש להכנס לרכבת בהיותה בנסיעה, וטען כי מעשה זה התרחש בעת שהרכבת כבר נעה במהירות של 10 קמ"ש. (עמ' 11, שורה 13 ואילך). בהמשך הוסיף כי כניסתו של הנאשם החלה: "בעת שהרכבת התחילה לנוע לאט לאט" (עמ' 12, שורה 6).
יש להוסיף כי בתעודה הרפואית שהמציא המתלונן, עולה כי נבדק ביום הארוע, בשעה 21:00 לערך (ת/2) כשממצאי הבדיקה העלו פצע בגודל ס"מ, בשפה התחתונה, והומלץ להפנותו לרופא שיניים. לא נמצאו בגופו נפיחויות וסימני חבלה אחרים. מסתבר כי בתלונתו הרשומה במסמך רפואי זה, אין מצויה תלונה מפיו בדבר פגיעה באחת משיניו. בתעודה רפואית נוספת, שניתנה למחרת יום האירוע, בקופ"ח (ת/3) צוין כי ניכרה רגישות במישוש הלסת, פצעים ברירית הפה ורגישות במישוש חוליית צוואר וכתף שמאל. גם בתעודה רפואית זו לא נרשמה תלונה מפיו של המתלונן בדבר פגיעה בשיניו, הגם שהופנה: "לביקור וטיפול במרפאת שיניים" (ת/3). לעניין זה טען המתלונן כי את השן השבורה בפיו גילה למחרת הביקור בחדר המיון (ת/2) (עמ' 15 שורות 3-4). המתלונן שלל מכל וכל את גרסת הנאשם, כי היה הוא זה שתקף את הנאשם בניסיון להורידו מהרכבת, שאז נפגע קלות מהנאשם שהתגונן מפניו, כפי שטען הנאשם.
הנאשם נדרש לראשונה למסור את גרסתו לאירוע בפני השוטר רס"מ אילן סעידי, שהגיע למסוף הרכבת, בלוד, שם הורד הנאשם מהרכבת. בדו"ח הפעולה שרשם השוטר סעידי, נרשם בין השאר, כי הדיווח שהתקבל הינו כדלקמן: "התקבלה הודעה על אדם שתקף את המאבטח והפקח ברכבת שמגיעה מת"א לכיוון לוד". דיווח שעל פניו, גם כעולה מעדותו של המתלונן, אינו נכון בחלקו, כאשר עולה בעליל מדברי המתלונן בעדותו בביהמ"ש כי הנאשם תקף אותו בלבד.
בפני רס"מ סעידי העלה הנאשם את גירסתו לתקרית כשטען כי הפקח והמאבטח מנעו את כניסתו לרכבת, טרם החלה בנסיעתה כשדחפו אותו והוא הצליח להיכנס לקרון לאחר שנתפס במעקה בכניסה לקרון, (ת/1). גרסה דומה מעלה הנאשם בחקירתו במשטרה (ת/4) והוסיף כי חיילים שהיו בקרון חילצוהו מידיו של המתלונן, שאותו הדף מעליו, ומאיש הביטחון, שהצליחו להפילו ארצה. עוד ציין כי דם נזל מאפו. בעדותו בבימה"ש חזר הנאשם על גרסתו זו וציין כי הינו נוסע מימים ימימה בקו הרכבת, לעבודתו בת"א, מאשדוד וחזרה ולא היה עולה בדעתו לנסות לקפוץ לרכבת בעודה נוסעת, מה עוד שהחזיק ביד ימין שלו תיק כבד, שהיה בו בפני עצמו למנוע מעשה מעין זה. עוד טען, כי מסיבה בלתי ברורה, מיד בכניסתו לקרון, הפטיר לעברו המתלונן מעין "אההה" והמתלונן והמאבטח ניסו להודפו החוצה מהקרון, הוא נאחז במעקה וניסה להימלט פנימה לקרון מפני הכרטיסן - המתלונן, שתקפו, כשלתקיפה הצטרף גם המאבטח ואילו הוא ניסה לגונן על עצמו בדחיפות, תוך כדי הפניית הראש הצידה, עד שחולץ בידי חיילים שהיו בקרון הסמוך ודם נזל מאפו, הגם שלא נפגע באפו. בעקבות התקרית נזקק לטיפולים רפואיים (ס/5).
ב"כ המאשימה טוען להעדר סבירות כלשהי בגרסת הנאשם, נוכח טענתו שהותקף ע"י עובד רכבת ותיק, אך בגין זאת שביקש להיכנס לקרון, כשלטענתו הרכבת עדיין נותרה על עומדה, בתחנה, כאשר מנגד גרסת המתלונן ראויה לאמון גם נוכח הפגיעות שניכרו בו, כשהדעת נותנת כי נחרד לראות את הנאשם מנסה לעלות על רכבת נוסעת ומשניסה למנוע זאת, הותקף באחת על ידי הנאשם.
