מה מביא חמישה צעירים נורמטיביים, "אנשים מן הישוב", היכולים להיקרא "בני טובים" בהתאם להגדרה הקלאסית, אל ספסל הנאשמים? לגרסת התביעה, מעורבותם בביצוע עבירות על חוק העונשין, בעוד ההגנה לעומתה סבורה, כי כוונות טובות ולגיטימיות עומדות מאחורי מעשיהם, הראויות לחסות תחת הגנת מטריית חופש הביטוי והדעה, ועל כן, מן הדין לזכותם מכול אשמה.
ועתה להבהרת הדברים ופישוטם, ותחילה לאשמה
העובדות העומדות במרכזו של כתב האישום, נשוא הכרעת דין זו, פשוטות, ורובן אינו שנוי במחלוקת, אך בה בעת הן מעוררות שאלות משפטיות ואחרות מורכבות וכבדות משקל הדורשות דיון וליבון, ובמרכזן גבולות חופש הביטוי.
ככתבו, נטען כי הנאשמים הינם חברים בעמותת "דעת אמת", שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום, שמה לה למטרה ונהגה להפיץ עלונים, קונטרסים ומאמרים בנושאי דת שונים (כגון: ענייני טומאה, נבואה, נידה וכד') (להלן: "הקונטרסים"), בהם מובעת ביקורת חריפה על חכמי ההלכה, וזאת בדרך של פיזורם וחלוקתם באישון לילה על השולחנות, המדפים, בין ספרי הלימוד וספרי הקודש, בארונות ועל ארון הקודש שבישיבה. כל זאת, על אף שידעו, על פי הנטען, כי מעשיהם אלו יגרמו להקנטתם ולהעלבתם של מחזיקי הישיבה ותלמידיה.
בשני מועדים שונים, ביום 27.6.01 (רלוונטי לנאשמים 1,2,3) וביום 19.8.01 (רלוונטי לנאשמים 1,2,4,5), בסביבות השעה 02:30 לפנות בוקר, הגיעו הנאשמים לישיבת "חכמי לובלין" שברחוב דסלר 17 בבני ברק (להלן: "הישיבה"), והסיגו את גבולה בכך, שנכנסו לחדרי הישיבה ובית הכנסת של הישיבה והניחו בהם קונטרסים על השולחנות, בין ספרי הלימוד וספרי הקודש, על המדפים, בארונות ועל ארון הקודש. כל זאת במטרה להעליב ולהקניט את הציבור הלומד והמתפלל בישיבה ואת מחזיקי המקום.
באותן נסיבות, במועד השני שצוין לעיל, הזיקו הנאשמים בזדון לרכוש הישיבה, בכך שעקרו את ידית ארון הקודש ממקומה.
בגין מעשים אלה מיוחסות לנאשמים העבירות הנגזרות מהם של הסגת גבול וגרימת היזק בזדון, לפי סעיפים 447(א) ו- 452 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בהתאמה.
תשובת הנאשמים לכתב האישום
הנאשמים, להוציא נאשם 1, כפרו בהיותם חברי דעת אמת וטענו כי פעילותם במסגרת העמותה היתה על רקע התנדבותי מזדמן. לגופה של האשמה הייתה עמדתם, כי בקונטרסים המצוינים בכתב האישום לא נכללת ביקורת חריפה ומעליבה על חכמי ההלכה, אלא ספרות אקדמית בסיסית, ולאור תמימות תוכנם, כפרו הנאשמים באשמה לפיה פעלו במטרה שמעשיהם יגרמו להקנטת או העלבת מחזיקי הישיבה ותלמידיה. בהיבט העובדתי טענתם הינה כי נאשמים 1,2,3,5 אכן נכנסו לבית הכנסת, אך לא לחדרי הישיבה, או לכל חלק אחר של הישיבה, ואילו נאשם 4 לא נכנס כלל לבית הכנסת, אלא אך המתין עם הרכב בחוץ. בנוסף, כפרו הנאשמים באישום ההיזק בזדון לרכוש כלשהו של בית הכנסת או של הישיבה.
