השופטת יעל וילנר:
1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של היזק בחומר נפיץ והחזקה והובלה של נשק, עבירות לפי סעיפים 454, 144 (א) רישא ו - 144 (ב) רישא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, הכל בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
2. על פי כתב האישום, הצטיידו הנאשמים ברימון רסס וביום 8.11.04, לפנות בוקר, הגיעו לקרבת ביתו של ראש מועצת סאג'ור, מר נאא'ף אבראהים, והשליכו את רימון הרסס לעבר ביתו, בשעה בה שהו בבית ראש המועצה ובני ביתו. רימון הרסס התפוצץ בחצר הבית וכתוצאה מהפיצוץ התנפץ חלון בבית ראש המועצה וכן נגרמו נזקים לחלונות ולקירות הבית (להלן: "
אירוע זריקת הרימון" או "
האירוע").
3. הנאשמים כופרים באישום. לטענתם, לא היו מעורבים באירוע זריקת הרימון, הם שהו כל אחד בביתו בליל האירוע, ולא ידעו על זריקת הרימון עד למחרת.
תמצית פרשת התביעה
4. פרשת התביעה מתבססת על הודעותיהם של שני עדים מרכזיים - קינן חסן וע'אני חסן (להלן -
"קינן" ו-
"ע'אני"). לפי עדות קינן, הנאשמים דפקו בליל האירוע על חלון ביתו בשעה 2:55 לפנות בוקר, אמרו לו כי זרקו רימון על בית ראש המועצה וביקשו להתחבא בביתו. אחיו של קינן, ע'אני, מסר כי בבוקר שקדם לזריקת הרימון, הזמינו אותו הנאשמים להצטרף אליהם לזריקת הרימון על בית ראש המועצה והוא סירב להצטרף אליהם. לדבריו, לאחר האירוע, התוודה בפניו הנאשם 1 על זריקת הרימון.
לעדויות הנ"ל מצטרפת הודעת המדובב המכונה "מחמד מוגרבי" (להלן: "
המדובב"). המדובב שהה בתאו של הנאשם 1 בעת מעצרו. בהודעתו (ת/22) מסר המדובב כי בתשובה לשאלתו אם ביצע את המעשה, הניד הנאשם 1 את ראשו בתנועת אישור, וכן סימן באצבעו על שפתיו את הסימן לשקט.
בנוסף, הוצגו בפני בית המשפט ראיות לפיהן לכל אחד מהנאשמים קיים סכסוך עם ראש המועצה, המהווה מניע למעשה. לגבי הנאשם 1 הובאו ראיות לסכסוך על רקע מעצרו של אחיו עקב תלונה של ראש המועצה על ונדליזם שביצע האח במועצה. לגבי הנאשם 2 הובאו ראיות לגבי סכסוך על רקע פיטוריו מהמועצה.
כן נטען על ידי התביעה כי לא הוכחה על ידי הנאשמים טענת האליבי שמסרו.
דיון
כללי
5. אני סבורה כי התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את אשמת הנאשמים מעל לכל ספק סביר, ולפיכך, אציע לחבריי לזכות את הנאשמים מחמת הספק.
6. שוכנעתי כי אין במכלול הראיות כדי להוביל למסקנה האחת בדבר אשמתם של הנאשמים. לטעמי, לא ניתן לבסס את אשמת הנאשמים מעל לכל ספק סביר, על הודעותיהם ועדויותיהם של עדי התביעה המרכזיים קינן וע'אני, זאת נוכח הגרסאות השונות שמסרו, הסתירות בהודעותיהם והרושם הבלתי מהימן שהותירו בבית המשפט.
עדות של קינן חסן
7. קינן הוכרז כעד עוין ובהסכמת באי כח הנאשמים, אשר הסכימו להגשת כל חומר החקירה המשטרתי, הוגשו הודעותיו במשטרה.
8. הודעותיו של קינן במשטרה ותמליל שיחה (ת/12 ו-ת/13) הן הראיות העיקריות נגד הנאשמים. בהודעותיו מסר קינן כי הנאשמים הודו בפניו כי הם אלה אשר זרקו את הרימון על בית ראש המועצה. לעדותו של קינן לכאורה חשיבות נוספת בהיותה עדות ראיה להימצאותם של הנאשמים סמוך לבית ראש המועצה בשעה 2:55 לפנות בוקר.
9. מההודעות במשטרה עולה כי קינן נחקר תחילה ביום 12.12.04
כחשוד ובהודעתו זו (ת/8) הכחיש כל קשר לזריקת הרימון
וכן הכחיש כי ידוע לו מי זרק את הרימון. בנגוד להודעה זו, מסר קינן מאוחר יותר באותו היום, גרסה שניה, הפעם גרסה המפלילה את הנאשמים לפיה, הנאשמים הגיעו לביתו בליל האירוע והתוודו בפניו על זריקת הרימון (ת/12). לאחר עשרה ימים, ביום 23.12.04, מסר הודעה נוספת בה חזר על הדברים לעיל (ת/13).
10. בנוסף לאמור לעיל, נמצאו בהודעותיו של קינן סתירות ותהיות מהותיות נוספות כמפורט להלן:
10.1 לפי עדותו של קינן, הנאשמים דפקו על חלונו והעירו אותו בשעת לילה. לדבריו, הוא נבהל לשמע דפיקות על חלונו באמצע הלילה ולפיכך הסתכל על שעון הקיר הנמצא בחדרו וראה כי השעה הינה
2:55 (ת/13).
בחומר הראיות אין מימצא כלשהו לגבי השעה המדוייקת בה נזרק הרימון, אולם אין חולק כי ההודעה בדבר זריקת הרימון התקבלה בתחנת המשטרה בשעה
3:24. היינו, לפי עדות קינן עולה כי חלפה למעלה ממחצית השעה מזריקת הרימון ועד למתן ההודעה במשטרה. לטעמי, עיכוב של למעלה מחצי שעה במתן ההודעה למשטרה, אינו סביר, זאת אף אם ניקח בחשבון את משך הזמן הנדרש לבני המשפחה של ראש המועצה ושכניהם לצאת מבתיהם, לסרוק את החצר, ולחזור לבית ולהתקשר למשטרה. קיומו של פער זמנים בלתי מוסבר, בין השעה 2:55, לבין השעה בה דווח על זריקת הרימון (3:24), מעורר ספק של ממש בדבר נכונות גרסת קינן.
יתרה מכך; בחקירתו בבית המשפט נשאל קינן אם יש שעון בביתו ותשובתו היתה "לא" (פרוטוקול עמוד 45 שורות 22-25). תשובה זו עומדת בסתירה להודעתו המפורטת (ת/13) לפיה הסתכל בשעון הקיר לאחר ששמע דפיקות בחלונו.