גרסתו של המתלונן לקרות האירוע הינה בגדר עדות יחידה, המחייבת בחינה בקפידה יתרה, זאת אם די בה, כשלעצמה לביסוס הרשעה, בהסתמך עליה (ראה י. קדמי, על הראיות, חלק 1, עמ' 414, ואילך). אכן, עדותו היחידה של המתלונן נמצאה נתמכת, לכאורה, בתעודות רפואיות (ת/2, ת/3) בדבר פגיעות שניכרו בו כתוצאה מהארוע, אלא שאין באלו, כפי שעמדתי על כך לעיל, כדי לבסס את הנטען, לראשונה, בעדותו של המתלונן כי נפגעה גם אחת משיניו, כתוצאה מהתקרית ולא הובא לעניין זה ע"י המתלונן כל תיעוד רפואי , לענין הפגיעה הנטענת בשנן.
לענין זה יש לציין עוד כי הממצא הראשוני בבדיקה הרפואית בחדר מיון העלה: "נפיחות ופצע קטן בשפה התחתונה" (ת/2) ולא נראו בו סימני חבלה אחרים. המתלונן גם נמצא מוסר גרסה שאיננה עקבית בנוגע למצב הרכבת, בעת ניסיונו הנטען של הנאשם להיכנס אליה, כשטען תחילה כי הרכבת הייתה בתחילת תנועתה ובהמשך ניסה לטעון כי צברה כבר מהירות ניכרת של כ-10 קמ"ש, משניסה הנאשם לפרוץ אליה, כטענתו. אף הדיווח הראשוני שהתקבל, כעולה מדו"ח הפעולה (ת/1), ושהתברר כבלתי נכון, לפיו הותקפו פקח ומאבטח, אינו מוסיף להבהרת תמונת הארוע. המתלונן גם נמצא כמי שמנסה לטעון תחילה כי פנה לבי"ח, אך מסתבר כי המשיך בנסיעה בצוותא עם המאבטח ורק מאוחר יותר פנה בכוחות עצמו לבי"ח (עמ' 6, שורה 19) ולא נמצאו תימוכין לגרסה שהעלה אם בדבר תזוזת הלסת ואם בדבר שבירת השן (עמ' 2, שורה 22-23).
בנסיבות האמורות יקשה לקבוע ממצאים שעומדים כולם לחובת הנאשם, אך בהסתמך על גרסתו היחידה של המתלונן לארוע, כפי שהובאה לעיל.
מדובר בתקרית שכרוכה בה אלימות, שהחלה בעת ניסיונו של הנאשם לעלות לרכבת, כשלא ניתן לקבוע ממצא ברור בכל הנוגע לכך אם העלייה לרכבת בוצעה, בהיות הרכבת נוסעת אם לאו. מכל מקום, לגבי המשכה של התקרית מצויה גרסת המתלונן מזה, וגרסת הנאשם מזה ויש לומר, כי בהעדרה של עדות חיונית, בנסיבות המקרה, של מעורב אחר באירוע הוא המאבטח, יש בה כדי לפגום באפשרות להשתית ממצאים שהינם נקיים מספקות בנוגע לגרסת המתלונן לארוע. הנסיבות בכללותן, כפי שהובא לעיל, אינן מאפשרות קביעה חד משמעית, שמשמעותה העדפה ברורה של גרסת המתלונן על פני גרסת הנאשם, שנמצא מוסר גרסה לפיה לא היה עולה בדעתו לפגוע בכרטיסן בדרך כפי שתוארה על ידי המתלונן, אך משום שנמנעה כניסתו לרכבת. גרסת הצדדים לאירוע, יש בה יותר מכל להצביע על קיומה של אפשרות לפיה בהלה שאחזה בנאשם, נוכח תגובתו הראשונית של המתלונן, שניסה למנוע את כניסתו לקרון, התגלגלה לכדי תגרה בין השניים, מתוך תחושה הדדית, ייתכן ומוטעית, כי פני כל אחד מהמעורבים לאלימות. עם זאת, אין בראיות שהובאו כדי לבסס די מעשה תקיפה יזום של הנאשם כלפי המתלונן, כנטען בעובדות כתב האישום ויש אפוא להנותו מן הספק הקם מהראיות ומחמת קיומו של אותו ספק סביר, אני מורה על זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.
ניתן היום, ט' בכסלו, תשס"ז (30 בנובמבר 2006), במעמד הצדדים.