הנאשם מואשם בכך שבתאריך 21.11.2011 סמוך לשעה 13:45, נהג ברכב פרטי מסוג מאזדה, בדרך בר יהודה בנשר, נעצר לבדיקה על ידי שוטרים ואז התברר כי הוא נוהג בניגוד לצו פסילה שנתן עליו משרד הרישוי ועם רשיון נהיגה זמני מזוייף.
ביום 17.11.11 הודיע שוטר לנאשם, בתחנת משטרת זבולון, כי הוא פסול מנהיגה על ידי משרד הרישוי ואף החתים אותו על הודעה בדבר הפסילה, והפנה אותו למשרד הרישוי לברור בעניין הפסילה. הנאשם טען בפניו כי הוא מחזיק ברשיון נהיגה זמני התקף עד ליום 20/5/12.
לפי הנטען בכתב האישום, באותו מעמד נהג הנאשם ללא ביטוח תקף, ללא רשיון נהיגה תקף שפקע ביום 17.5.07 ועם רישיון נהיגה מזויף.
הנאשם מואשם איפוא, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה- עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; נהיגה ללא ביטוח - עבירה לפי סעיפים 2(א) ו- 2 (ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף - עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה; נהיגה בקלות ראש- עבירה לפי סעיף 62 (2) ו- 38 (2) לפקודת התעבורה; נהיגה עם רישיון נהיגה מזויף- עבירה לפי סעיף 62 (9) לפקודת התעבורה.
הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי אכן נהג ברכב אך עשה זאת כשהוא מחזיק ברישיון נהיגה זמני תקף. הנאשם כפר בכך שרישיון הנהיגה זויף על ידו.
דיון והכרעה
אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדה שהנאשם נהג ברכב במועד הנקוב בכתב האישום. המחלוקת הינה בשאלת זיוף רישיון הנהיגה. המאשימה טוענת כי רישיון הנהיגה מזויף, הנאשם ידע על כך או צריך היה לדעת על כך, עצם את עיניו, ועשה בו שימוש בניגוד לפסילה שהטיל עליו משרד הרישוי. מנגד, טוען הנאשם, כי קיבל את רשיון הנהיגה בדואר, לאחר שטיפל בהסדרתו, ולכן סבר שהוא חוקי וממילא לא ידע שהוא מזוייף.
ראש וראשון, אציג את התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו ובהתבסס עליה, אבחן את התשתית הראייתית.
סעיף 62 (9) לפקודת התעבורה, קובע את יסודותיה של עבירת הזיוף שקבועה בפקודת התעבורה בזו הלשון:
"מזייף כל סימן המשמש לזיהוי רכב או כל רישיון שניתן לפי פקודה זו, או שבמרמה הוא משנה אותם או משתמש בהם או משאילם לאחר או מניח לאחר להשתמש בהם".
הנה כי כן, עבירת 'הזיוף' הקבועה בפקודה, מייסדת עצמה על שלוש חלופות עובדתיות, שכל אחת מהן בפני עצמה מבטאת עבירה לפי הוראת החוק האמורה: החלופה הראשונה, "[ה]מזייף...כל רשיון שניתן לפי פקודה זו", זהו יסוד עובדתי הדורש פעולה אקטיבית של ביצוע זיוף בפועל. החלופה שניה, "שבמרמה הוא משנה [סימן לזיהוי רכב או רשיון]". גם כאן קיים יסוד אקטיבי של ביצוע פעולה - שינוי פרטים ברשיון. החלופה השלישית, עוסקת בשימוש בתעודה המזוייפת, בין אם שימוש עצמי, כדכתיב "משתמש בהם", או מאפשר שימושם של אחרים בתעודה המזוייפת, כדכתיב "מניח לאחר להשתמש בהם". בפקודת התעבורה אין הגדרה למושג "זיוף" הקבוע בסעיף 62 (9) לפקודת התעבורה. עם זאת, בשל הזהות הרעיונית והדמיון המבני בין עבירה זו, לבין עבירת הזיוף הקבועה בסעיף 418 לחוק העונשין, ניתן ללמוד על יסודות העבירה, כמו גם על הגדרת מושג "זיוף" מהגדרות הדין הנוגעות לעבירת הזיוף שבחוק העונשין התשל"ז 1977.
בסעיף 414 לחוק העונשין, קבועות כל חלופות הזיוף - עשיית מסמך הנחזה להיות המסמך המקורי, שינוי מסמך בכוונה לרמות, וחתימת מסמך בשם פלוני שלא כדין. כמו בענייננו, כל אחת משלוש החלופות המפורטות בסעיף זה, מבטאת חלופה עצמאית של עבירת הזיוף הבסיסית. מההגדרות הקבועות בהוראת חוק זו עולה כי מסמך מזוייף הוא "מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות" (סעיף 414 (1) לחוק העונשין התשל"ז 1977).