התשתית הראיתית של התביעה
בבואה להוכיח הנטען על ידה הציבה המאשימה מערך ראיות של עדי ראיה, המורכב מדרי הישיבה ושכניה, המאששים את עובדות כתב האישום ומבססים האמור בו. התמונה הראייתית המתגבשת מעדותם לגבי פעילות הנאשמים במקום זהה.
עדת תביעה 2, מלכה רייסנר, המתגוררת ברחוב דסלר 20 בבני ברק (בסמוך לישיבת חכמי לובלין) - העידה כי ביום 26.6.01, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, הבחינה בשלושה אנשים בבית הכנסת מול הדירה בה היא גרה. הופעתם באישון לילה היתה חשודה בעיניה, ולכן המשיכה לעקוב אחר מעשיהם. היא צפתה בהם, מביתה, מפזרים חוברות בבית הכנסת, ואף מכניסים חלק מהן בתוך ספרי הקודש. לדבריה, אחד הנאשמים נשא תרמיל, מתוכו הוצאו הדפים אשר פוזרו בבית הכנסת. העדה אישרה כי הנאשמים נכנסו לישיבה דרך דלת הכניסה, שהיתה פתוחה. דלתות הכניסה, סיפרה, לרוב פתוחות, ובעבר הבחינה בכניסה ויציאה של אנשים מבית הכנסת, אף שלא בשעות התפילה, לבד מאשר בשעות הלילה, בהן בית הכנסת ריק מאדם, ולכן נראה הדבר חשוד בעיניה משהבחינה בתנועת הנאשמים במקום.
עד תביעה 5, יואל כהן- היה תלמיד בישיבה בתקופה הרלבנטית. לעדותו, בליל האירוע, ביום 26.6.01, ישב בבית הכנסת בשעה שהנאשמים הגיעו לחלק את הקונטרסים, "
אני ישבתי בבית הכנסת והם שמו (את הקונטרסים) בתוך הספרים ובתוך הארונות, זה היה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר... ראיתי שלושה אנשים נכנסים, אחרי זה הם צילמו את בית הכנסת" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 5-8). המדובר, סיפר, בספרי קודש. חרף מעשיהם, לא עשה מאום, והמשיך בשלו, ישב ולמד.
סלע המחלוקת העובדתי- משפטי
למעשה, לא נעורה מחלוקת בין הצדדים לעניין הנתונים העובדתיים המתוארים בכתב האישום, זולת הטענה כי יד הנאשמים היתה בגרימת נזק במזיד לידית ארון הקודש.
לית מאן דפליג, כי הנאשמים נכנסו באישון לילה אל בית הכנסת בישיבה ופיזרו בה את קונטרסי עמותת "דעת אמת". סלע המחלוקת נסב סביב מספר שאלות משפטיות העולות ממעשיהם ומן העבירות המיוחסות להם לאורם: האם נוכח כניסתם אל בית הכנסת מתקיימים יסודות עבירת הסגת הגבול? האם מעשיהם זוכים לחיסיון תחת הגנת חופש הביטוי? האם מתקיימים יסודות עבירת ההיזק בזדון בהתייחס לנזק שנגרם לידית ארון הקודש? מהו חלקו של נאשם מס' 4 במעשי העבירה, והאם יש לייחס לו אחריות פלילית הזהה לזו המיוחסת לרעיו? בשאלות אלו אדון להלן.
העבירה של הסגת הגבול
סעיף 447(א) לחוק העונשין - הסגת גבול כדי לעבור עבירה
:
(א) העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה, דינו - מאסר שנתיים:
(1) נכנס לנכס או על פניו;
(2) לאחר שנכנס כדין לנכס נשאר שם שלא כדין.
מטרת המחוקק בסעיף זה הינה הגנה על החזקה הממשית שיש לאדם פלוני ברכוש דלא ניידי. אותה הגנה תינתן רק כאשר מעשה הכניסה מלווה כוונה, מהכוונות המפורטות בסעיף.
יסודות העבירה- ולאורם, האם מעשי הנאשמים מקיימים את דרישות הסעיף?