באשר ליסוד הנפשי עבירת הזיוף הינה עבירה של מחשבה פלילית, דהיינו, נדרש גיבושו של יסוד נפשי לצורך השתכללותה של העבירה. סוג היסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד נפשי בדרגת 'מודעות'. סעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין התשל"ז 1977 קובע כך:
"רואים אדם כמי שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".
המלומד השופט יעקב קדמי, מבהיר כי על הנאשם להיות מודע לטיב המעשה ולקיומן של הנסיבות, ולכך שהמסמך שנחזה להיות הוא - תעודה מקורית שהונפקה כחוק, איננו כזה (ראה י. קדמי,
על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק שני, הדין בראי הפסיקה מהדורה מעודכנת 2005, עמודים 896-897).
במקרה דנן, מכוונת המאשימה לחלופה השלישית הקבועה בסעיף 62 (9) לפקודת התעבורה, קרי: לכך שהנאשם עשה שימוש ברשיון נהיגה מזוייף (סעיף ג' לסיכומיה).
לאור דברים אלה, אבחן את חומר הראיות שבפניי. ראשית יש לבחון באם מדובר ברשיון נהיגה מזוייף. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לבחון את מודעתו של הנאשם לכך, בראי הוראות הדין הרלבנטיות.
האם רשיון הנהיגה מזוייף:
לפי רישומי משרד הרישוי, רשיון הנהיגה של הנאשם, פג תוקפו בחודש מאי 2007. הרשומות של משרד הרישוי שהוצגו בפני ביהמ"ש לא מעידות על כך שהונפק לנאשם רשיון נהיגה זמני. נציגת משרד הרישוי גב' מיכל דרביש, הבהירה בעדותה כי לפי רישומי משרד הרישוי, הנאשם לא היה זכאי כלל לקבלת רשיון נהיגה, הואיל ובמחשבי משרד הרישוי מעודכנת פסילה של משרד הרישוי אשר נובעת מכך שהנאשם נפסל מנהיגה על ידי המכון הרפואי בשל כך שלא התייצב לזימון ששלח לו המכון ולכן נפסל כאמור, בהעדרו. בנוסף, רובצת על הנאשם הגבלה של לשכת ההוצאה לפועל להוצאת רשיון נהיגה וזאת בשל חוב קנסות שצבר. העדה הבהירה כי לא תיתכן הנפקת רשיון נהיגה מבלי שהדבר יהיה מתועד במחשבי משרד הרישוי. הנאשם היה אמור לבצע מבחן עיוני ומעשי מחדש, על מנת לקבל רשיון נהיגה. הנאשם כלל לא ביצע מבחנים אלה, ועל כן, לא יתכן שקיבל רשיון נהיגה ממשרד הרישוי. כאשר ביהמ"ש ביקש מהעדה להתבונן ברשיון הנהיגה ולבחון אותו, אישרה העדה כי אכן, רשיון הנהיגה נראה לכאורה כאילו הונפק במשרד הרישוי, וברשיון נהיגה שנראה, אמיתי. עם זאת, חזרה והבהירה כי רק משרד הרישוי רשאי להנפיק רשיון נהיגה, ולנאשם לא הונפק רשיון נהיגה מחודש מאי 2007. בנוסף, מסרה כי ברשיון הנהיגה הזמני ישנן אינדקציות ברורות לכך שהוא מזוייף. ברשיון שהציג הנאשם מצוין כי הוא חייב באמצעי תיקון, אך כיתוב זה לא אמור היה להופיע על רשיון הנהיגה הזמני של הנאשם, מאחר ולחובתו שש נקודות בלבד שצבר על פי שיטת הניקוד, ועל פי כללי הניקוד, עם ניקוד כזה אין הוא חייב באמצעי תיקון. עוד התייחסה העדה לכיתוב המופיע ברשיון הנהיגה הזמני, וציינה כי הגופן בו נרשם שמו של הנאשם בטופס הפקדת רשיון נהיגה שונה לחלוטין מהגופן שבו נרשם שאר המסמך, בנוסף, ברשיון נהיגה הזמני שהונפק לו, השם בעברית ובאנגלית אינו תואם. בנוסף ציינה העדה, כי טופס הפקדת רשיון הנהיגה על פי שיטת הניקוד, לא אמור היה להיות בכלל בידיו של הנאשם, זהו טופס המוחזק רק על ידי משרד הרישוי, ומכל מקום, על מנת שטופס כזה יונפק, הנאשם חייב להיות נוכח במשרד הרישוי, להציג את דבריו בפני פקידה ורק אז, אותה פקידה מנפיקה את הטופס האמור, טופס כזה אף אינו נשלח בדואר לכתובתו של הנאשם, אלא נמסר לידיו לאחר השימוע.